כל סופר רק ממתין לרגע שבו דמויותיו יקבלו חיים משלהם, יוליכו אותו בהרפתקאותיהם ללא כל מאמץ מצדו, והיוצר יחוש כי תפקידו הוא תיעודי בלבד. סיפורי "
טינטין", יצירתו הידועה ביותר של המאייר הבלגי
הרז'ה (שם העט שבחר לו
ז'ורז' רמי), היא דוגמה נפלאה לכך. ראשית הופיעו במוסף לילדים בעיתון "המחזור העשרים" ב-1929. כסדרת ספרים, החלה להתפרסם כשנה לאחר מכן, ובסופה נכללו 23 כותרים. הגיבור הראשי הוא
טינטין, עיתונאי חוקר, הנוסע ברחבי העולם עם כלבו הנאמן
מילו, ומפצח תעלומות פשע. בתחילת הסדרה, עסק בכך כחלק מתפקידו המקצועי אך מאוחר יותר, עלילותיו היו פרי סקרנות בריאה או מקריות. בעידן שבו נסיעות מעבר לים, וליעדים "אקזוטיים" בפרט, היו נחלתם של העשירים או ההרפתקניים בלבד, לילד המרותק לעלילותיו של
טינטין לא הייתה שום אפשרות לבחון הבדלים בין מה שקרא לבין מידע אחר ולהסיק מהו מקור אמין יותר. וכך, הסיפורים אשר התרחשו בארצות מסוימות או עסקו בעמים ייחודיים נתפסו כאמת צרופה, ללא מתן תשומת לב לטון בו הוצגו.
התעוררות השיח הביקורתי, כשבחוד החנית הגדרת "האוריינטליזם" (על כך בהמשך), פגעה במורשתו היוקרתית של
טינטין, הנחשב עד היום לגיבור לאומי בבלגיה. היותה מדינה קולוניאלית עד 1962 נקשר לאופן המעליב בו דמויות זרות תוארו; לרבות בספר "
טינטין בקונגו", הספר השני בסדרה, שהתפרסם ב-1931, שעה שזו הייתה מושבה של בלגיה. מתוך רצון לתקן את העוול שנגרם, מהדורות רבות שהופיעו מאוחר יותר הכילו תיקונים במספר ספרי הסדרה, כגון שינוי שמות מקומות או השמטת קטעים שלמים.
הרז'ה עצמו היה ידוע כסגפן מה, שמיעט לטייל, ועיקר הנתונים בהם נעזר בכדי לאייר לבוש או מבנים, ליקט באמצעות ספרים או שיחות עם עוזריו ומעגל חבריו שהיו מנוסים יותר בשבילי העולם.
חלק מהספרים בסדרת "
טינטין", בדומה ליצירות לנוער אחרות, מהווים המשכים עוקבים לעלילה שנפתחה בספר קודם. הספרים שבחרתי להתמקד בהם אינם כאלו למראית עין: הם פורסמו בטווח מכובד המבדיל בכמה שנים ביניהם, עלילותיהם מתרחשות במקומות שונים, ואין בהם התייחסות לנעשה באחרים. אך מן הראוי לאגד אותם יחדיו משום ששלושת הספרים- "
הסיגרים של הפרעונים" (1934), "
העקרב בעל צבתות הזהב" (1941), "
בארץ הזהב השחור" (1950)– סיפקו במשותף לקהל הקוראים העצום של סדרת "
טינטין" את מכלול הדימויים שנקשרו במוחותיהם ביחס למזרח-התיכון. מעניין להיווכח, כי למרות שעלילות הספרים מתרחשות במרחב המזרח-תיכוני (ולו הבדיוני) בו אנו חיים, אף לא אחד מהספרים המובאים כאן תורגם עוד לעברית, וזאת מתוך 11 הכותרים שכבר ראו אור בישראל.
אדוארד סעיד הקדיש פרק שלם בחיבורו החשוב "
אוריינטליזם" למושג של "גיאוגרפיה דמיונית". הוא חילק את תחום הידע הגיאוגרפי וההיסטורי לשניים- העובדתי והדמיוני, וטען כי במשך שנים רבות, המערב התייחס לכך כמקשה אחת. זאת אומרת, כאילו שניתן לדעת הכל על מקום ותרבות מסוימת, עברה ועתידה כאחד. ערבוב זה אפשר לשרטט קו ברור יותר בין המערב והמזרח, כאשר השני נדחק לתפקיד היפוכו של הראשון: חזק מול חלש, הרציונאלי מול עובד האלילים, המסודר מול המבולגן.
