הניסיון הברור לרצות את פיק וקהל הקוראים גם התבטא בציון מספר תיבת הדואר המיועדת למכתבי מעריצים, מתוך כוונה לעודד את המשך צבירתם. אלו הופיעו בספר כלשונם (ולעתים, גם ככתבם) בתפזורת, ושם הביוגרפיה עצמה לקוח ממכתבה של אתי דגן מקריית שמונה:"אתה בשבילי כמו מלאך. הפנים שלך, השיער הארוך והגולש, העיניים שיש בהן עצבות והגוף הדק והשברירי. אתה כמו תמונה יפה שעושה טוב בלב. החברה שלי רואה בך את השטן. היא אומרת שהמבט שלך בתמונות מפחיד אותה. יש בו רשע- כך היא אומרת. השיער שלך בעיניה הוא מסתורי...מי אתה באמת צביקה- מלאך או שטן?". גילן של מחברות המכתבים מצויין פעמים רבות כמעין הוכחה שאין מדובר בגחמת נעורים בלבד, אך מעטות מן המעריצות הנזכרות בספר חצו את אמצע שנות העשרים לחייהן.
מכתבה של שולי הדר, בת 16 מירושלים, מובא כדוגמה נוספת לעימותים שמנהלים מעריצי הזמר עם סביבתם הדאגנית:"אימא שלי אומרת שאתה מהווה סמל לחוסר מוסר. שאתה עושה בכוונה שהקהל יתגרה. היא מתכוונת בוודאי לתנועות גוף בעת ההופעה. היא טוענת שאתה מביא את הנוער לחיי שחיתות וניאוף. שאתה מכניס לנו לראש רעיונות לא טובים כמו סמים וכל זה. אבל אני יודעת שזה לא נכון וזו לא הכוונה שלך באמת. אתה בסך הכל עושה את מה שאתה רוצה, ומה שבראש שלך, בדרך מיוחדת. אבל הם לא מבינים את זה בכלל". המכתבים הנ"ל נכללו בספר מאחר והם מזכירים, במידה רבה, את אותם חילופי הדברים שהוצגו בין אנשי תעשיית המוזיקה המקומית שראו ב-פיק חלוץ ובין אלו שפטרו אותו כאופנה חולפת. מכל אלו, ניצבת הטענה ש-פיק, ולמעשה, כל כוכבי הפופ לדורותיהם, השמיעו: לקהל הכוח האמיתי, ואין להתווכח עם הצלחה.
"הצליל של פיק" הוא אחד מהחלקים הבודדים בספר המתאמץ להתרחק מדעת הקהל, ולחקור לעומק את מידותיו. אך הניסיון לאבחן מה הפך אותו למלחין כה מזוהה, על סמך תשובתם של אנשי מקצוע לציטוט ושלא לציטוט, הביא למסקנות מעורפלות כגון, "השימוש היוצא דופן והחריג משהו במיכשור האלקטרוני", "שבירת הברות בלתי שגרתית", ו-"מעברים חריגים מאקורדים לאקורדים". בנוסף, שולבו לסירוגין ב-"מלאך או שטן" דבריהם של פסיכולוגית וסוציולוג לגבי גלי ההערצה ומעמדו של פיק כסמל מין. מצד אחד הם ביקשו לצנן את ההתלהבות, והסבירו כי מדובר בתופעה נורמטיבית ואוניברסלית, החולשת גם על מגוון רחב של תחומים ואישים. מנגד, ההשוואות שערכו לאלילים עולמיים- מיק ג'אגר, הביטלס, דיוויד קאסידי-סייעו, בעקיפין, לנפח את השגעון למימדים גדולים יותר. פיק הוצג, בפרקטיקה שגורה בעניינים אלו, כמי שנבוך מההמולה:"לפעמים יש לו הרגשה- למרות שהוא יודע שהיא אינה נכונה- שנשים מתעניינות בגופו יותר מאשר בו כאמן...לא פעם נדמה לו כי אינן מתרכזות בכלל בשירה או במוסיקה. הוא רואה את עיניהן עוברות-בוחנות על גופו: פנים, גוף, רגליים. בדיוק כמו שאנו, הגברים, סוקרים-בוחנים בחורה יפה שעוברת ברחוב".
אמנם הספר מזכיר אלבומי ניצחון מפוארים או כתבת שער ארוכה במגזין נוער, אך לא ניתן להתכחש לכך ש-"מלאך או שטן" נותר פרויקט חד-פעמי בהיקפו בהיסטוגרפיה המוזיקלית של ישראל. מלחינים ומבצעים חשובים ומוערכים יותר מ-פיק לא זכו לביוגרפיה אחת, ושירים ומנגינות של מתי מעט אוגדו לספרי תווים או ספרי מתנה שכללו אנקדוטות מחייהם. גם לאחר התעלמות מן הרכילות הזולה והתיאורים המחניפים בספר, "מלאך או שטן" מציע פירוט נאה של ציוני דרך חשובים בתרבות הישראלית, ש-פיק נטל בהם חלק, כגון העלאת המחזמר "שיער" בגרסתו העברית הראשונה, ימי הזוהר של הדיסקוטקים ברמלה, פסטיבלי "נביעות" ו-"עיר הנוער", ובכלל, אופיו של שוק הבידור המקומי לאורך עשור שלם.
