שובם של ליצני הכיתה: קיד אנד פליי רציניים מתמיד

לפי קצב האירועים, השנה הקרובה עלולה לבשר על עוד קאמבק מפתיע במוזיקה השחורה, מלבד אלו של גיל סקוט-הרון ו-שאדיי. חלפו כמעט 20 שנה מאז אלבומם האחרון, וצמד ההיפ-הופ קיד אנד פליי (כריסטופר ריד ו-כריסטופר מרטין, בהתאמה) שוב נראים יחדיו בטקסי פרסים, שיריהם משולבים בפרסומות, והם אף הופיעו לאחרונה בתוכנית אירוח.

השניים ידועים בעיקר בזכות שני דברים: בראש ובראשונה, תספורת העבר של קיד- "ראש דשא" מוארך, קיצוני מן הסגנון המקובל אז, שכבר נודעת לשמצה. שנית, הסרטים בהם הצמד כיכב. המפורסם ביותר הוא "House Party" משנת 1990, שהפך מיידית לקלאסיקה והניב שלושה סרטי המשך. בסרט זה, כמו בסרטם "Class Act" מ-1992, קיד הוא הבחור הטוב שנקלע לצרה שלא באשמתו בבית-ספר. הוא מצווה להישאר בביתו כעונש, וזאת בסמוך למה שמתוכננת להיות מסיבת השנה. אביו מסרב להקל עימו, בטענה ש-"לא אכפת לי גם אם מרווין גיי יהיה שם!", ו-קיד נאלץ לחמוק למחוז חפצו.
פליי, לעומתו, לוהק כילד הרע שלא ניתן לעצירה, הגורר אחריו את חברו הדי.ג'יי המתחיל (מרטין לורנס באחד מתפקידיו הקולנועיים הראשונים). לכמה רגעים ספורים, קיד ו-פליי שוכחים את צרותיהם ומתרכזים בדברים החשובים באמת: עימות זה מול זה על המיקרופון, ו-מאמץ משותף בריקוד נגד הבנות.























סרט כיפי זה, שיצא לאחר אלבום הבכורה בלבד, התגלה כחרב פיפיות מבחינה מוזיקלית ותדמיתית עבורם. בחירתם המודעת לא להתעסק לעומק בתחלואי החברה או בעלילות שובניסטיות, ולהתמקד ביכולתם להלהיב בראפ או בריקוד, התבררה כהחלטה שצמצמה את מרחב הפעולה: הם פשוט לא היו ראפרים או רקדנים עוצרי נשימה עד כדי כך. אלבומיהם הבאים ניסו לשווא להדביק פערים עם הסרטים שנוצרו במקביל, שבהם אישיותיהם כבר מוצו עד תום. ההומור והאינפנטיליות שהפגינו מעולם לא היו זרים להיפ-הופ, נהפוך הוא: ביז מארקי, למשל, שיתף את המאזינים במנהג חיטוטי-אף, ו-The Fat Boys לא הסתירו את תאבונם הבלתי-נדלה. חלק יטענו שאלו ואחרים ביססו כך במידה רבה את הבוז שנרחש לז'אנר וחיזקו את האמונה כי, מדובר באופנה ברת-חלוף. אך ללא ספק תכונות אלו גם סייעו למשוך קהל רחב יותר, ובסופו של דבר, להתקבל לזרם המרכזי.

קיד אנד פליי נדחקו מאור הזרקורים ונתפסו במהרה כלהקה לילדים, בעקבות הסדרה המצוירת והקומיקס בדמותם. שני המיזמים הללו לא נחלו הצלחה גדולה: הסדרה שודרה כעונה, והקומיקס נפרש על גבי תשע חוברות בלבד. אך הם נוצרו בנקודה קריטית, באתנחתא בין הקלטות חדשות. כך שכאשר הצמד ניסה באלבומם האחרון, "Face The Nation", לשדר תדמית רצינית יותר, מעטים שוכנעו. על רקע עליית הגנגסטה-ראפ והיחשבותו ל-"הדבר האמיתי", הצמד עצבן בהטפותיו נגד אלו שלא הדגישו מסרים חיוביים ביצירתם. חלק מהאמנים שהותקפו על-ידם לא נותרו חייבים, וענו בשיר-תשובה שנקרא "Pussy Ass Kid and Hoe Ass Play", שסתם את הגולל על הריב בין ההרכבים בפרט, ועל הקריירה של קיד אנד פליי בכלל.

