יום חמישי, 29 ביולי 2010

ג'אזלנד, שלום: ימיי כעובד בחנות תקליטים

הערב, אני מציין את משמרתי האחרונה ב-"ג'אזלנד", חנות התקליטים היחידה בתל-אביב שכנגזר משמה, בעיקר הציעה מוזיקת ג'אז. מחר, היא תיסגר לאחר שפעלה משנת 2004 במתחם בזל, ותחגוג שם את סיום פעילותה באירוע שיכלול יין והופעות חיות. בטרם אחזיר את המפתחות וארים כוסית, חשבתי לסכם במעט את המחשבות והחוויות שצצו בזמן שעבדתי שם, כארבעה חודשים תמימים. אין בכוונתי לציין מהן הפעולות שניתן היה לנקוט בכדי לשנות, ולו במעט, את גורל המקום או לפרט כל מה שבהחלט רצוי ללמוד מחנויות אחרות. להעמיק בכל אלו כעת הינו מעשה חסר טעם ולא הוגן. מבחינתי, כאספן וחובב מוזיקה, עצם העבודה בחנות הייתה הגשמת חלום והזדמנות נפלאה להעמיק וללמוד עוד על ג'אז.

מבין חברי צוות העובדים, הייתי היחיד שאינו מוזיקאי, ועובדה זו הפתיעה את הלקוחות כאשר שוחחנו בהרחבה. רוב האנשים עדיין תופסים באיום את הג'אז כ-"מוזיקה למוזיקאים בלבד", ומכאן, החשש מפני מוכר מתנשא, שמפריעים לו לתופף על הכיסא עם המוזיקה שבחר להשמיע. תחושה זו הובילה אנשים רבים שניגשו לדלפק, להקדים ולומר בהתנצלות:"אני לא מבין בכלל בג'אז, אבל..."/"אני לא יודע אם זה נחשב ג'אז, אולי..." בטרם דיברו על אמן מסוים או תיארו אווירה מוזיקלית מבוקשת. בחלק ניכר מן המקרים, הם ידעו יותר ממה שהאמינו בעצמם. לצד זאת, סברתי כי מעבר לפינה יתפרצו מייד לחנות מומחים בעלי שם שיבקשו לבחון את בקיאותי כעובד החדש, ולהטביע במצחי אות קין. לשמחתי, גיליתי שאיש לא בא לעימות אלא לייעוץ, בין אם היה עובר אורח או לקוח קבוע.

דווקא בחנות הייעודית לכך, הג'אז עצמו, לא התגלה כסחורה החמה ביותר. הדרישה והאהבה העזה נקשרה למה שמכונה "מוזיקה אתנית": נגני עוד, זמרות פאדו, אמני פלמנקו וכיוצא בזה. רבים פסחו על תור הזהב של הג'אז, לטובת אלבומים עכשוויים וחדשים. ההתעלמות מהקלאסיקות או העדפת סגנונות אחרים אינה רק עניין לגיטימי של טעם אישי, אלא גם תוצאה ישירה של השינוי המוחלט ובלתי-נחוץ שעברה תחנת "88 אף.אם". בעבר, שידרה על בסיס יומי שעות של ג'אז ובלוז, והצעידה כמות נאה של אנשים לחנויות אשר פנו למוכרים בעקבות אותו קטע שהתנגן ברדיו. במהפך כה חד שחל בתחנה ציבורית שכזו, הג'אז, לרבות הקלאסי, נדחק עוד יותר לשוליים בישראל. הפסטיבלים המעטים המוקדשים לו כאן נראים תלושים וחסרי חשיבות, ואולי גם אותם נספיד בקרוב.









"ג'אזלנד", על אף כמה רגעי תהילה שחוותה, לא הייתה חנות כה ידועה- תל-אביביים רבים לא שמעו עליה ושמה נעדר כליל מכתבת "עכבר העיר" שסקרה, לאחרונה, את מצבן הרגיש של חנויות הדיסקים בעיר- אך היא השכילה ליצור מיתולוגיה משל עצמה. חלק מן העובדים בה התפתחו כמוזיקאים מוערכים (יהוא ירון, ביניהם), ההופעות שהתקיימו מחוצה לה וסדרת ההרצאות הפתוחות לכל שהועברו בה הותירו טעם של עוד בפי כל מי שפקד אז את החנות. ייתכן וכעת, כאשר היא נסגרה ובמקומה יצוץ מקום חדש (טרם ברור מה בדיוק), היא תיחשב כמשמעותית מעט יותר לנוף התרבותי והעירוני של תל-אביב. בכל מקרה, כולי תקווה ש-"ג'אזלנד" תיזכר בחיבה ולפי מידותיה: חנות קטנה אך עם די מקום לשבת ולהאזין בנחת, יחסית יקרה אבל בחובה הסתתרו מציאות רבות, מין מקום מפלט נסתר שהרשים תיירים ולא מקומיים. למרות הקשיים השונים, החנות השיגה את מטרתה: "ג'אזלנד", לכל אורך שנות קיומה, נותרה מקום הגון להתחיל בו את המסע המפותל לאהבת וחקר הז'אנר.