חלוקה גסה זו, שלכאורה היטיבה עם המערב, לא גרעה מתחושת הסכנה שחש האוריינטליסט האירופי ביחס למזרח, שייצג את הערבים והאסלאם. אותה גיאוגרפיה דמיונית, שבאה לידי ביטוי ביצירות אמנות שונות, השלימה את רשמיה ומסקנותיה של ספרות המחקר המערבית האמפירית, ויצרה תמונה של סכנה מזדמנת, המאיימת תמיד על העליונות המערבית.
טימות'י מיטשל טען כי אותם מאפייני האוריינטליזם- מהותנות, אחרות, והיעדר- הם אלו המאפשרים שליטה על האוריינט "האחר". ומכאן, הצורך בהקדשת ייצוג רחב למזרח בתערוכות עולמיות. הסכנה הגלומה בו מנוטרלת ככל שהייצוג נתפס כ-"אותנטי" יותר. בחרתי להציג את האוריינטליזם של "
טינטין" באמצעות שלושה מאפיינים: הרחוב המזרח-תיכוני, הלבוש ומקומה של השפה הערבית בסדרה.
הרחוב המזרח-תיכוני בסדרת "
טינטין" מיוצג על-ידי שני אתרים עיקריים: המסגד והשוק. פעמים רבות, הם אף קרובים מאוד אחד לשני והסמטאות הצרות ביניהן מהוות עוד מכשול או פתח מילוט לדמויות. אלו נתפסים כמקומות צפופים ודחוסים, בהם מהלך המון אדם, הנע בין פליאה לנוכח המתרחש לנגד עיניו לבין זעם שעלול להתפרץ ולהוביל למהומה רבתי. על אף שמרחב זה אמור להיות "סביבתם הטבעית", דמויות המקומיים נתפסות כפאסיביות. הן מגיבות רק לפעולות המתבצעות ע"י הזרים,
טינטין וגיבורי המשנה- היתקלות לא מתוכננת בסוחר, אי הכרת המסורת, ועוד. הסבילות הרבה מיוצגת גם על-ידי פרט סמוי יותר, והוא שברובן המוחלט של העלילות, גם הפושעים שאחריהם דולק
טינטין הם אירופיים או בעלי קשר לעמיתיהם מהיבשת. המרחב הים-תיכוני נראה כמבוך או מגרש משחקים הפרוש בפניהם. דמויות המקומיים מתוארות בשני קיצונים: הפלאח הפשוט וחסר-השם או השייח' המסורתי האציל אך חסר האונים. לדמות זו, לעתים משויך שם "ערבי", אבל הוא נלעג באמצעות משחק-מילים, כגון שם אחד הפרעונים ב-"
הסיגרים של הפרעונים": פרעון קי-אוסק. בהקשר זה, ראוי לציין כי השמות לארצות ערב בהן מבקר
טינטין הן בדיוניות, ורק לעתים נזכר שם עיר אמיתית כדי לציין קרבה בין השניים.
הדוחק שבין המסגד לשוק הוא ניגוד גמור, לא רק לרחוב האירופי רחב המדרכות ובעל תנועה מסודרת של הולכי ורגל ומכוניות, אלא גם לנופים האחרים של ארצות המזרח התיכון הפיקטיביות המיוצגות בספרי הסדרה. פעמים רבות, הדמויות חוצות מדבר או מגששות את דרכן מן הנמל בכדי להגיע לעיר המרכזית, וזו נתפסת, על אף הקדמה היחסית המשווה לה, כנווה-מדבר. על מנת שתתעצם תחושת המרחק האדיר שעוברות הדמויות, או האמונה כי נס הביא להקמת עיר אחת, לא מתוארות או מוזכרות ערים אחרות באותה ארץ. נניח והקורא יעלה בדעתו אחרת, ספק אם יאמין כי הן אף מסוגלות להיות מרושתות באיזה שהוא אופן.
