מבין חברי צוות העובדים, הייתי היחיד שאינו מוזיקאי, ועובדה זו הפתיעה את הלקוחות כאשר שוחחנו בהרחבה. רוב האנשים עדיין תופסים באיום את הג'אז כ-"מוזיקה למוזיקאים בלבד", ומכאן, החשש מפני מוכר מתנשא, שמפריעים לו לתופף על הכיסא עם המוזיקה שבחר להשמיע. תחושה זו הובילה אנשים רבים שניגשו לדלפק, להקדים ולומר בהתנצלות:"אני לא מבין בכלל בג'אז, אבל..."/"אני לא יודע אם זה נחשב ג'אז, אולי..." בטרם דיברו על אמן מסוים או תיארו אווירה מוזיקלית מבוקשת. בחלק ניכר מן המקרים, הם ידעו יותר ממה שהאמינו בעצמם. לצד זאת, סברתי כי מעבר לפינה יתפרצו מייד לחנות מומחים בעלי שם שיבקשו לבחון את בקיאותי כעובד החדש, ולהטביע במצחי אות קין. לשמחתי, גיליתי שאיש לא בא לעימות אלא לייעוץ, בין אם היה עובר אורח או לקוח קבוע.
דווקא בחנות הייעודית לכך, הג'אז עצמו, לא התגלה כסחורה החמה ביותר. הדרישה והאהבה העזה נקשרה למה שמכונה "מוזיקה אתנית": נגני עוד, זמרות פאדו, אמני פלמנקו וכיוצא בזה. רבים פסחו על תור הזהב של הג'אז, לטובת אלבומים עכשוויים וחדשים. ההתעלמות מהקלאסיקות או העדפת סגנונות אחרים אינה רק עניין לגיטימי של טעם אישי, אלא גם תוצאה ישירה של השינוי המוחלט ובלתי-נחוץ שעברה תחנת "88 אף.אם". בעבר, שידרה על בסיס יומי שעות של ג'אז ובלוז, והצעידה כמות נאה של אנשים לחנויות אשר פנו למוכרים בעקבות אותו קטע שהתנגן ברדיו. במהפך כה חד שחל בתחנה ציבורית שכזו, הג'אז, לרבות הקלאסי, נדחק עוד יותר לשוליים בישראל. הפסטיבלים המעטים המוקדשים לו כאן נראים תלושים וחסרי חשיבות, ואולי גם אותם נספיד בקרוב.
"ג'אזלנד", על אף כמה רגעי תהילה שחוותה, לא הייתה חנות כה ידועה- תל-אביביים רבים לא שמעו עליה ושמה נעדר כליל מכתבת "עכבר העיר" שסקרה, לאחרונה, את מצבן הרגיש של חנויות הדיסקים בעיר- אך היא השכילה ליצור מיתולוגיה משל עצמה. חלק מן העובדים בה התפתחו כמוזיקאים מוערכים (יהוא ירון, ביניהם), ההופעות שהתקיימו מחוצה לה וסדרת ההרצאות הפתוחות לכל שהועברו בה הותירו טעם של עוד בפי כל מי שפקד אז את החנות. ייתכן וכעת, כאשר היא נסגרה ובמקומה יצוץ מקום חדש (טרם ברור מה בדיוק), היא תיחשב כמשמעותית מעט יותר לנוף התרבותי והעירוני של תל-אביב. בכל מקרה, כולי תקווה ש-"ג'אזלנד" תיזכר בחיבה ולפי מידותיה: חנות קטנה אך עם די מקום לשבת ולהאזין בנחת, יחסית יקרה אבל בחובה הסתתרו מציאות רבות, מין מקום מפלט נסתר שהרשים תיירים ולא מקומיים. למרות הקשיים השונים, החנות השיגה את מטרתה: "ג'אזלנד", לכל אורך שנות קיומה, נותרה מקום הגון להתחיל בו את המסע המפותל לאהבת וחקר הז'אנר.
צר לי על כל אלו שביקשו לעבוד בחנות, ולא ניתנה להם ההזדמנות נוכח הקיצוצים שבוצעו. חנות תקליטים היא אחד ממקומות העבודה הבודדים שבהם אינך מתחרה בעמיתיך אלא רק למד מהם, וככל שהצוות רב ומגוון בה, כך מוטב לעובד וללקוח. ברצוני להודות ולפנות ל-ערן ליטוין, בעלי ומייסדי החנות, וכל מי שעבדתי לצדם- אופיר, קובי, שירן, ו-עודד: אז לא הצלחנו לשמור על החנות...בואו נקים להקה!
