מדינת ישראל נגדנו: אלבומי הכלא במוזיקה הישראלית

ב-1971, שמוליק קראוס שוב היה בצרות. הוא איים בנשק על חיילים שבאו לפנותו מאדמה שעל זכויותיה דן עם גורמי המדינה, ונשלח לכלא. כשהשתחרר, מיהר לאסוף חבורת נגנים והקליט במהלך שעתיים אלבום על סמך השירים שחיבר בזמן מאסרו. עם זאת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" הכיל רק שני שירים שהתייחסו ספציפית לבידוד שחווה ולמצבו הכללי- "קראוז צינוק" ו-"אל תשימו לב אלי", שבו מעיד על עצמו כי, "חסר לי בורג". היה זה אלבום משוחרר רסן, שנוגן חי, ומילולית- עד שסרט ההקלטה אזל. הוא נגנז בשעתו, ויצא לאור במהדורה מוגבלת ב-1977.

באותה עת, העניין של החברה הישראלית בשוליה ובעולם הפשע המקומי החל להתעורר. אז יצא לאור ספרו של רן שורר, "שלהם הוא הלילה: חבורות נוער בישראל", שנועד להיות דיווח אמין על המתרחש ברחוב בעקבות ניסיונו כעובד סוציאלי. בנוסף, הועלו המחזות הסאטיריים של יהושע סובול, "קריזה" (1976) ו-"גוג ומגוג שואו" (1977) ב-"תיאטרון חיפה", שכללו את השירים "ילדים זה שמחה", "השיר על הארץ" ו-"אצלנו בכפר טודרא".















ב-1980, כבר עלה החשק לשמוע על תלאות החיים ללא תיווך של מחברים או אישי מקצוע מיומנים. כחלק מהכנות לקראת ההצגה "סורגים" (בבימויו של עודד קוטלר, שהועלתה גם כן ב-"תיאטרון חיפה"), שעסקה בחיי אסירים, נפגשו היוצרים עם השוהים בבתי כלא שונים. שם נחשפו ל-מיכאל מחפוד פטישי ויצירתו. אחד משיריו, "מאמי", נלקח להצגה והתפרסם בביצועו של ארנון צדוק. שלושה חודשים לאחר ש-פטישי השתחרר מהכלא, "CBS" קפצה על המציאה והחלו הקלטות אלבומו הראשון, "מאחורי החומה"; כפי שרשם המפיק יוריק בן-דוד:"כשאנחנו משתדלים חזק לא לפגוע בכנות ובאמיתות השירים". הקדמה זו של בן-דוד הודפסה בכתב-ידו על גבי העטיפה האחורית של התקליט (לצד גזירי עיתונות המתעדים את פטישי) , כאלמנט נוסף האמור לחזק את האמינות ואולי גם החיפזון שבפרויקט זה.

אלבום הבכורה של פטישי הוקלט בשבועיים באולפני קיבוץ העוגן, ובליווי מיטב נגני התקופה (אלון הלל, מיקי שביב, יגאל חרד ועוד). רוב האלבום מתמקד בחווית הניכור והתסכול של המאסר, שהיה עוד טרי במוחו של פטישי. הוא אף חיבר והלחין את כל שירי האלבום (למעט "מאמי", שבו ניתן הקרדיט גם ל-אילן גולדהירש ו-חיימון אלגרנטי מ-"האריות"). "מאחורי החומה" כלל שני שירי תוכחה: "אני שר לך האסיר", בו מזהיר את הדור הבא כי הפשע לא משתלם, ו-"ילד שלי", בעל המסר הזהה. באמצע שנות השמונים, הורשע פטישי באונס ומאסרו הנוסף פגע בקריירה המוזיקלית שנפתחה בפניו. ב-1985, אלבומו השני, "דרך ארוכה", יצא בהפקתו המוזיקלית של מיקי גבריאלוב. אלבום זה התבסס על הופעה חיה בכלא רמלה, אך ניכרת בו, בעיקר, הנגינה וקולות הרקע המהוקצעים שהוספו מאוחר יותר באולפני טריטון לביצועים המקוריים מול האסירים. "דרך ארוכה", ככלל, לא עסק בסיפור חייו של פטישי אלא בשירי אהבה "רגילים", בסגנון המוזיקה המזרחית של התקופה. לפרטיו האוטוביוגרפיים, שב פטישי ב-1996, עם צאת אלבומו השלישי, "מתוך ההריסות", שתיאר את המשך חייו במעגל הפשע, לצד החרטה שמלווה אותו- בשירים "מה שבניתי הרסתי", ו-"בבוץ של החיים".



















