יום ראשון, 14 במרץ 2010

לא מוכנה לקלוז-אפ: הביופיקים האבודים של המוזיקה הישראלית

השבוע יעלה לאקרנים בישראל הסרט הביוגרפי (ביופיק, בעגה המקצועית) על ימי שחרותו של ג'ון לנון, "Nowhere Boy". בכך הוא מצטרף לניסיונות סינמטיים קודמים לתאר את "הביטלס", ובפרט לנון, רגע לפני פריצתם הגדולה. הידועים ביותר הם "The Hours And The Times", משנת 1991, אשר מבוסס על חופשה קצרה בספרד שבילה עם מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, לבדם ב-1963. ובעיקר, "Backbeat", שיצא בקול תרועה ב-1994, אשר התחקה אחר תקופתה הפרועה של הלהקה במועדוני הלילה של המבורג בתחילת שנות השישים. כל זאת, הם כמובן, כאין וכאפס לעומת מאות הספרים שנכתבו עליה, או בכלל, הררי הביוגרפיות, האוטוביוגרפיות, ואלבומי הצילומים שיוצאים חדשות לבקרים על כל אמן, להקה, ז'אנר, עיר שתרמה והצמיחה אחד מהנ"ל, ולא פעם, גם מופיעים זכרונותיהם של אלו שסיקרו אותם ו/או שכבו עמם וכיוצא בזה.

בישראל, לעומת זאת, למוזיקה אין אחיזה של ממש במדף הספרים; פרט לספרי תווים או מתנה זניחים, ואולי ספרי עיון מעטים המבקשים לחקור את שסעי החברה באמצעות המוזיקה. לדרמות האישיות הרבות, האנקדוטות שהצטברו במהלך ההקלטות, הכשלונות המחפירים או ההצלחות הבלתי נתפסות שליוו את השירים הגדולים שנכתבו כאן אין זכר של ממש, הכתוב שחור על גבי לבן ונגיש לכל המעוניין. לנוכח ההזנחה המתמשכת, ובמצב הנוכחי של שוק הספרים המקומי, יהיה זה מגוחך לחשוב שמו"ל אחד קיים בינינו אשר ישקול ברצינות להעניק מקדמה עבור חיבור ביוגרפיה מקיפה על אמן מקומי, גם אם מדובר באחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית או בשמות ידועים אחרים (לדוגמה, ספרים דפניטיביים על שמוליק קראוס, עפרה חזה, אריק איינשטיין, שלמה ארצי, או למשל, צילומים מתוך ה-"רוקסן" או אולפני טריטון).

במקביל, הביטוי הקולנועי שמקבלים המוזיקאים הישראלים ויצירותיהם מתרכז רובו ככולו בז'אנר הדוקומנטרי. מדוע לא נעשים כאן יותר ביופיקים, שישלימו את הלקונה הגדולה בספרות המוזיקה בישראל? הרי הסרט "זוהר" (במאי: ערן ריקליס, 1993), המבוסס על חייו של זוהר ארגוב, היה להצלחה גדולה בקופות, החזיר את שיריו לרדיו, העצים את המיתוס, ואין מי שחולק כי, מדובר בתפקיד חייו של שאול מזרחי. יהיו שיטענו שהקולנוע הישראלי המכוון עצמו לחו"ל, שלא פעם זוכה למימון מחברות הפקה ברחבי העולם, בוחר עקב כך שלא להתעסק בדבר כה מקומי, אשר לקהל שמעבר לים אף אין דעה ראשונית עליו, וספק אם יפתח אחרת. ייתכן ואיש אינו מעוניין להתעסק ברגישות הכרוכה בהסרטת סיפורם של אנשים שעדיין חיים, ושבכוחם לעצור הפקות שכאלו, בין אם ע"י תביעות דיבה, או קריאה להסדרת זכויות על השירים ותשלומי תמלוגים. אין ספק שתקציב סרט דוקומנטרי זול יותר מרוב הסרטים העלילתיים, לרבות הביופיקים המצריכים שחזור תקופתי כלשהוא. אך כל אלו הם קשיים ותסבוכות שמולם עומדים קולנוענים רבים אחרים, והם בכל זאת מצליחים להרים משהו.