הטעם המר נשטף לחלוטין עם הזמן, והצמד נחשב לנקודת התחלה בגיבוש טעם מוזיקלי, שלא מתביישים בה אנשים רבים. אלבום או סיבוב הופעות כיום לא ירעיד עולמות או יסחוף דור חדש של מעריצים. אך אלו שיגיעו, יהנו כאילו זו עוד מסיבת בית פרועה. וזה יותר ממה שרוב בני המחזור של קיד אנד פליי יכולים להגיד על עצמם בכנות, שעה שהם עומדים מול המראה ומסדרים עתה את תספורתם, תהא אשר תהא.

חול בעיניים: רוח מזרחית מישראל לעולם ובחזרה

אחד המשברים השכיחים מזדמנים לאדם כאשר הוא עוזב את סביבתו המוכרת, בה זכה כבר למעמד מסוים. במקום חדש, סביר מאוד כי, יגלה שהוא מאופיין אחרת לגמרי, ויידרש להתנהגות שונה בהתאם. בין הכתרים שנקשרו סביב ראשיהם של רמי פורטיס ו-ברי סחרוף היה בזכות אוזנם הקשובה לנעשה בחו"ל, והמיידיות בה אימצו את הסאונד החדש שבא מאירופה, בזמן פעילותם בסוף שנות השבעים והלאה. כמי שחשו נטע זר בישראל בעקבות כך, לא היה זה מפתיע ש-סחרוף התעקש ב-1984 כי פורטיס ישוב עימו ל-"מינימל קומפקט" שכבר פעלה מעבר לים.

בסרט "נשמות גועשות" (במאי: נתן מנדלבאום, ישראל, 2002) המביא את סיפור הלהקה, מתואר שינוי משמעותי שנדרשו לו חבריה. סחרוף מציין כיצד הופתע בתחילה שהמפיקים המוזיקליים אשר עבדו עמם, עודדו דווקא להעמיק שילובם של אלמנטים מזרחיים במוזיקה. הם ביקשו להתרחק מעט מהשפעות הניו-ווייב ולא להסס להביא לידי ביטוי את מקורם המזרח-תיכוני. ובדיעבד, חיבור זה משך תשומת לב רבה יותר ללהקה. פורטיס ו-סחרוף המשיכו במשותף בקו זה, בפרויקט הבין-לאומי הבא שיצרו ב-1989, "Foreign Affair". אלבום ההרכב אף נקרא "East On Fire", ושיר הנושא כלל סימפול תחילת מבזק חדשות ישראלי טיפוסי להמחשת הטענה.

אלון אולארצ'יק חווה דבר דומה כששהה בארצות-הברית. בסוף שנות השבעים, למד ג'אז ב-"ברקלי", בית הספר הידוע למוזיקה ב-בוסטון. אך עם סיום לימודיו, שעה שהעתיק את מגוריו לניו-יורק, מצא עצמו דווקא מתפרנס כמלווה ל-זוהר ארגוב, שימי תבורי ו-בועז שרעבי, בהופעותיהם במועדונים המיועדים לישראלים שהיגרו, כגון ה-"פיקוקס", ו-"אל-אברם".
אהבתו לג'אז מעולם לא דעכה, אך המוזיקה המזרחית, שגילה מחדש אז, החלה במהרה להשפיע עליו. אולארצ'יק חיבר את "בא לשכונה בחור חדש" ו-"היא הולכת בדרכים". כאשר שב לישראל והקליטם, הפכו ללהיטים, ולשיריו המזוהים ביותר עד היום.

לקראת סוף שנות השמונים, הקים עם יזהר אשדות ו-גני תמיר את "אזרחי העולם"- הרכב אלקטרוני הנשען על מוזיקה מזרחית. אשדות היה שותף כמעט טבעי להרפתקה שכזו; הוא כבר עשה חיל במיזוגים מסוג אלו ב-1984, כאשר הפיק מוזיקלית את אלבום הקאמבק של שרעבי, "אצלי הכל בסדר", כשהאחרון חזר גם כן מארצות-הברית. ובנוסף, הספיק לבשל שני רמיקסים קריטיים לביסוס הקריירה הבין-לאומית של עפרה חזה, "גלבי" ו-"אם ננעלו".

"אזרחי העולם" שאפו לפרוץ החוצה בעזרת השיר "קונפליקט", שהוגדר לפי הפרסום לעיתונות כ-"עירבוב של שיר שחרור כורדי בביצוע ברגיראן- גדול זמרי כורדיסטאן" ו-"בא לשכונה בחור חדש". כמו כן, הקליט ההרכב ביצוע מחודש ל-"התמנון האיטר", קטע אינסטרומנטלי של "כוורת". זו לא הייתה בחירה מקרית מן הרפרטואר העשיר והמגוון של הלהקה; מדובר באחת המנגינות הראשונות מסוגן בארץ, בוודאי מצד הרכב כה מצליח, ששילבה בין רוק למוזיקה מזרחית, אשר הוקלטה בזמנו בשיתוף תזמורת "קול ישראל" בערבית.





















