שלושה אקורדים ועיפרון: ג'ו סאקו מאחורי הקלעים של הגראנג'

"אנחנו לא הבאנו איתנו צלם. יש לנו מאייר!", התגאה אחד מחברי להקת "The Miracle Workers". ג'ו סאקו, האמן הנזכר לעיל וחבר ילדות של הסולן, קיווה שידבק בו משהו מקסם הרוק'נ'רול, והתלווה להרכב במהלך סיבוב הופעות בגרמניה, בסוף שנות השמונים. הסיכום עם הלהקה היה כדלקמן: גישה בלתי אמצעית שתשמש לו השראה תמורת שינוס מותניו כמוכר המרצ'נדייזינג מטעמה. נדמה שכולם היו צפויים להרוויח מהעסקה, אך חולצות רבות נותרו בקרטונים, הילת המוזיקאים המתחילים לא עברה לרחף מעל ראשו, ותסכולו המיני החריף, כאשר הוא צופה מהצד לילה אחר לילה בחבריו ברי-המזל, אף הוביל להתמוטטות עצבים מרהיבה. מאוחר יותר, חזרה בלוס-אנג'לס, סאקו ניסה לתעד את התמכרות הסולן להרואין, אך מעט מהדרמה הזו מצאה עצמה על הנייר. במקום זאת, כחובב מוזיקה אמיתי, ידע תמיד לאתר בקלות את כל ההומור והאבסורד שבעולם המוזיקה.

"But I Like It", כשם חלק מן אחת האמירות הידועות מפי "הרולינג סטונס", מאגד מבחר מעבודותיו המוקדמות של סאקו, שרובן נסובו סביב עסקי המוזיקה למיניהם. בתחילת שנות התשעים, באמצעות מספר טורים, שחלקם ראו אור במגזיני מוזיקה אירופיים וחלקם נגנזו שלא באשמתו, סאקו היטיב להגדיר כל טיפוס, ולהוסיף הערה חדה של יודע-דבר על כל סטריאוטיפ אפשרי: אספן התקליטים ההיסטרי, עיתונאי הרוק הנפוח שאוהב ארוחות חינם, הגרופיות הרומנטיות, הפוזות של הגיטריסטים, היומרה של זמרי הפולק, הממזריות של אנשי חברות התקליטים, קליפים מושקעים חסרי משמעות ועוד.

כאמן בראשית דרכו, ותפרן בברלין, סאקו מצא עבודה מזדמנת באיור פוסטרים רבים למבחר להקות; חלקן נותרו הרחק מאחור בעידן הגראנג' ("הלמונהדס", "בייבס אין טוילנד") וחלקן עוד פועלות בהצלחה גם כיום ("יו לה טנגו", "הפליימינג ליפס"). הפרויקטים הללו שימשו כקרקע אימונים פורייה עבורו, מאחר ודרשו דמיון מירבי תחת לחצי צרכי קידום האירועים. האתגר הגדול מבחינת סאקו היה לאייר פוסטר עבור הופעות כפולות, ובו דימוי אחד אשר יתייחס לשמות שתי הלהקות. לעתים תכופות, התוצאה הייתה רחוקה ממשביעת-רצון עבור כל הנוגעים בדבר.

סאקו התפרסם בזכות ספריו המאוחרים יותר, שעסקו בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ("פלסטין", "הערות שוליים בעזה") ורשמיו מבוסניה בזמן מלחמת האזרחים ("Safe Area Gorazde"). הוא אינו מתחמק מהשינוי ביצירתו או במעמדו שרכש מאז ימיו באירופה, ומבין את ההשלכות המוזיקליות של תמורות אלו. סאקו, בשמחה מהולה בעצב, מעיד על עצמו כמי שאינו יכול עוד להיראות במועדוני רוק, משוחח עם אנשים בעלי נזם. חלק ניכר מאוסף התקליטים שלו כבר הספיק למכור במחירים זעומים, וכיום הוא מאזין בעיקר לג'ז, בלוז ו-"הרולינג סטונס". כן, זו הלהקה שבסופו של יום, מדברת אליו יותר מכל מה שחווה מירכתי הבמות וסיבובי ההופעות. אבל כאמור, העיקר, שהוא אוהב את זה.

