בישראל, לעומת זאת, למוזיקה אין אחיזה של ממש במדף הספרים; פרט לספרי תווים או מתנה זניחים, ואולי ספרי עיון מעטים המבקשים לחקור את שסעי החברה באמצעות המוזיקה. לדרמות האישיות הרבות, האנקדוטות שהצטברו במהלך ההקלטות, הכשלונות המחפירים או ההצלחות הבלתי נתפסות שליוו את השירים הגדולים שנכתבו כאן אין זכר של ממש, הכתוב שחור על גבי לבן ונגיש לכל המעוניין. לנוכח ההזנחה המתמשכת, ובמצב הנוכחי של שוק הספרים המקומי, יהיה זה מגוחך לחשוב שמו"ל אחד קיים בינינו אשר ישקול ברצינות להעניק מקדמה עבור חיבור ביוגרפיה מקיפה על אמן מקומי, גם אם מדובר באחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית או בשמות ידועים אחרים (לדוגמה, ספרים דפניטיביים על שמוליק קראוס, עפרה חזה, אריק איינשטיין, שלמה ארצי, או למשל, צילומים מתוך ה-"רוקסן" או אולפני טריטון).
במקביל, הביטוי הקולנועי שמקבלים המוזיקאים הישראלים ויצירותיהם מתרכז רובו ככולו בז'אנר הדוקומנטרי. מדוע לא נעשים כאן יותר ביופיקים, שישלימו את הלקונה הגדולה בספרות המוזיקה בישראל? הרי הסרט "זוהר" (במאי: ערן ריקליס, 1993), המבוסס על חייו של זוהר ארגוב, היה להצלחה גדולה בקופות, החזיר את שיריו לרדיו, העצים את המיתוס, ואין מי שחולק כי, מדובר בתפקיד חייו של שאול מזרחי. יהיו שיטענו שהקולנוע הישראלי המכוון עצמו לחו"ל, שלא פעם זוכה למימון מחברות הפקה ברחבי העולם, בוחר עקב כך שלא להתעסק בדבר כה מקומי, אשר לקהל שמעבר לים אף אין דעה ראשונית עליו, וספק אם יפתח אחרת. ייתכן ואיש אינו מעוניין להתעסק ברגישות הכרוכה בהסרטת סיפורם של אנשים שעדיין חיים, ושבכוחם לעצור הפקות שכאלו, בין אם ע"י תביעות דיבה, או קריאה להסדרת זכויות על השירים ותשלומי תמלוגים. אין ספק שתקציב סרט דוקומנטרי זול יותר מרוב הסרטים העלילתיים, לרבות הביופיקים המצריכים שחזור תקופתי כלשהוא. אך כל אלו הם קשיים ותסבוכות שמולם עומדים קולנוענים רבים אחרים, והם בכל זאת מצליחים להרים משהו.
כך או אחרת, הנה מספר כיוונים אפשריים לביופיקים ההכרחיים של המוזיקה הישראלית, שטרם נעשו:
"פוגי בפיתה: סיפורה של כוורת"
במהלך נסיעה בטנדר רעוע בכבישי ארצות-הברית, שעה שכבר הוכרזו כ-"הביטלס של ישראל" והקליטו גרסאות באנגלית לשיריהם, שבעה צעירים מוכשרים מבינים שהגיעו לסוף דרכם כלהקה. המריבות הילדותיות ביניהם גורמות למייסדה לתהות מהו הצעד הנכון עבורו לעשות לכשישוב ארצה. המחשבות על הדרך שעברו יחדיו מ-להקת הנח"ל, עד לגיבוש אופרת-רוק ייחודית וגניזתה לטובת אהדת הקהל, גורמות לו לתהות:
האם הכל היה לשווא?
"קו האושר: עלייתה ונפילתה של שרון ליפשיץ"
דלת הקליניקה נפתחת בחשש קל. שרון ליפשיץ, נטורפתית מוסמכת, מגלה על סף דלתה מכתב ממעריץ ותיק. בו הוא דורש בשלומה, ושוב מעלה בפניה אירוע שאיננה זוכרת כלל. השלווה אותה ביקשה לנצור לפני שנים כה רבות פגה בחודשים האחרונים. נציגי מועדונים ממשיכים לטלפן, ומציעים לה סכומים נדיבים עבור הופעה קצרה באירוע פורים הקרוב. אמנם הקליניקה ידעה ימים טובים יותר, אך היא הבטיחה לעצמה לא להתייצב פעם נוספת מול קהל שלא חדל לצעוק לעברה "גידי!". למעשה, ישנו רק דבר אחד בלבד שיגרום לה לחזור.
"המראה: שנותיו של צביקה פיק בצמרת"
מאחורי הקלעים של בימת "עיר הנוער 1979". צביקה פיק מטה אוזן לעשרות האלפים המצפים להופעתו. זהו הרגע אשר לו שאף מהיום שהיגר לישראל: קבלה ואהדה, ללא חצאי חיוך או הסתייגויות אחרות. לפחות, מצד הקהל, הקונה את התקליטים ושולח גלויות דירוג למצעדים. מי שבעידן להקות הקצב של סוף שנות השישים נחשב לזמר הגרוע ביותר, "ששר מהאף", עקף את כל מי שהיה שותף לדרכו אז במועדוני רמלה. לראשונה בחייו, הוא מתמהמה להתייצב תחת אור הזרקורים. פיק מהנהן בנימוס בפני מי שמתעקש לדבר איתו כעת על העתיד, ומבטו נודד.
"נופל מדמם: ימיו האחרונים של יוסי אלפנט"
האלבום החדש והמבטיח של "החברים של נטשה", "שינויים בהרגלי הצריחה", כבר כמעט מוכן. אלפנט, גיבור הגיטרה והמפיק המוזיקלי של האלבום, מתקשה להודות בפני עצמו, כי גם הוא מתרגש. הוא מביט בסיפוק בלהקה- מגובשת מתמיד-תורם להם עוד סולו ושב להאזין לעצמו. בין לבין, כולם תוהים האם ההקלטות האחרונות שקיבץ כבר יבשילו לכדי אלבום משלו. הלהקה מודאגת ממצבו לאחרונה אך לא מתעמתת איתו. העשייה השוטפת היא מעל לכל. צער, תסכול וחרטה פושטים בהם ובשאר הקולגות כאשר הידיעה מכה במהרה בלילה אחד: אלפנט התמוטט בתום הופעה
ולא קם עוד.
"חנטריש: הטריפ הרע של דני בן ישראל"
כיצד כוכב להקת פיקוד צפון לשעבר הפנה עורף לקריירת סולו מבטיחה לטובת הפסיכדליה? איש אינו מצליח להבין את דני בן ישראל, שחזר הביתה לאחר טיול קצר אך משמעותי באירופה הגועשת של 1968. הוא מקליט יחד עם "הבמה החשמלית" את "חנטריש 3 ורבע", לצד הקלטות שירים נוספים, פרועים לא פחות, באנגלית. אלבומו החדשני, חסר הסיכוי, זוכה להתעלמות מוחלטת והוא עוזב את ישראל, הפעם ללא כוונה נראית לעין לשוב.
מהר יותר מכפי שנדמה לנו.