כך או אחרת, הנה מספר כיוונים אפשריים לביופיקים ההכרחיים של המוזיקה הישראלית, שטרם נעשו:

"פוגי בפיתה: סיפורה של כוורת"
במהלך נסיעה בטנדר רעוע בכבישי ארצות-הברית, שעה שכבר הוכרזו כ-"הביטלס של ישראל" והקליטו גרסאות באנגלית לשיריהם, שבעה צעירים מוכשרים מבינים שהגיעו לסוף דרכם כלהקה. המריבות הילדותיות ביניהם גורמות למייסדה לתהות מהו הצעד הנכון עבורו לעשות לכשישוב ארצה. המחשבות על הדרך שעברו יחדיו מ-להקת הנח"ל, עד לגיבוש אופרת-רוק ייחודית וגניזתה לטובת אהדת הקהל, גורמות לו לתהות:
האם הכל היה לשווא?
















"קו האושר: עלייתה ונפילתה של שרון ליפשיץ"
דלת הקליניקה נפתחת בחשש קל. שרון ליפשיץ, נטורפתית מוסמכת, מגלה על סף דלתה מכתב ממעריץ ותיק. בו הוא דורש בשלומה, ושוב מעלה בפניה אירוע שאיננה זוכרת כלל. השלווה אותה ביקשה לנצור לפני שנים כה רבות פגה בחודשים האחרונים. נציגי מועדונים ממשיכים לטלפן, ומציעים לה סכומים נדיבים עבור הופעה קצרה באירוע פורים הקרוב. אמנם הקליניקה ידעה ימים טובים יותר, אך היא הבטיחה לעצמה לא להתייצב פעם נוספת מול קהל שלא חדל לצעוק לעברה "גידי!". למעשה, ישנו רק דבר אחד בלבד שיגרום לה לחזור.

"המראה: שנותיו של צביקה פיק בצמרת"
מאחורי הקלעים של בימת "עיר הנוער 1979". צביקה פיק מטה אוזן לעשרות האלפים המצפים להופעתו. זהו הרגע אשר לו שאף מהיום שהיגר לישראל: קבלה ואהדה, ללא חצאי חיוך או הסתייגויות אחרות. לפחות, מצד הקהל, הקונה את התקליטים ושולח גלויות דירוג למצעדים. מי שבעידן להקות הקצב של סוף שנות השישים נחשב לזמר הגרוע ביותר, "ששר מהאף", עקף את כל מי שהיה שותף לדרכו אז במועדוני רמלה. לראשונה בחייו, הוא מתמהמה להתייצב תחת אור הזרקורים. פיק מהנהן בנימוס בפני מי שמתעקש לדבר איתו כעת על העתיד, ומבטו נודד.


















"נופל מדמם: ימיו האחרונים של יוסי אלפנט"
האלבום החדש והמבטיח של "החברים של נטשה", "שינויים בהרגלי הצריחה", כבר כמעט מוכן. אלפנט, גיבור הגיטרה והמפיק המוזיקלי של האלבום, מתקשה להודות בפני עצמו, כי גם הוא מתרגש. הוא מביט בסיפוק בלהקה- מגובשת מתמיד-תורם להם עוד סולו ושב להאזין לעצמו. בין לבין, כולם תוהים האם ההקלטות האחרונות שקיבץ כבר יבשילו לכדי אלבום משלו. הלהקה מודאגת ממצבו לאחרונה אך לא מתעמתת איתו. העשייה השוטפת היא מעל לכל. צער, תסכול וחרטה פושטים בהם ובשאר הקולגות כאשר הידיעה מכה במהרה בלילה אחד: אלפנט התמוטט בתום הופעה
ולא קם עוד.

"חנטריש: הטריפ הרע של דני בן ישראל"
כיצד כוכב להקת פיקוד צפון לשעבר הפנה עורף לקריירת סולו מבטיחה לטובת הפסיכדליה? איש אינו מצליח להבין את דני בן ישראל, שחזר הביתה לאחר טיול קצר אך משמעותי באירופה הגועשת של 1968. הוא מקליט יחד עם "הבמה החשמלית" את "חנטריש 3 ורבע", לצד הקלטות שירים נוספים, פרועים לא פחות, באנגלית. אלבומו החדשני, חסר הסיכוי, זוכה להתעלמות מוחלטת והוא עוזב את ישראל, הפעם ללא כוונה נראית לעין לשוב.

יש לכם רעיונות נוספים? שתפו בתגובות, ואולי האודישנים יתחילו
מהר יותר מכפי שנדמה לנו.

יום שלישי, 9 במרץ 2010

טוב למות בעד הקרנבל: דרום-אמריקה במוזיקה הישראלית 1974-1983

אחת הטרוניות הקבועות בנוגע לתוצרת המוזיקלית המקומית היא הנתק בין הנעשה כאן למתרחש בחו"ל. זו סוגיה מצערת בהתחשב שהזמר הישראלי המרכזי נהג לאמץ במשך שנים מורי-דרך רבים ששכנו במרחקים. בתקופות שונות, הושפע הוא מהבלדות הרוסיות, השאנסון הצרפתי, ועד לרוק האמריקני המנופח של שנות השמונים. בין ההשפעות הזרות העקביות ביותר הייתה דרום-אמריקה, אשר קרוב לעשור שימשה מקור אנרגיה חיונית שפעמים רבות נעדרה מהמוזיקה הישראלית.