Joe Sacco, "But I Like It", Fantagraphics Books, 2006, pp.122

עדיין דופקים: הכאסח של "קילר הלוהטת"

לא בכל יום מודפס כאן פריט אספנים של ממש על גבי דיסק.
ההוצאה המחודשת ל-"קילר הלוהטת" היא אולי המפתיעה והחסכונית ביותר מאז אלבומם של "עוזי והסגנונות"; עותק התקליט המקורי של הלהקה מוצע למכירה, נכון לכתיבת שורות אלו, ב-"האוזן השלישית" בת"א, תמורת 800 שקלים. "קילר הלוהטת" פעלה בעיקר מתחילתן ועד אמצע שנות השמונים, תקופה בה עתידן של להקות רוק מקומיות נראה אבוד מראש. חדורים ברצון כנה להרעיש, לקומם ולכבוש, חברי הלהקה לא התייחסו לכך כגזרת גורל, אלא כהזדמנות ללכת רחוק יותר. ולא פעם, כמו במקרה זה, מה שנתפס כשערורייתי בעבר, מתקבל כמובן מאליו כיום. דיסק הבונוס הנדיב בהוצאה המחודשת מכיל 15 שירים משלל גלגוליה, אך לא כל הקלטות הלהקה נמצאות בו. "אני מת על פנינה רוזנבלום", ו-"חמש דקות" נותרו בחוץ, לטובת הקאבר ל-"חנהל'ה התבלבלה" (במקור, "צלילי העוד"), ו-"דיסנילנד לא מחכה לי" שיצאו ב-1992. במקום זאת, התוספות מציעות ביצועים עדכניים לשירי העבר וגם כמה חדשים של "קילר הלוהטת" בליווי "יוסלס איי.די.", שיתוף פעולה המוכיח את השפעתה על מבחר להקות תיכון קלאסיות נוספות שהוקמו אחריה בישראל, מ-"זקני צפת", "קרח 9" והלאה.

מלבד ההילה המקובלת סביב כל אלבום נדיר והנצחת הבסיסטית על-ידי "מוניקה סקס" הנושאת את שמה, סולן הלהקה, יורם מארק-רייך, עיתונאי ותיק, שימש כדובר הרהוט מטעמה במשך שנים, והנציח אותה גם בתקופות פעילות פחות. לפרטי פרטים, נהג לשאוב הוא את הקוראים לסצנת המוזיקה החיפאית ש-"קילר הלוהטת" נכללה בה תחילה, וכל שינוי קטנטן בהרכבה תפס כדרמה גדולה, רבת משמעות. כמו כל סולן להקת רוק הגון, מארק-רייך נסחף לעתים באמירותיו; בעבר הכריז כי, "הפאנקיסטים ראו בנו בוגדים, הרוקיסטים פחדו מאיתנו", וש-"קילר הלוהטת" היא "כנראה להקת האינדי הראשונה בארץ" ובו בעת, התוודה כי חבריה "ידעו שאין סיכוי שהרדיו ישדר את השירים כפי שהם, ולכן הקליטו גרסאות-רדיו מרוככות".
