ב-1981, שנה לאחר אלבום הבכורה של פטישי, "הד-ארצי" מיהרה לענות באלבום כלא משלה: "שושי באגף שבע". אלבום זה מבוסס על סיפור חייו של דוד שושי, שהיה אז אסיר בכלא באר-שבע. מילות השירים חוברו ע"י דודו אלהרר ולמעשה, מתחקים אחר המסלול שכל אסיר ממוצע עובר בדרכו לתא- "הצעת עבודה", "חקירה וקריאה ראשונה", "בית המשפט", "עובדת סוציאלית" ו-"בלדה לזמן הארוך". הלהיט הצנוע היחיד מתוכו היה דווקא השיר הקליל, "פסוליה",
על שם המנה הקבועה שהוגשה לאסירים. קרדיט השירה ניתן ל-שושי ו-"חבורת הזמר של אגף 7", בהדרכת חנן יובל, שהלחין ועיבד את השירים. אלהרר העביר כחצי שנה סדנת תיאטרון לאסירים, והאלבום היה למופע הסיום. בניגוד ל-"מאחורי החומה", אלבום זה אכן הוקלט בין כותלי הכלא; ושושי מצא את מותו זמן קצר לאחר פרסומו.

קסם הצד האפל של החיים בישראל רק הלך והתפשט. ב-1982, יצא לאקרנים הסרט "מתחת לאף" (יעקב גולדווסר), המבוסס על שוד אמיתי מתחנת משטרה. באותה שנה, הרצל אביטן ו-שמעיה אנג'ל, שפעלו ביחד ולחוד, כבר נחשבו ל-"אויבי הציבור" הבכירים ביותר. משפטו של אנג'ל סוקר על-ידי הפזמונאי יעקב רוטבליט, שמאוחר יותר ביסס את שירו "רחבת הריקודים" על הרומן בין שמעיה ל-שרה אנג'ל. וב-1985 פורסם הספר "המוח" מאת יצחק דרורי, מתכנן שוד הסניף המרכזי של "בנק הפועלים" בירושלים. הספר, שנכתב בעזרת העיתונאי אילן בכר, היה לרב-מכר. לאחרונה אף פורסם לו המשך, "המוח 2", המתעד מקרי שוד אחרים ש-דרורי אחראי להם.

למרות זאת, לא נשלפו עוד מהכלא תגליות חדשות ומדי פעם, אמנים מוכרים ממשיכים להיקלע למדורי הפלילים. אלי לוזון, למשל, נשלח בעבר לכלא בגין תקיפה וכשהשתחרר ב-1994, הקליט את "אל החופש". אך לרוב עבירות האמנים - אחזקת סם פה, העלמת מס שם- לא התלווה ביטוי אמנותי מחייב כלשהוא. ייתכן והדבר קשור לחומרת הענישה הנהוגה. הרי, כאשר אתה מקבל בסך-הכל מכה על היד, כמה כבר יכאב לך לצעוק?

תמיד ברקע: פסי הקול בקולנוע הישראלי- חלק ג'

סדרת פוסטים זו נכתבה, במקור, כמאמר עבור המגזין "מערבון"- אשר התפרסם בגיליון מס' 6.
מטעמי נוחיות וסדר, היא תופיע בבלוג בשלושה חלקים.