כמו בכל תופעה חדשה, נסחפו בגל הלטיני בישראל גם אמנים שאינם בהכרח מזוהים עם השפעה זו, וכאלו שלא העמיקו עוד ליצור בסגנון זה. במקרה זה, ניתן למנות את "העולם שמח" של "כוורת" מאלבומם האחרון וגדוש הסגנונות, ושירו של שלום חנוך, "היה כדאי", שיצא סמוך לאחר אלבומו "אדם בתוך עצמו". מנגד, המוזיקאי הקריטי ביותר להנחלת המקצבים "החדשים" בנוף המקומי היה מתי כספי. אלבומיו שלו עדיין היו ערב-רב של סגנונות והשפעות, אך במקביל, ניגן ו/או שר, עיבד, והפיק מוזיקלית כמעט בכל אלבום או מופע שנוצר בישראל ברוח המוזיקה הדרום-אמריקנית.

החדירה של הסגנון הנ"ל התאפשרה בזכות מנגנון קנוניזציה בעל הצלחה מוכחת בישראל: הלחנת שירי משוררים. ב-1974, שודרה תכנית הרדיו "התיבה המזמרת", ובה שירים מתורגמים (ע"י יעקב שבתאי) מאת המלחין הבריזאלי דוריוואל קאימי. שני שירים בלבד הושרו בפורטוגזית ע"י הזמרת אנה מריה פרננדז, והשאר בעברית מפי מיכל טל, כספי, ניצה שאול ו-"הדודאים". מאוחר יותר השירים הופיעו כאלבום וגם עלו כמופע. המעבד המוזיקלי היה רומן קונצמן, חבר בלהקת הג'אז הישראלית "הפלטינה" שכללה, בין השאר, גם את המתופף אהרל'ה קמינסקי. הלהקה אף ביצעה קטע אינסטרומנטלי בשם "במקצב ברזילאי" שחיבר קמינסקי.
















הרדיו המשיך לשמש כקרקע פוריה להנחלת המקצבים עבור האוזן הישראלית.
התכנית "דו רה ומי עוד" הביאה להקלטת השירים והמופע "ארץ טרופית יפה" ב-1977. מתי כספי עיבד והפיק מוזיקלית מבחר שירים בריזילאיים (שתורגמו ע"י אהוד מנור), חלקם עממיים וחלקם של מלחינים ידועים כגון ז'ובים ו-ז'ורז' בן. המופע היה עתיר משתתפים, כגון יהודית רביץ, צילה דגן, קורין אלאל, "הפרברים", יוריק בן-דוד ו-כספי עצמו. ייחודו של המופע אינו רק בכך שכהצלחה כבירה היה לנקודת השיא בקדחת הברזילאית הישראלית, אלא גם בניסיון המודע לשחזר על הבמה חלק מאווירת הקרנבל הידוע ו-"ארץ האם" עצמה, באמצעות תפאורת הדקלים ולבוש המשתתפים.
עשור מאוחר יותר, ב-1987, כספי יצא במופע "ארץ טרופית משגעת"; מלווה בלהקה ברזילאית, שוב שר הוא את שירי "טרופית יפה", לצד כמה תרגומים דרום-אמריקניים נוספים ו-יצירות פרי עטו בעיבודים שהותאמו לחגיגה.

"דו רה ומי עוד" המשיכה בשידורה והיוותה השראה לאלבום נוסף, "שיר לדרום אמריקה", שיצא ב-1981. השתתפו בו מירי אלוני, ריקי גל, רותי הולצמן ו-"הכל עובר חביבי". על הנוסח העברי שוב הופקד אהוד מנור, ובתקליט חלו מספר שינויים מן התכנית המקורית: עיבודי האלבום היו של בני נגרי, על סמך אלו של כספי, מנהלה המוזיקלי של התכנית ברדיו, ו-"הכל עובר חביבי" החליפו את "הפרברים" שביצעו את השירים לראשונה מעל גלי האתר. "חביבי" חשו במהרה בבית והביאו את הבשורה גם לזאטוטים, כאשר הופיעו באותה שנה עם "מסיבה של סמבה" בפסיטבל לשירי ילדים. אך שיר זה לא זכה לאותה הצלחה של שירם מהפסטיבל בשנה החולפת, "עודני ילד", שהגיע אז למקום הראשון. גניבת הזרקור האמיתית ב-"שיר לדרום אמריקה" לא נעשתה בעקבות חילופי ההרכבים אלא דווקא ע"י הסולנית הולצמן, שביצעה את השיר הידוע ביותר ממנו, "פרידה קשה" (המוכר גם כ-"אני אשתגע").