טינטין נוהג לסגל את עצמו את הלבוש המקומי (שצומצם לכדי כאפיה וגאלביה, בעיקר) בין אם לצורכי הסוואה במסגרת המעקב שהוא עורך אחר הפושע התורן, ובין אם הוא זוכה למלבושים אלו כהוקרת תודה מצד המקומיים על פועלו. פעמים רבות, שעה שהוא מתלבש אחרת, הוא מוסיף להתחפש ולהסתתר בין אם כקבצן או אדם זקן. בכך, מודגש שוב הזלזול במזרח, ב-"אחר", כאילו כל לבושם מתפקד כתחפושת חסרת חשיבות והדרך היחידה להשתלבות עמוקה היא בהפיכה ל-"מסכן". לבושו המשתנה הוא דוגמה אוריינטליסטית לשאיפת האירופי, לפי
מיטשל:"להבליע את עצמו כדי לתת תוקף לעולם כמשהו שהוא אינו הוא עצמו...לחוות אותו כאילו היה הדבר הממשי". בעוד ש-
טינטין ודמויות המשנה הקבועות בסדרה נוהגות להתלבש בהתאם למקום הימצאן אין הדמויות המקומיות מתלבשות בלבוש האירופי, "התרבותי", שמיוצג בסדרה בחליפה ומגבעת. ב-"
הסיגרים של הפרעונים",
טינטין נקלע למתחם קבר פרעוני, ואחד הסימנים הברורים לכך שמשהו מבחינתו אינו כשורה הם פריטי לבוש אירופיים המונחים בתפזורת על פסלים וארונות קבורה. הדבר מוביל לכך ש-
טינטין רואה כי חוקרים לפניו מצאו פה את מותם בחניטה. אך המסר העקיף הוא זלזול בסבירות הנמוכה שאיש המזרח יעטה כסות מערבית, ובעצם הצבת גופות החוקרים המערביים בקברי פרעונים, שוב נלקחת המשמעות המקורית של המזרח מעצמו, והקורא למד כי הדרך היחידה להבנת המזרח היא ביחס למיקומו ופועלו של איש המערב במרחב.
ב-"
ארץ הזהב השחור",
טינטין מתחפש לנכה מקומי ולכאורה, משתלב בסביבה. אך הוא עדיין בולט לעין בזרותו (וזאת כאשר "הזר" המערבי נחשב לפי הראיה האוריינטליסטית כנעלה, בעוד ש-"הזר" המזרחי ייתפס כנחות). כאשר הוא מהלך בשוק הצפוף והמחניק, כלבו
מילו פוגש בבן-דמותו, כלב המזכיר אותו כמעט במדויק, אך בעוד ש-
מילו הוא לבן, האחר הוא חום. הקורא באופן סמוי כבר הורגל לשייך תכונות מסוימות לצבעים, וזוהי דוגמה נאה לאופן שבו המזרח מיוצג בעיקר דרך הקבלתו למערב, שבכל זאת מותירה אותו נחות.
טינטין אינו דובר ערבית, בדומה לכל אחת מן הדמויות העיקריות בסדרה. הוא נעזר על-ידי חברים שרכש שחלקם דובר את השפה, אך לרוב, כל הדמויות דוברות צרפתית כהלכה, גם המזרח-תיכוניות. הערבית מופיעה בעיקר בקללות שמטיחים המקומיים כאשר הם רוגזים במיוחד. ראוי לציין, כי הערבית המעטה בספרי "
טינטין" אכן נכתבת באותיות השפה המרכיבות מילים הקיימות במילון. אך מיעוט השימוש בה, ותכליתה כפי שמופיעה בספרים, נועד שוב לשמש כלעג המופנה למקומיים, ולחזק את משניותה של הערבית לעומת השפות "המתורבתות" כגון הצרפתית השגורה, לכאורה, בפי כל. בהקשר הגידופים, מעניין לראות כיצד
קפטן אד-הוק, דמות משנה גסה שאוהבת את הטיפה המרה, מנסה בכל פעם לבטא ברכה עסיסית, אך אינו מצליח לסיימה- (דמות אחרת נכנסת בדבריו, חפץ קהה שנופל עליו וגורם לאובדן הכרה הן מן הדוגמאות התדירות לכך)- כאילו, השפה הצרפתית עצמה אינה מסוגלת לסבול זאת.
דוגמה מרתקת ליחס הדו-משמעי כלפי "הפרימיטיביות" המקומית לעומת "העליונות" הצרפתית, ניתן לראות ב-"הסיגרים של הפרעונים", ברגע שבו דמות שייח' רוגזת על טינטין (שלא באשמתו, אגב) על כך שסחר במוצרים עבור האוכלוסייה שבשטח שלטונו. הוא זועם ואומר: "אין לנו מה לעשות כאן עם מוצרי הציליביזציה, לכאורה, שלך!". אך כאשר השייח' דורש לשמו, ומגלה כי זהו טינטין, מייד יחסו משתנה והוא מתוודה כקורא אדוק של עלילותיו. יד-ימינו מציג עטיפת ספר כהוכחה (חדי העין יבחינו כי במהדורה זו, מדובר בעטיפת "המטרה: הירח", הספר ה-16 בסדרה), והשייח' נרתם לעזור ל-טינטין ומצייד אותו כהלכה להמשך דרכו. טינטין יוצא מנצח מכל הרפתקה, חרף אין ספור הסכנות שאורבות לו בטיוליו. בדומה לאירופיים בעידן הקולוניאלי, שחלקו כאמור חפף לפרסום המקורי של ספרי הסדרה, מאבקים ומלכודות אלו לא הרתיעו אותו, אלא להיפך- הן הגבירו את תאבונו לעוד.