חלק ב': שגשוג מקומי, אושיק לוי מחזיר אותנו לפרופורציות, ניסיון לפרוץ לשווקים בין-לאומיים ומשבר שנות השמונים

חלק ג': שנות התשעים, כוחה של הטלוויזיה המסחרית,
המוזיקה בסרטי ימין מסיקה ורשימה להאזנה נוספת

בשנות התשעים, המוזיקה בקולנוע הישראלי לא העלתה איש לגדולה. זהבה בן שכיכבה לצד זאב רווח ב-"טיפת מזל" (רווח, 1992) כבר הייתה ידועה עם צאתו. והסרט לא מנע מהקריירה שלה להתגלגל בין רצף מהמורות. הופעתו הקצרה של אביב גפן ב-"נערי החוף" (צור מימון, 1992) היא רק קוריוז עבור מעריציו הכבדים. "החלונות הגבוהים" זכו לתחייה מחודשת בעקבות שימוש בשיריהם בפס קול "שירת הסירנה" (איתן פוקס, 1994). ושיריו של זוהר ארגוב קיבלו רשמית מעמד של "קלאסיקה ישראלית" בזכות הסרט הביוגרפי "זוהר" (ערן ריקליס, 1993). אך עדיין, שירים מקוריים חדשים, כמו בפס קול "ללקק את התות" (ברבש, 1992) היו רחוקים מלהרשים; במיוחד כאשר היו לחיקוי לא מוצלח של "הלהקה." סצנת המוזיקה האלטרנטיבית של העשור זכתה רק לכמה דקות של חסד מול משוכנעים ב-"ציפורים בניוטרל" (אייל שיראי, 1996).

שינוי חשוב התרחש מאמצע שנות התשעים, אז יצאו לאור סרטיו של ימין מסיקה ("מבט כואב", "בוכה בגשם", "שלום לך סיגל"), על גבי קלטות וידיאו. הזמרים תמיר גל, משה כהן ו-אבי ביטר כיכבו ברובם המוחלט. בסרטים בהם השתתף גל נעשה ניסיון ברור ומיוחד בקולנוע הישראלי: שחזור חייו האמיתיים של הזמר. קודם לכן, רק הסרט "כאסח" (חיים גיל, 1984) הציג את כוכבי המוזיקה המזרחית. אך בו לא היו לזמרים (ג'קי מקייטן, דקלון, זוהר ארגוב, חיים משה ועוד) תפקיד משחק מהותי, ובעיקר הגיחו לביצוע להיטיהם העכשוויים.

הפיתוי לתייג את מסיקה כממשיך דרכו של ג'ורג' עובדיה הוא גדול. לא רק בזכות שימושם הנרחב במוזיקה וזמרים אלא גם באיכויות הפקותיהם הירודות (למרות שסרטי עובדיה צולמו לרוב בפילם, רמתם הדרדה עם השנים). דברים שאמר מסיקה בערב מחווה לכבודו בסינמטק בתחילת שנות האלפיים, אף מזכירים את אלו של יד ימינו של עובדיה, המפיק מיכאל שווילי:

"רציתי שהאמנות תגיע לקהל שממנו הגעתי.
תושבי שכונות, עיירות פיתוח.
רציתי להעביר את המסר שלי לאנשים הפשוטים."

המייחד את סרטיו של מסיקה הם אמצעי ההפצה והמוזיקה החוץ-ממסדיים. לעומתו, עובדיה פעל במסלול הפצה רגיל של אולמות קולנוע, והמוזיקה בסרטיו הופיעה מתוך שיקול מסחרי גרידא, אשר אמור לרצות ולמשוך את מספר הצופים הרב ביותר. בסרטיו של מסיקה, המוזיקה היא חלק מבידול המכוון בהתרסה למי שאינם בהכרח קהל היעד של סרטיו.