שירה הידוע ביותר, שבכל זאת נשמע מעל גלי האתר, היה "אני רוצה להיות ראש הממשלה". כקריצה לא מבוטלת להמנון הדומה של אליס קופר, "Elected", השיר הציג פוליטקאי שאפתן שיעשה ככל שביכולתו לבגוד ברצון בוחריו. "קילר הלוהטת" המשיכה לעטוף עצמה ב-"Shock Value" כמיטב יכולתה. מארק-רייך נשבע שהשיר "עיר של בתולות" לא נכתב על חיפה, ואת עטיפת אלבומם היחיד, "דופקים את הלבנים", מעטר ישבן של אחד הקורבנות הפוטנציאליים. למעשה, "קילר הלוהטת" יצרה בתבנית שה-"ראמונס" יצקו: חבורה של פושטקים טובי לב, שמתחת לחזותם הלכאורה מאיימת, מסתתרים מעריצים גדולים של שירי הפופ המושלמים, ומנסים לכתוב אותם, בדרכם שלהם. במיטבם, עם "עבד של רוק'נ'רול", "הלילה עוד לא עבר", ו-"היא כה סקסית", הם לא היו רחוקים מכך.

יראת כבוד: הגוספל של ארית'ה פרנקלין

ארית'ה פרנקלין הייתה ברת-מזל. אביה, קלרנס לה-וון, היה אחד הכמרים הידועים והמוערכים באזור דטרויט. והיא הסתובבה עמו ברחבי ארצות-הברית, מפיצה את הבשורה, בכנסיות ומרכזים קהילתיים אחרים. בדרכים, פגשה לראשונה את אחד מכוכבי הגוספל הגדולים של העת ההיא, סם קוק, וכמו כל נערה בגילה, התאהבה בו אהבת חסרת סיכוי. במקביל, אביה היה ביחסי ידידות טובים עם מהליה ג'קסון ו-קלרה וורד, זמרות הגוספל הגדולות, ומהן שאבה עידוד ועצה טובה על רזי המקצוע. בניגוד אולי למצופה, ק.ל. פרנקלין לא עמד בדרכה של בתו; כאחד הכמרים הראשונים אשר דרשותיו יצאו על גבי תקליטים, לא היה חשדן או שמרן דיו בכדי למנוע ממנה לשתף את העולם בכשרונה בדרכים המקובלות. עם זאת, אותו כשרון לא נוהל תחילה היטב. במחצית הראשונה של שנות השישים, פרנקלין הקליטה בעיקר אלבומי ג'אז קלילים, שהכילו שירי מחזות זמר ושאר הסטנדרטים המצופים מהאמנים המופיעים במועדוני הלילה היוקרתיים בערי הכרך הגדולות.

האובססיה התמידית במוזיקה השחורה אחר ה-"אותנטיות" שלה ושל מבצעיה שיחק לידה של פרנקלין פעמיים. ראשית, באמצע שנות השישים, כאשר שינתה סגנון והחלה לחצוב בסלע את להיטי הסול הגדולים שלה. חלקם הארי כגון "Do Right Woman, Do Right Man" ו-"I Say A Little Prayer" נשמעו כמו שירי גוספל שמילותיהם שונו, והפכו לשירי אהבה "חילוניים" (תהליך שאכן התרחש לא פעם בהצלחה בהיסטוריה) ובוצעו באותו ביטחון אימתני הנפוץ אצל זמרי הגוספל .שנית, בתחילת שנות השבעים, ימי השיא הגאים של "שחור הוא יפה", שבהם העובדה ש-פרנקלין היא בתו של כומר לא שימשה כאנקדוטה, אלא כמעמד מחייב. היא הקליטה ב-1972 אלבום גוספל כפול, "Amazing Grace", שבו אביה אף התארח כדובר, בכנסייה בלוס אנג'לס בליווי נגנים ומקהלת קהילת הבפטיסטים של דרום קליפורניה, שזכו לבצע כמה שירים לבדם. לצד קלאסיקות גוספל כגון "How I Got Over" ו-"What A Friend We Have In Jesus", פרנקלין ביצעה את "Wholy Holy" שזה אך הופיע באלבומו האחרון דאז של מרווין גיי; כאחת מהתייחסיותיו הבודדות של גיי לאלוהים שלא שולבו עם תימות מיניות כלשהן, השיר הוכיח עד כמה דק הוא הגבול בין הגוספל ל-סול. מכירות "Amazing Grace" חצו את סף 2 מיליון העותקים, הצלחה נאה במונחי הפופ והישג חד-פעמי בגוספל. חשיבות האלבום צפויה שוב לזכות כעת להערכה מחודשת בעקבות הוצאת סרט תיעודי גנוז שביים סידני פולק המתחקה אחר הקלטתו. אך למרות השבחים וההצלחה, הקריירה של פרנקלין הדרדרה בהמשך העשור. גם כאשר הקליטה אלבומים טובים בסוף שנות השבעים, כגון "Allmighty Fire" בהפקת קרטיס מייפילד, מעטים האזינו לה.