צר לי על כל אלו שביקשו לעבוד בחנות, ולא ניתנה להם ההזדמנות נוכח הקיצוצים שבוצעו. חנות תקליטים היא אחד ממקומות העבודה הבודדים שבהם אינך מתחרה בעמיתיך אלא רק למד מהם, וככל שהצוות רב ומגוון בה, כך מוטב לעובד וללקוח. ברצוני להודות ולפנות ל-ערן ליטוין, בעלי ומייסדי החנות, וכל מי שעבדתי לצדם- אופיר, קובי, שירן, ו-עודד: אז לא הצלחנו לשמור על החנות...בואו נקים להקה!

יום שישי, 16 ביולי 2010

תולה את המגבעת: הדיווין קומדי והטרגדיה של אנגליה

ניל האנון הוא הג'נטלמן המושלם: קורא שקדן, מתלבש באלגנטיות, בעל חוש הומור נפלא המסוגל להשתלב בפאבים ובסלונים ספרותיים כאחד, וצנוע עד כדי כך שלא יחשוב לשתף אתכם בעול שהוא נושא כלהקה של איש אחד. "הדיווין קומדי", המטרייה הנצחית של האנון, הוציאה לאחרונה את אלבומה העשירי, "Bang Goes The Knighthood", ושוב הוכח כי מדובר באחת מהלהקות הבודדות אשר עוד מובילות את המאזין לקרוא את מילות השירים בכדי שיתענג במלואם על הטקסטים שבהם כל ביטוי ושאלה במקומם מונחים.

המילה הכתובה היא כבדת משקל במיוחד מאחר ו-האנון אינו זמר גדול, אלא מבצע המסוגל לשיר רק את המנגינות שתפר למידותיו. אך הפן המוזיקלי של הלהקה אינו כה מוגבל, כפי שניתן לצפות לאור הנתונים הללו. הלחנים והעיבודים של "הדיווין קומדי" מתוזמרים לעילא, ובשילוב ציניות המילים ונגיעות ג'אז עדינות, הופכים למחזמר אפל המבקש למצוא במה; הם אינם מטשטשים את קולו של האנון, אלא רק הופכים אותו לחד יותר ביבשושיותו. באלבום החדש, תחושת הקברט הקל ניצחת כאשר הוא בודק את דופק ההמון, ופונה ישירות לקהל ב-"Have You Ever Been In Love" ו-"Can You Stand Upon One Leg" שנשמע כאילו לקוח מספר השירים הגדול של "מונטי פייטון".


















"הדיווין קומדי" מספקת באלבום זה, בעיקר, תהיה שתלווה אותה עד לרגע שבו האנון יפרוש: מה עוד נותר, בכלל, מאנגליה שהוא (כ-אירי, למעשה) מיטיב לשרטט, שאכן עוד אנגלי במובהק. מצד אחד, הוא ממשיך בתיאורי אבות-טיפוס אנגליים קלאסיים, כגון הבנקאי חסר המצפון, ב-"The Complete Banker". אך זו דמות שנשחקה רבות ביצירות שונות עד שאיבדה מאמינותה, מה גם שהשיטה הכלכלית בה פועלים בנקאים חסרי מצפון אינה נחלתה של בריטניה בלבד. בנוסף, חיי הלילה המסופרים ב-"At The Indie Disco", עם הלהיטים ליודעי ח"ן והריקודים המבויישים של הבליינים, היו יכולים להיכתב בכל שפה ועל כל מקום שבו מתאספים תחת פוסטר של מוריסי. אם כן, דווקא האופן שבו האנון מגיש את השירים- עם קריצה דומעת- מאפיל על המילים שחיבר, וכך יצירתו זוכה בתו התקן הבריטי. בניגוד ל-ריי דיוויס ו-"הקינקס" או פול וולר שהשפיעו באופן כה עמוק על הדימוי העצמי של אומה שלמה באמצעות פזמונים ותספורות, אנגליה של "הדיווין קומדי" איננה אימפריה נמרצת וחוצפנית. האנון מציג מדינה שאינה כנה עם עצמה, ההולכת סחור-סחור, וההומור שלה אינו מדבק, אלא נתפס כבדיחה פרטית. אך הנחמה היחידה, לפחות, שזו אכן בדיחה מוצלחת.