גם בישראל, כמו במקומות רבים בעולם, הטלוויזיה, מרגע הקמתה, התחרתה עם הקולנוע המקומי. הקולנוע בשנות השבעים היה עם ידו על העליונה במשך זמן רב בזכות עידוד ממשלתי ניכר, שכלל החזרי מס נדיבים. בימי שידור הטלוויזיה בשחור-לבן, הקולנוע הציע צבעים ותכנים שלא נראו על המסך הקטן. ב-1971, רשות השידור אמנם הוציאה את פס קול הסדרה "חדוה ושלומיק" שחיבר יאיר רוזנבלום; אך, בעיקר, הנפיקה תקליטים תעודיים ופסי קול של תוכניות הטלוויזיה החינוכית. כיום, בעידן המסחרי של הטלוויזיה הישראלית, פסי קול של סדרות יוצאים בהיקף דומה לקולנוע; לרוב, בהצלחה רבה ובעלת השלכות מרחיקות לכת יותר על המוזיקה הישראלית. סחף זה התרחש החל מאמצע שנות התשעים, כאשר שירי הנושא ל-"פלורנטין" ו-"זבנג" יצרו, בהתאמה, דור חדש של מעריצי "מוניקה סקס", ו-"מופע הארנבות של ד"ר קספר". ושיר הנושא מתוך "הפוך" סייע לאלבומו השני של ירמי קפלן להגיע למעמד אלבום זהב.

מגמה זו נמשכה גם בשנות האלפיים; החידוש ל-"דרכנו" (במקור, דני בסן) הביא למכירות זהב של פס קול "הבורגנים", ונבחר לשיר השנה ב-2002 במצעדי רשת ג' ו-גלי צה"ל. זמרים ותיקים חזרו לתודעה הציבורית באמצעות השתתפותם בטלנובלות, וסביב שיר הנושא ששרו, כרכו אלבומים חדשים ("נוגעת באושר" של אילנה אביטל, ו-"הלילה הוא הלילה" של צביקה פיק). חלפו שנים רבות מאז שלהיטים ישראליים הגיעו מתוך הקולנוע. השירים הבולטים האחרונים היו שיר הנושא מתוך "אהבה אסורה" (יוסי זומר, 1998), והחידושים ל-"גשם" (במקור, "בנזין") מתוך "עפולה אקספרס" (ג'ולי שלז, 1997) ו-"בוא" (במקור, ריטה) מתוך "יוסי וג'אגר" (פוקס, 2002).

כמובן, לא נמצא קשר ישיר בין הצלחת פס קול לטיב הסרט שממנו מקורו. נדמה כי, בתדירות נמוכה מבעבר, גורמים אלו מתאחדים לכדי יצירה משמעותית. בישראל, הקלאסיקות ממשיכות לחלוף מעל הראש. פסי קול רבים, גם לסרטים אהודים ומוכרים, אינם מודפסים עוד והפכו לפרטי אספנות. כתוצאה מכך, השירים יוצאים מהקשרם, וחמור מכך- נוצר חור לא הכרחי בדיסקוגרפיה של זמרים ומלחינים רבים, וזהותם המקורית מטשטשת. אף השפה העברית עצמה סובלת מהזנחה זו, כפי ש-אושיק לוי, בשיחה עמי, סיכם:

"כל פעם מצלצלים אליי מהאולפן כל מיני זמרים למיניהם. ואומרים 'אושיק?
זה אתה ששר שם את השיר 'השוטר אזולאי'?
מה זה השורה האחרונה שאתה שר שמה?
[ מדגים בשירה ] 'שמש אט יוצאת מנדנה'.
היה קשה להם לקלוט מה זה אומר."

