ביל וית'רז היה בשיאו בתחילת שנות השבעים, תור הזהב של ה-"סינגר-סונגרייטר" הרגיש עם הגיטרה, והוא יצר שורת להיטים שהפכו לקלאסיקות ומקור בלתי נדלה של גרסאות מחודשות וסימפולים. כל מי שרק מתחיל לגרד את פני השטח של קטלוג השירים שלו יופתע לגלות שכן, גם את השיר הזה הוא כתב! קל לדמיין כי האיש העומד מאחורי "Lovely Day", "Ain't No Sunshine" , "Lean On Me", "Just The Two Of Us", "Kissing My Love", ו-"Use Me", אם למנות רק חלק מפאר יצירתו, יתגלה להיות מכונת להיטים משומנת, שסופרת בהנאה את הכסף מהתמלוגים, אך לא כך הדבר.
"Still Bill", שהוקרן זה עתה בפסטיבל "דוק-אביב", מצא את וית'רז חוגג את יום הולדתו ה-70 חסר אונים מול הטכנולוגיה של אולפנו הביתי. כאדם שחצי מחייו הבוגרים העביר בחיל הים ובהתקנת שירותים במטוסים, וית'רז עדיין מביט בהתפלאות מסוימת על הצלחתו. מבחינתו, הוא עשה את עבודתו כשם שביצעה במסגרת עיסוקיו הקודמים. הוא חש במיוחד בנוח בקרב חבריו מהשירות הצבאי או אנשי עיר הולדתו במערב וירג'יניה, אלו המכירים אותו כ-"פשוט ביל", ולא מנדנדים לו מתי שוב יקליט. וית'רז הינה אישיות מיוחדת בקרב דורו: נדמה שהוא נהנה יותר ממעמדו כפנסיונר, מאשר כאגדה חיה.
אלבומו האחרון יצא ב-1985, ומדי פעם הוא עוד כותב ומקליט. התוצאה, כצפוי, אינה מרגשת כמו עבודתיו המוקדמות, אך אין זה פוגע בהישאבותו לתהליך העבודה, או בהתרגשות הקרובים לו לנוכח פעילותו המחודשת. והגעגועים שחשים השאר אליו הם כמו לסבא חביב, שבאמתחתו עוד בדיחה או פתגם דרומי חינוכי, ואינך מוכן ללכת לישון עד שישתף אותך בהן. וית'רז הגדיר את עצמו כ-"כסף קטן", דהיינו, משהו שברשותך אבל שכחת ממנו. וכשכל הקהל באולם מהנהן ומחייך בהבנה, גדולתו שוב נחשפת: מוזיקאי שיצר קרבה כנה בינו לקהל, הנמשכת ללא מפריע.
"Still Bill", במאים: דמאני בייקר ו-אלכס ולאק, 2009