ב-1989, יצא האוסף "רוח מזרחית" שכלל את שני הקטעים הללו. אוסף זה נכרך בעיקר סביב הרמיקסים הנ"ל של אשדות ושירי "אזרחי העולם", כקידום להצלחה שבוששה לבוא. הוא נועד לשמש כצעקה האחרונה והתשובה הישראלית לתחום שידע הצלחות מפתיעות במהלך שלוש השנים הקודמות לו: להיטי דאנס-אתני, כגון "יקה יקה" של מורי קנטה, אומצו בחום בכל עבר, הוקם הלייבל "Real World Records" ע"י פיטר גבריאל אשר נועד לשמש בית למוזיקת עולם על שלל גווניה, ו-פול סיימון פתח פרק חדש בחייו עם הקלטות "Graceland" בדרום-אפריקה, והשפעות דרום-אמריקניות באלבומו הבא, "The Rhythem of the Saints".

"רוח מזרחית" כלל גם שירים שאינם בהכרח כוונו החוצה, אלא פנו לקהל המקומי. בין השאר, ניתן למנות בו דואטים שהדגישו את הצורך (ואולי נכון לומר, הנכונות) להכיר ב-"אחר", הערבי במקרה זה, ולהשמיע קולו בשפתו שלו; אולארצ'יק שוב מופיע באוסף, עם אמל מורקוס, בשיר "שלום סאלם", שהתחרה בפסטיגל 1986, ובו, לעתים, מתרגם את חלקה של שותפתו לעברית, ו-רבקה זוהר שרה "הלאה" יחד עם גסאן עבאס (הזכור כאחד ממלצרי "המסעדה הגדולה"), כאשר שניהם שרים בערבית ועברית.

אחד משיאי האוסף הוא דבר שכנראה לא היה נוצר באקלים של ימינו: גרסה ערבית מלאה ל-"שפוי מלחמה" של להקת "טנגו", בשם "ח'לווה". שיר מחאה זה, שההתעסקות במילה "גסה" שצונזרה בו אולי נועדה להסיט את הדיון מתוכנו, רק מתעצם עוד יותר בתרגום. מאוחר יותר, הגרסה נוספה כבונוס לגרסת הדיסק של אלבומה "אמונה שלמה". אוסף זה נתפס כנאיבי במבט לאחור, אך הוא גם שיקף הלך רוח ניצח, תמים פחות, הטוען למעשה כי, המוזיקה ה-"אתנית/מזרחית" אינה מספיק טובה לכשעצמה. והיא מעוררת עניין או בעלת תוקף אמנותי, רק כאשר "מטפלים" בה בצורה קצת אחרת- קרי, מלבישים עליה אלמנטים מערביים.

כיום, מעטים מהמוזיקאים הישראלים שפניהם לחו"ל, ומאלו שכבר מצליחים שם, משלבים אלמנטים מזרחיים ביצירותיהם. ייתכן וכך הדבר מאחר והעולם הגדול שוב נפעם לגלות מחדש את היקף ההשפעה של ניל יאנג, הקינקס ו-ג'ניס ג'ופלין. ואולי מאחר שהאמנים עצמם קשובים פחות לצלילי המרחב, או מעדיפים להשאיר זאת לאלו שעושים זאת באופן שנדמה בלתי-אמצעי יותר (ושאותם הקהל המקומי מוקיר עבור כך), כגון "הברירה הטבעית", אהוד בנאי, יהודה פוליקר ו-סחרוף; אפילו להקות שלא היו יקירות המבקרים כמו "אתניקס" ו-"טיפקס" זוכות להערכה מחודשת לאור השינויים שחלו בזרם המרכזי.

במקביל לכך, באירונה לא מעטה, המוזיקה המזרחית נדרשת עתה לעמוד בעלבונות שלא מכבר הוטחו ברוק והפופ הישראלי. יוצריה מואשמים בחיקוי זול ולא "אותנטי" לז'אנר-האב, במנייריזם קבוע של כלל המבצעים ודלות השפה. אכן, בניגוד למשתמע מעטיפת האוסף "רוח מזרחית", אזורנו אינו כה צחיח וכולם חשופים בפני רוחות התקופה המשתנות, אלו שלא יותירו אבן אחת במקומה.