להאזנה נוספת:

* "מסך גדול מסך קטן: שירים מסרטים ומתוכניות טלוויזיה", הד-ארצי, 2008
* "בלי מילים: מיטב הנעימות והקטעים האינסטרומנטלים הישראלים", פונוקול, 2006
* "שירים מהסרטים: אוסף שירים מסרטים ישראליים", פונוקול, 1998
* "קרוב ורחוק: השירים היפים מתוך סרטיו של ג'ורג' עובדיה", הד-ארצי, 1996
* "מוסיקה מהסרטים", שם-טוב לוי, הד-ארצי, 1995

תמיד ברקע: פסי הקול בקולנוע הישראלי- חלק ב'

סדרת פוסטים זו נכתבה, במקור, כמאמר עבור המגזין "מערבון"- אשר התפרסם בגיליון מס' 6.
מטעמי נוחיות וסדר, היא תופיע בבלוג בשלושה חלקים.

בחלק הקודם: מעמד המלחין, גלויות קוליות, אבי טולדנו מספר על הרומנטיקה הבלתי-אפשרית של ג'ורג' עובדיה

חלק ב': שגשוג מקומי, אושיק לוי מחזיר אותנו לפרופורציות, ניסיון לפרוץ לשווקים בין-לאומיים ומשבר שנות השמונים

לאחר הצלחת "אריאנה", עובדיה הקפיד ללהק זמרים לסרטיו הבאים: ששי קשת ("נורית", 1972, "רחוב 60", 1976), יגאל בשן ("שרית", 1974), ניסים סרוסי ("יום הדין", 1975), צביקה פיק ("בדרנית בחצות", 1977), עפרה חזה ("נערת הפרברים", 1979) ו-איתן מסורי ("נורית 2", 1983). מעטים מסרטיו הנוספים זכו להצלחה במימדי "אריאנה", זאת על אף שבוצעו בהם להיטים מוכרים לצד שירים מקוריים חדשים. בראיון עם דרור פויר שנערך לאחר מותו של עובדיה ב-1996, הודה יגאל בשן על תוצאת השתתפותו ב-"שרית":

"שנים אחר-כך, הייתי בטראומה.
עד כדי כך שמאוחר יותר, הציעו לי להשתתף ב-"הלהקה", לא הסכמתי."

אך גם היו הופעות קולנועיות מרשימות של זמרים; ביניהן, אריק איינשטיין (במיוחד ב-"עיניים גדולות", זוהר, 1974), שמוליק קראוס ("סוס עץ", יקי יושע, 1978), ו-ליאור ייני ("לאן נעלם דניאל וקס?", אברהם הפנר, 1972). ברובם המוחלט, הזמרים לא גילמו בסרטים אלה את עצמם, אלא, לכל היותר, מוזיקאיים בדיוניים. ללא קשר להצלחת ההופעות הקולנועיות, המגזין האהוד "להיטון", בו הזמרים והזמרות הנ"ל הופיעו במצעדי הפזמונים שפרסם, הקפיד על סיקור צמוד. המגזין נגע בהתלהבות בכל דבר הנוגע בהפקות הקולנוע המקומיות, וביתר שאת לאחר ש-"עולם הקולנוע" התמזג לתוכו ב-1976. הסיקור ליווה הודעות על תחילת ליהוק, כולל פרסום להזמנות פתוחות למבחני הבד, ועד לתמונות מאתר הצילומים וכצפוי, מהקרנות הבכורה. בשיחה שערכתי עימו לקראת כתיבת חיבור זה, אושיק לוי, ששר בפסי הקול "השוטר אזולאי" (אפרים קישון, 1971) "כץ וקרסו" (גולן, 1971) ו-"אני אוהב אותך, רוזה" (משה מזרחי, 1972), סיפר:

"ג.עיטור [ מהכתבים המזוהים ביותר עם "להיטון" ]
התייחס למה שקורה פה בארץ כאילו זה בהוליווד...
הכל היה קטן ונאיבי ובתחילת דרכו, אבל ככה הכל קיבל נפח."