ב-1987, הקליטה את "One Lord, One Faith, One Baptism", כיצירת המשך ל-"Amazing Grace". הפעם, פרנקלין לא התייצבה על תקן "מלכת הנשמה" הבלתי מעורערת, אלא כזמרת ותיקה ששבה למצעדי הפזמונים בזכות הופעתה ב-"האחים בלוז" ולהיטי פופ עם אנני לנוקס ו-ג'ורג' מייקל. גם כן כאלבום כפול, הוא הוקלט שלוש שנים לאחר מותו של אביה, ואף ראה אור בחברת התקליטים "אריסטה", הידועה בטיפוח הקריירות של זמרות שחורות מעודנות, כגון ויטני יוסטון הצעירה. ייתכן ובעקבות כל זאת, נעשה ניסיון להקצין את אשר הושג 15 שנה קודם לכן ולהוכיח שנשארה אותה ארית'ה של ימים עברו. "One Lord, One Faith, One Baptism" הוקלט בכנסייה בפטיסטית בדטרויט, והוא כלל עוד כמה מקלאסיקות הגוספל הנצחיות כגון "The Lord's Prayer", "Oh Happy Day", וגם "Ave Maria". על מנת שהמאזין יחוש כאילו הוא אכן ישוב על אחד מספסלי הכנסייה, שובצו בין הקטעים המוזיקליים דרשות וברכות מפי הכמרים ג'סי ג'קסון, ו-ג'ספר וויליאמס. זהו מחיר שגם קטן האמונה ביותר מוכן לשלם תמורת ההמתנה לרגעים בהם מצטרפות אליה בשירה האחיות לבית פרנקלין, ו-מיוויס סטייפלס, שגם כן חברה בהרכב גוספל משפחתי, The Staple Singers, שמאוחר יותר פנו להקלטות סול. עם זאת, בהשוואה ל-"Amazing Grace", התוצאה ככלל עדיין מאופקת ומייגעת יותר.

למרות רמת ההצלחה השונה, כל הקלטות הגוספל סייעו, בדומה ללהיטיה המוכרים, בהפיכת פרנקלין לזמרת הגדולה מסך שיריה- לסמל שורשיות, אמונה, כוח נשי ולא מעט קלאסה. אלו עיצבו אותה כממשיכת דרכה של אביה, וכנותנת הטון (שלא לומר, התוקף) הרוחני האולטימטיבית, הוזמנה לשיר בהלוויתו של לות'ר ונדרוס ופעמיים עבור נשיא ארצות-הברית. לראשונה, ב-1992, בחגיגת הכהונה הראשונה של קלינטון היא ביצעה את "חלום חלמתי" מתוך "עלובי החיים" ולאחרונה, את "ארצי שלי, לך" בטקס ההשבעה של אובמה. ההתרגשות מהופעתה הייתה רבה בשני המקרים, למרות שב-2009 רבים טענו כי, הכובע שבחרה לחבוש גנב לה את ההצגה. משונה לחשוב ששירת הגוספל עדיין נתפסת כלא במקומה באירועים הממלכתיים, על אף שהנשיא הנבחר נוהג להישבע אמונים כשידו על התנ"ך, והמוזיקה עצמה מיועדת בראש ובראשונה- לכולם, החוטאים.