מגלה לך את הסוד: "חיים ואדם"

מיום הקמתו, "דיזנגוף סנטר" היה קניון שוקק חיים. בסוף שנות השמונים, לקהל הקונים הקבוע הצטרפה קבוצת נערות שהסתובבו שעות במתחם. הן השקיעו את מיטב דמי כיסן ברכישת מתנות עבור הזמר אדם, שהתגורר לתקופה ב-"מגדל דיזנגוף" הצמוד. כאשר התמהמה לצאת מדירתו, לא היססו לטפס ולפלוש בכל דרך אפשרית. הסרט "חיים ואדם" אינו בא לתאר את "אדמניה" כפי שהתרחשה בין 1987-1989, ואף לא להפגיש בין האליל למעריצותיו המפוכחות כיום. במקום זאת, הוא מציע תיעוד של אדם, המתמודד בגבורה מול שלל תחלואי הפרנסה העכשווים שחווה הוא.

אדם מעולם לא הסתיר את רגשותיו המעורבים ביחס לתהילה. עוד בראיון לרגל זכייתו בתואר "זמר השנה- 1987", התנער מן המושג "הצלחה מטאורית" ושידר מבוכה ניכרת מעצם המעמד. אותה הצלחה נפרשה על גבי שני אלבומים מצליחים רצופים- "סוד" ו-"מרחוק לרחוק". יחדיו הכילו אין ספור להיטים, כגון "אין מוצא", "סוד", "נוסע רחוק", "תמונות", "הכרזת מלחמה", "שקיעה אחת", ו-"מצטער"- שבחלקם עוד הכוח להפתיע, להרקיד ואף לרגש גם את אלו שלא האזינו להם שנים.
סמוך להופעת אלבומו השלישי, "חופשי", נעשה ניסיון לפנות לקהל רחב יותר, ורצון להוכיח כי, שורשיו נטועים היטב במוזיקה הישראלית והוא אינו חיקוי זול מן הניכר. אלו השתקפו בבחירת מתי כספי כמפיק המוזיקלי, ובחידושים שביצע ל-"ברחוב הנשמות הטהורות" (במקור, "הנשמות הטהורות") ול-"בלדה בין כוכבים" (במקור, "פופיק" ארנון). האלבום נכשל מסחרית, ובישר התעניינות פחותה עוד יותר בכל מה שהקליט לאחר מכן.




















השאיפה להתרחק מעדרי מעריצות בנות-העשרה התממשה חלקית בלבד; בתחילת שנות התשעים, אדם הופיע בעיקר מול קהל צעיר עוד יותר. ב-1992, הוא שיחק בסדרה "פלאי קלעים", שהופקה במשך 3 שנים, וב-1994, במחזמר "הקוסם", שהועלה למעלה מ-180 פעם, בתפקיד "איש הפח". עולם ההופעות לילדים כבר השכיל לאמץ לחיקו בהצלחה כוכבים "למבוגרים", כגון יגאל בשן ו-דפנה דקל, ונדמה ש-אדם עומד להצטרף אליהם, ללא תחושת מרירות ניכרת. אך גם לפרק זה בקריירה שלו לא נוצר המשך.

הבמאית, מירי פרלמן, הייתה בשעתו עוזרת במשרדו של שלמה צח, מנהלו לשעבר של אדם (ואחד ממפיקי הסרט). בעקבות ניסיונה וקשריה, נהנתה מגישה לחומרים ארכיונים נדירים, אך לא עשתה בהם שימוש רב. זכרונותיה שלה מ-אדם בימי הזוהר שלו לא הוכנסו לפרוטוקול, ורק התאמצה לחקור את עברו, כשהיה חיים כהן בלבד, ולא דמות על הפוסטר שסייעה למכור. בחירה זו פינתה מקום להתמקד בזוגיות של אדם עם יניר, זמר צעיר ושאפתן. באמצעות השיחות ביניהם, שעסקו בתקשורת, תהילה, משפחה ומיניות, יניר מסייע לחשוף את כל אשר אדם הצניע במהלך השנים.

הסרט הינו די קשה לצפייה עבור מעריציו המקוריים של אדם. אך הוא חובה לכל משתתפי וצופי "כוכב נולד" (איתם אדם משוחח ומלווה מכורסתו) ותוכניות דומות לה, שחלקם נולד כדור לאלילים אחרים. הזמר מסביר מול המצלמה, במילים ובמעשים, את מחירם הבלתי נסבל של קיצורי דרך: אלו יחזירו אותך לאותו מקום בדיוק, ולפעמים, לנקודה גרועה עוד יותר.

"חיים ואדם", במאית: מירי פרלמן, הקרנת בכורה טלוויזיונית: 3.2.2010, Yes דוקו