התשתית שנוצרה לתרבות הפופ בארץ טמנה בחובה את השלב הבא: הפנייה, הכמעט הכרחית, לשווקים זרים. לחלק ניכר מן הסרטים שהופצו לחו"ל, הוקלטו מחדש שירים מתוך פס הקול בשפות זרות. בין המצליחים יותר מעבר לים, ניתן למנות את "קזבלן" (גולן, 1974), שצולם, במקביל, באנגלית, ושירי "מצור" (ז'ילברטו טופנו, 1969), אשר להם נוצרו גרסאות צרפתיות. מגמה זו נמשכה גם לקראת סוף שנות השבעים; פס הקול של "אל תשאלי אם אני אוהב" (עמוס קולק, 1978) כלל שני צדדים, כאשר האחד בעברית, ובשני הופיעו גרסאות באנגלית. ל-"דיזנגוף 99" (אבי נשר, 1979) יצאו שני פסי קול שלמים: האחד, הידוע יותר, בעברית, והשני באנגלית, המורכב מקטעי הדיסקו הנשמעים כאשר הדמויות מכלות את זמנן בדיסקוטק.

פסי הקול המצליחים ביותר מתוך סרט ישראלי שייכים לסדרת הסרטים "אסקימו לימון" (1979-1987). אורי אלוני, עורכו המייסד של "להיטון", ליקט במיומנות את השירים לסרט הראשון. המפיקים, מנחם גולן ו-יורם גלובוס, הבינו עד כמה הלהיטים הלועזים הישנים משנות החמישים והשישים חשובים לריגוש הנוסטלגי. יתרון נוסף לזכותם היה הקלות היחסית בשילוב המוזיקה, מאחר וכל סוגיית הזיכיונות לשירים המסועפת הייתה עוד בחיתוליה. היה זה גם ביטוי לרצון מתמשך של העשייה הקולנועית בארץ לאתר מכנה תרבותי משותף עם מדינות המערב; ונדמה שקל יותר להשתלב היה במרחב האירו-אמריקני עם עליית המגמה של שימוש בשירים מוכרים, במקום בפס קול מקורי בעיבוד תזמורתי, מטעם מלחין.

סוף שנות השבעים בארץ הניבו עוד מספר סרטים מוזקיליים: שניים שעסקו בהווי הצבאי, "הלהקה" (נשר, 1978), "חמש חמש" (שמואל אימברמן, 1980) המבוסס על מחזה, ו-"שלאגר" (אסי דיין, 1979). הצלחת "הלהקה" קשורה לאמינותו, נקודת התורפה המסורתית של הסרט המוזיקלי; השחקנים בו היו ידועים כבוגרי להקות צבאיות, והקהל זכר כי, הם שרו את רוב השירים בהיותם חיילים. מאחר ואותה להקה בסרט עסקה בחזרות והופעות, מקומה של המוזיקה אינו מאולץ, וגם לא משמש כביטוי מופגן של רגשות הדמויות. "שלאגר" לעג בנדיבות ללהיטים המוזיקליים של התקופה, "שגעון המוזיקה" (ג'ון בדהם, 1977) ו-"גריז" (רנדל קלייזר, 1978). פס הקול שחיבר צביקה פיק סייע לשלישיית "הגשש החיוור" להישאר רלוונטיים גם לאחר עשרים שנות פעילות בקירוב.




