יום שני, 12 ביולי 2010

אני, סינדי: העתיד של ג'אנל מונאה

מהיכן באה ג'אנל מונאה? היא לא תכחיש שחצתה את מישורי קנזס או נסעה בצמתים הסתמיים של אטלנטה, אך היא תבקש מכם להאמין שהיא שבה ממקום משונה נוסף: העתיד. אלבומה החדש, והשני בסך-הכל, "The Archandroid", מנסה לסכם את כל אשר חוותה: עבר, הווה ו-2719. סיפור לא-פשוט זה נמשך למעלה משעה (לא כולל את מיני-האלבום הקודם) וחושף כי היא למעשה, גם אנדרואיד מן העתיד, ושמה סינדי מייוות'ר. הד.נ.א. של מונאה הושתל בה בדרך לא-דרך לאחר שזו נחטפה, ובמרחק של מאות שנים, סינדי נלחמת בעיר העתיד מול אלו השואפים לחסום אהבה וחופש בין הדורות באמצעות נסיעות בזמן. מונאה, חזרה כאן, מנסה להיאבק ולהשלים את המשימה עוד בימינו. בכל נקודת זמן שתבחרו, היא ניצבת מול הפרדוקס הגדול של אלבומי קונספט: ככל שהם מוצלחים יותר, כך נהנים יותר בנפרד מהשירים שבהם מאחר ורוח העלילה שזורה בהם בקפדנות עילאית.

למרות סינגלים משובחים והופעות מלהיבות, מונאה לא צלחה את המשימה המורכבת, אך היא בחברה טובה. השנים האחרונות לא היטיבו עם פרוייקטים דומים במוזיקה השחורה, והסיתו גם את החדשנים והמרתקים שבאמנים לטרחנות או חוסר רלוונטיות. דה לה-סול קידמו בברכה את שנות האלפיים עם "Art Official Itnelligence", אך לאחר שני אלבומים תחת כותרת זו, הציפו את השוק באוספי "המיטב" שונים. אריקה באדו הוציאה השנה את ההמשך בסדרת "New Amerykah", ובעוד החלק הפותח עסק במצב האומה, התוספת האחרונה כבר נראית תלושה מן הרעיון המקורי, ובהתחשב בהיעדר הפוקוס המסורתי של באדו, אין זה מבשר טובות לגבי ההמשך.





















מבחינות אחרות, מונאה נמצאת בהחלט עם רגליה על הקרקע. היא בחרה להקיף עצמה בשני פטרונים: ביג בוי כמפיק המוזיקלי, ו-פי. דידי כמנהל האישי. מבלי לפגוע בעצתם הטובה או ברשת הקשרים המכובדת שפרשו, תפקידם החשוב הסתיים השנה: הביקורות מהללות, הקולגות מסמיקות, והבריות רוקדות. לכל ברור כי מונאה אינה צריכה לשכנע אותנו כי באה אלינו משנת 2719 כדי לסובב ראשים. כזמרת רב-גונית, ומי שהצליחה לשלב את רוח אאוטקאסט עם הנוכחות של גרייס ג'ונס והאידיאולוגיה של פריץ לאנג, בוודאי לא תאמץ את מוחה בדבר מקורות השראה חדשים, שייקחו את כולנו למחוזות מרעישים יותר. כאמנית צעירה יהיה עצוב במיוחד לחזות בה מתיישנת במהרה, והסיכוי לכך גדל ככל שהזמן חולף.

האובססיה לעתיד ש-מונאה מפגינה דומה לרעיונות שהסעירו בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה. כעת, כאשר אנו בפתח העשור השני של "העתיד", הייאוש החליף את הפחד, ורוב הפנטזיות העתידניות העכשוויות אף לא ממהרות לצרף את האנושות לתרחישים השונים. ואם תמשיך להתהדר בבלוריתה העצומה ובלבושה הדו-צבעוני, מונאה תיראה בקרוב כמו ילדה שמסרבת לצאת מתחפושת אהובה. ובמקרים כאלו, הסבלנות של הצופים מהצד מתפוגגת מהר יותר מכפי שניתן לדמיין.