עוד ב-1981, "הפרברים" יצאו באלבום שירי ברזיל משלהם, "פרברים טרופיקל". חבר ההרכב, אורי הרפז, תרגם מפורטוגזית ו-יעקב שבתאי שוב חתום על הנוסח העברי הסופי. כספי עיבד וניהל מוזיקלית ואף ניגן, כהרגלו, במספר כלים באלבום. השירים המצליחים ביותר מתוכו היו "מתוק התפוח" ו-"הבו לי גיטרה",שעוד נותרו מהבולטים שברפרטואר העשיר של הצמד, אשר נהג לא אחת לשאול ולתרגם שירים זרים (משפת הלדינו ועד ל-"סיימון וגרפונקל"). שנתיים מאוחר יותר, שוב חבר הצמד ל-כספי ויחדיו הקליטו את המופע "שיר אהבה רחוק". שירי מופע זה התבססו, בעיקר, על אלו שכבר פורסמו ב-"טרופיקל" ו-"שיר לדרום אמריקה".



















בנוסף ב-1983, יצא אלבום הסולו השלישי של יהודית רביץ, "בוא לריו".
רביץ כבר צברה ניסיון בז'אנר כמשתתפת במופע "ארץ טרופית יפה", וכזמרת בלהקת "ששת" בשיר "סמבה ברגל שמאל". שירי האלבום היו גרסאות עבריות (שתרגם יעקב גלעד) ליצירותיו של ז'ורז' בן, המלחין והזמר הברזילאי שהתארחה היא בהופעתו בישראל. חלק ניכר מן הנגנים שליוו את רביץ ב-"בוא לריו" היו נגניו של בן, כולל סידני רושה, הקלידן ומפיקו, שעיבד והפיק מוזיקלית את האלבום. להיט נוסף מתוכו היה "פני מלאך", והצלחת האלבום סללה עבור רביץ את הדרך למעמד של זמרת מובילה לאורך המשך העשור.

הקרנבל הברזילאי כפי שהשתקף במוזיקה הישראלית דעך, במידה רבה, החל מאמצע שנות השמונים.
אך קבלת הפנים החמה לפורטוגזית הביאה לאימוץ שפה קרובה לה, המדוברת אף היא בדרום-אמריקה: הספרדית. 1983 היא גם השנה בה יצא "האישה שאיתי", אלבומו של דיוויד ברוזה, שהפך בהדרגה לנמכר ביותר בכל הזמנים בישראל. האלבום הכיל בעיקר תרגומים לשירים מספרדית (ע"י יהונתן גפן), ומלבד שיר הנושא, כלל את הלהיטים "סיגליות" ו-"כמו שאת". "האישה שאיתי" סימן את נטישתו הסופית של ברוזה מכיוון רוק אמצע הדרך המקומי, ועיצב את שאר אלבומיו הבאים מתוך כוונה תחילה להצליח באותה רוח בארצות-הברית ובשאר העולם.
שלמה יידוב זכה ב-1988 להצלחתו המסחרית הגדולה ביותר גם כן בעקבות תרגומים מספרדית- לשיריהם של אלפרדו לה פרה ו-קרלוס גארדל. אך דווקא שיר הנושא המקורי, "חולם בספרדית", היה ללהיט הגדול ביותר ממנו.

על אף ההצלחות הרבות, לעתים נדירות, מופיע בישראל אלבום "לטיני" שרובו ככולו מורכב משירים מקוריים; להקת "אטרף" רשמה לזכותה מספר להיטים בסגנון הסלסה אך התפרקה במהרה. ובשנת 1995, יצא אלבומו של פרננדו סיישס, "הים יהיה נוח", שכלל את השיר "איזה בלגן" אך חלק ניכר מן האלבום היה בפורטוגזית. ב-2003, יצא האוסף "בוסה נובה ישראלית" שאיגד מבחר שירים ישראליים מכל הזמנים המתכתבים עם המקצב; ובעקבות הצלחתו, בשנה שעברה נוצר לו אוסף המשך. כמו כן, ב-2008, יצא אלבום הבכורה של להקת "בוסה", שהורכב כולו מעיבודי בוסה-נובה לקלאסיקות ישראליות שונות. ביצועים אלו מצאו את מקומם ברדיו, אך הפרויקטים הנ"ל נתפסו כגימיק חינני בלבד, ולא כחזרתה של התשוקה לנוע לצלילי ברזיל ושכנותיה. נדמה כי, עתה, עיבודים וניגונים אלו הם רק הרחבתו של אפיק נוסף, דרכו המאזין הישראלי הטיפוסי יכול להמשיך ולהירגע בנחת, שעה שהוא משתזף ומתנתק מהקרנבל היומיומי הסובב אותו.