בשנות השמונים, הסרט המוזיקלי הישראלי פנה לנוער, ולא לכל המשפחה כבעבר. סיפורי הרקע ב-"קוקו בן 19" (דני ורטה, 1985), ו-"מכת שמש" (יושע, 1984) הם ניסיונת הפריצה של גיבוריו בתוך הרכבים מוזיקליים חדשים. אך על אף שאיפותיהם, אודי כהן כ-"קוקו" נדחף לעבריינות כפיצוי על קריירה מוזיקלית אבודה, ו-יובל בנאי (האלמוני דאז) הולך שבי אחר "העלמה במצוקה" התורנית, ענת עצמון. הרגעים המוזיקליים הגדולים ביותר של העשור שייכים לחבורת הצעירים ב-"בלוז לחופש הגדול" (רנן שור, 1989), שעמלו לשווא על מופע סיום סאטירי, והופעתו של בועז שרעבי כ-"הזמיר" ב-"מאחורי הסורגים" (אורי ברבש, 1984)- היה זה מקרה נדיר בארץ שבו קריירה של זמר עולה שלב משמעותי בעקבות הופעתו בסרט, ולא מתגלה כחרב פיפיות כגון "שיר הפרחה" שרדף אחר עפרה חזה מאז ביצעה אותו לראשונה ב-"שלאגר".

בשנים אלו, זמרים מפורסמים לא לוהקו בתדירות שהורגלו קודמיהם לדמויות זמרים פיקטיביות. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא כשלון הסרט "שוברים" (נשר, 1985), בו השתתפו מספר רב של כוכבים כגון גלי עטרי, יזהר אשדות, אריק סיני ועוד. היחיד שזכה ללהיט משמעותי מתוך פס הקול היה דווקא מאיר בנאי, בתחילת דרכו, עם "שירו של שפשף". היעדר זמרים ידועים המגלמים את עצמם היא החמצה מסחרית שחוזרת על עצמה. בשיא תהילתם, "כוורת", "תיסלם", "משינה" והזמר אדם היו אידאליים להשתתפות בסרט עלילתי, כדוגמת "לילה של יום מפרך" (ריצ'רד לסטר, 1964). דווקא בתקופתה הפרועה ביותר, עם הוצאת האלבום "מפלצות התהילה" ב-1992, "משינה" אכן החלה לצלם סרט, "תן לי את הלבן בגב"; אך הלהקה גנזה אותו- כנראה מחשש שפרויקט זה ירחיק עוד יותר מעריצים מאלו שכבר התנכרו לה.

בחלק השלישי והאחרון: שנות התשעים, כוחה של הטלוויזיה המסחרית, המוזיקה בסרטי ימין מסיקה ורשימה להאזנה נוספת

לצלם את הרוק'נ'רול בגדול/ אורית פניני

נתחיל בוידוי קטן: נסעתי לניו-יורק לחודשיים וחצי עם תקווה קטנה בלב, שאיזו להקה שבדיוק פורצת תגלה אותי ותחליט לצרף אותי לטור שלה. ומבלי שאשים לב כי אהנה כל כך, התמונות שלי כבר יופיעו על השער של "רולינג סטון" או "ספין". ובכן, זה לא קרה.

התחלתי לצלם מתוך אהבה למוזיקה, אהבתי לשיר אבל לא הייתי מספיק טובה. אהבתי מוזיקאים, אבל, אתם יודעים...אז, התחלתי לצלם מוזיקה. זה התחיל מצילומי הופעות, המשיך בפורטרטים ונגמר באינטרפטציה לשירים שאני אוהבת. למעשה, אפשר להגיד שכל מהותי היום נשענת על זה. לכן, לאחר שצילמתי לא מעט אמנים ישראליים וגם כמות חמודה של בין-לאומיים, רציתי להגיע להיכן שהדברים קורים באמת, למקום שבו אנשים משקיעים ב-"שואו" שלהם, ליבשת שיש בה לא מעט מגזיני מוזיקה, שבעצם, משלמים לאנשים כדי שיצלמו הופעות ונסיים בקלישאה: למקום שבו הכל יכול לקרות.