עבור פיק, ספר זה סימן, בדיעבד, את סופה של תקופתו המוצלחת ביותר. ההיסטריה סביבו פגה בשנות השמונים, ושירים שכתב למבצעים אחרים הצליחו יותר מאלבומיו שלו. במקום הלחנת שירי משוררים נוספים שבכוחם היה להנציחו כמלחין "רציני", פיק פנה להקלטת מחוות איומות כגון "רחוב המסגר", המתרפק על ימיו בלהקות הקצב, "שיר לג'ון לנון", זמן קצר לאחר הירצחו, ו-אלבום שלם משירי חוליו איגלסיאס; צעד ש-פיק עצמו, הגדיר כנקודת השפל האולטימטיבית בקריירה שלו. כמו כן, נודע הוא כמתחרה עקבי בקדם האירוויזיון, אשר בארבע הזדמנויות שונות (מסך שבע הופעות באירוע)- 1982, 1986, 1987 ו-1993- לא דורג גבוה יותר מן המקום השישי. חזרתו לתשומת הלב הציבורית, מסוף שנות התשעים, כמעט ובלתי נתפסת. ודאי, זמרים ראויים לא פחות, מקווים לזכות, גם כן, ולו במקצת מהפך שכזה. במובן מסוים, השתלשלות האירועים בקריירה של פיק שיחקה לידיהם של מי שלעגו לו וסירבו להחשיבו אותו כאמן לגיטימי. כעת, הדבר האחרון המזוהה עמו הינה המוזיקה שיצר. ובדומה לימיו הגדולים, שוב לא ברור מי צוחק אחרון.
"צביקה פיק: מלאך או שטן", דודו אורן, הוצאת תמר, 1980, 140 עמ'
אמנם הספר מזכיר אלבומי ניצחון מפוארים או כתבת שער ארוכה במגזין נוער, אך לא ניתן להתכחש לכך ש-"מלאך או שטן" נותר פרויקט חד-פעמי בהיקפו בהיסטוגרפיה המוזיקלית של ישראל. מלחינים ומבצעים חשובים ומוערכים יותר מ-פיק לא זכו לביוגרפיה אחת, ושירים ומנגינות של מתי מעט אוגדו לספרי תווים או ספרי מתנה שכללו אנקדוטות מחייהם. גם לאחר התעלמות מן הרכילות הזולה והתיאורים המחניפים בספר, "מלאך או שטן" מציע פירוט נאה של ציוני דרך חשובים בתרבות הישראלית, ש-פיק נטל בהם חלק, כגון העלאת המחזמר "שיער" בגרסתו העברית הראשונה, ימי הזוהר של הדיסקוטקים ברמלה, פסטיבלי "נביעות" ו-"עיר הנוער", ובכלל, אופיו של שוק הבידור המקומי לאורך עשור שלם.
עבור פיק, ספר זה סימן, בדיעבד, את סופה של תקופתו המוצלחת ביותר. ההיסטריה סביבו פגה בשנות השמונים, ושירים שכתב למבצעים אחרים הצליחו יותר מאלבומיו שלו. במקום הלחנת שירי משוררים נוספים שבכוחם היה להנציחו כמלחין "רציני", פיק פנה להקלטת מחוות איומות כגון "רחוב המסגר", המתרפק על ימיו בלהקות הקצב, "שיר לג'ון לנון", זמן קצר לאחר הירצחו, ו-אלבום שלם משירי חוליו איגלסיאס; צעד ש-פיק עצמו, הגדיר כנקודת השפל האולטימטיבית בקריירה שלו. כמו כן, נודע הוא כמתחרה עקבי בקדם האירוויזיון, אשר בארבע הזדמנויות שונות (מסך שבע הופעות באירוע)- 1982, 1986, 1987 ו-1993- לא דורג גבוה יותר מן המקום השישי. חזרתו לתשומת הלב הציבורית, מסוף שנות התשעים, כמעט ובלתי נתפסת. ודאי, זמרים ראויים לא פחות, מקווים לזכות, גם כן, ולו במקצת מהפך שכזה. במובן מסוים, השתלשלות האירועים בקריירה של פיק שיחקה לידיהם של מי שלעגו לו וסירבו להחשיבו אותו כאמן לגיטימי. כעת, הדבר האחרון המזוהה עמו הינה המוזיקה שיצר. ובדומה לימיו הגדולים, שוב לא ברור מי צוחק אחרון.
"צביקה פיק: מלאך או שטן", דודו אורן, הוצאת תמר, 1980, 140 עמ'
ביקורת מעניינת
השבמחקפיק היה חלוץ פופ ודיסקו- ובמובנים מאוד מסויימים- המגה סלב\ידוען הרציני הראשון שנערץ רק בשל המוזיקה ושהיה כל כולו תוצר של תרבות המונים ושל כוח שיווקי כלכלי בלית נלאה. ההבדל בינו לבין מה שקורה היום- זה שבסופו של יום פיק הוא אמן שידע ועדיין יודע להלחין מדהים בעוד שהכוכבים של היום בקושי יודעים לקרוא תוים
השבמחק