יום שלישי, 2 במרץ 2010

הנוער לשלטון! מופע ה-T.A.M.I

צווחות מחרישות אוזניים, נערות גו-גו ברקע רוקדות את "הקוף", ו-"השחייה" כאחוזות דיבוק, והאמנים במרכז מעט מופתעים ממעמדם החדש, ומשתדלים לא להתבלבל במילים או בכוריאוגרפיה שלהם: כל אלו מראות השייכים לתקופה אחת בלבד. החודש, ייצא לראשונה על די.וי.די. אחד מסרטי ההופעות החשובים ביותר, בגרסתו המלאה, שהנציח בזמן אמת את היסטריית בני הטיפש-עשרה וסימן את הדור החדש של כוכבי הרוק'נ'רול.

מופע ה-Teen Age Music International נועד לגדולות מראשיתו. הוא צולם במשך יומיים באוקטובר 1964 מול קהל תיכונים משולהב, ונכתב עבורו שיר נושא מיוחד. רשימת המשתתפים בו הייתה בלתי נתפסת גם במונחי התקופה. לרוב, סיבובי הופעות אז נתפרו כחבילה שעיקרה כוכב אחד או שניים, שרק עלו לבמה בסוף הערב, לאחר שלל אמנים זוטרים. במופע ה-T.A.M.I שובצו רצף כוכבים גדולים, שיצרו מספר רגעים בלתי נשכחים: בריאן ווילסון, חסר ביטחון מתמיד, שר בקול סדוק את "Surfer Girl", אחת הבלדות הגדולות הראשונות שחיבר, ג'יימס בראון גורם ל-"רולינג סטונס" להתחרט שהם מתוכננים לעלות אחריו, ו-צ'אק ברי, משוחרר טרי ממאסר של חמש שנים בעוון הסעת קטינה מעבר לגבול, בהופעת קאמבק בשמו ובשם דור החלוצים שממנו נותר כנציג היחידי.




















החברה שהפיצה את הסרט, "American International Pictures" כבר הייתה מנוסה בעבודתה מול קהל היעד הצעיר. משנות החמישים, היא עמלה על בי-מוביז שכולם הפכו לקלאסיקות דרייב-אין: סרטי החוף של פרנקי אבלון ו-אנט פוניצ'לו, אימה זולה, סרטי מירוצים, ובסוף שנות השישים, גם לא פספסה הזדמנות לעבור לסרטים פסיכדליים, שניצלו את התפשטות ה-ל.ס.ד. סרט המופע של T.A.M.I, בעל ערך רב יותר מהנ"ל, דווקא הוקרן בבתי הקולנוע לתקופה קצרה בלבד.
אך הוא כלל חידוש מרענן: הקהל הצמא למוזיקה, שטרם זכה לראות את יקיריו מופיעים מולו, לא נאלץ שוב לצפות בהופעות אורח קצרצרות כמו אלו של אדי קוקרן או ריצ'ארד הקטן בסרטים כגון "The Girl Can't Help It", או להתייסר מול אחד מתפקידיו הפלקטיים והמייגעים של אלביס פרסלי על המסך הגדול. למעלה משעתיים, כל מי שרצה לטעום מעט פופ מתקתק, רוק'נ'רול או לקבל את הלהיטים האחרונים מפס הייצור של "מוטאון" בא על סיפוקו.

שנתיים לאחר המופע המקורי, נוצר סרט המשך, "The Big T.N.T".
אמנים חדשים הוזמנו, תוך מתן דגש למוזיקת הפולק-רוק שצמחה אז, והמסיבה הייתה פחות מוצלחת וסוערת. התבגרותו של הנוער שצפה במופעים, לצד השינוי המהפכני ברוק, הובילו יחדיו למופעים גדולים עוד יותר, הפעם תחת כיפת השמיים, כגון "פסטיבל הפופ במונטריי", "וודסטוק" ו-"הפסטיבל באי וויט". שם נעו לצלילים אחרים, באיטיות אם בכלל, וכל מי שחשב שוב לפצוח ב-"הג'רק" או-"השימי-שימי", נחשב לנצח ל-"מרובע".