בתערוכה, "Who Shot Rock'n'roll", אוסף צילומי מוזיקה משנת 1955 ועד ימינו, נתקלתי ממש במקרה כשראיתי שלט ב-סאבווי. כמו הרבה דברים שאמרתי לעצמי שאעשה ולא עשיתי, גם לשם לקח לי קצת זמן להגיע. אך למזלי, הגעתי ביום שאוצרת התערוכה, גייל באקלנד, היסטוריונית של צילום ואישה חמודה בגיל העמידה, ערכה שיחת אמן והסבירה לצופים על כל תמונה בתערוכה. באקלנד עבדה על התערוכה במשך 4 שנים, דבר שניכר לעין בבחירת הצילומים, הנשענים, בעיקר, על צילום פרופר, ולא "עוד פורטרט של מוזיקאי מפורסם", ובחלוקת החלל לנושאים: צילומי הופעות, צילומי קהל, עטיפות אלבומים ו-וידיאו. בין התמונות המוצגות, ניתן למצוא אמנים רבים לא מוכרים, לצד האליטות כגון הביטלס, דיוויד בואי ו-הנדריקס.




















ריצ'ארד הקטן בהופעה, 1969. צולם ע"י: ברון וולמן (מתוך התערוכה)

סיפורים מעניינים ניתן היה לשמוע על הצלם אד קארף, כשהיה בן 17 והגיע לצלם להקה אנונימית. הוא לקח סולם ונעמד מול הבמה, כאשר צלם אחר אמר לו:"היי ילד, שמור כמה תמונות ל-ג'ימי, בן אדם...". ג'ימי התגלה להיות ג'ימי הנדריקס, והתמונות ש-קארף צילם, הן התמונות המפורסמות שבהן הוא שורף את הגיטרה. סיפור נוסף הוא של הצלמת לורה לוין, שפגשה את ביורק דרך חברים משותפים. לוין ו-ביורק התחברו, דיברו שעות, ולבסוף, לוין אזרה אומץ וביקשה מהזמרת להצטלם. ל-ביורק נותרו מספר שעות פנויות בלבד, אך היא הסכימה, בכל זאת, והחלה להתפשט ולהתכסות בעלים; דבר שיצא בדיוקן מקסים, המעביר את אופייה המיוחד. בתערוכה, גם ניתן למצוא דיוקן עצוב במיוחד של איימי ויינהאוס ביום חתונתה, צילום של ג'ים מוריסון בהופעה כאשר הבנות בקהל עסוקות במשהו אחר, ותמונתו המפורסמת של איאן טילטון שתיעד את קורט קוביין במהלך התמוטטות עצבים לאחר הופעה ב-1990.

להפתעתי הרבה, בכל התערוכה שהתפרסה על קומה שלמה, הוצג רק צילום אחד של אנני לייבוביץ', משנות השבעים המוקדמות. כששאלתי את באקלנד לפשר העניין, היא ענתה:"נסי את לעבוד עמה". באקלנד החלה לספר שהקשתה עליה נורא, תמחרה את התמונות במחירים לא הגיוניים, ובעיקר, שמה ז**. אמרתי לה שבכל זאת, אשמח לעבוד עם לייבוביץ', אבל היא עשתה פרצוף, אז שתקתי. כשיצאתי מהתערוכה, באקלנד חתמה על קטלוג התערוכה- ספר עב כרס, המכיל בתוכו 320 עמודים של רגעים יפים מההיסטוריה של המוזיקה ובעיקר, צילומים מרתקים.

עוד שבועיים, אני אחזור לארץ עם תקווה קטנה בלב שאיזו להקה שבדיוק פורצת תגלה אותי ותחליט לצרף אותי לטור שלה. בלי שאשים לב כי אני אהנה כל כך, התמונות שלי כבר יופיעו על שער "7 לילות", או ב-"גלריה". אולי זה עוד יקרה.

אורית פניני היא צלמת "Time Out" ובוגרת חוג הצילום ב-"בצלאל".
עבודותיה כוללות הופעות חיות וצילומי יח"צ עבור מוזיקאים שונים.

"Who Shot Rock'n'roll:
A Photographic History, 1955 to the Present"
Brooklyn Museum, guest curator: Gail Buckland, until 31.1.2010