אני, סינדי: העתיד של ג'אנל מונאה

מהיכן באה ג'אנל מונאה? היא לא תכחיש שחצתה את מישורי קנזס או נסעה בצמתים הסתמיים של אטלנטה, אך היא תבקש מכם להאמין שהיא שבה ממקום משונה נוסף: העתיד. אלבומה החדש, והשני בסך-הכל, "The Archandroid", מנסה לסכם את כל אשר חוותה: עבר, הווה ו-2719. סיפור לא-פשוט זה נמשך למעלה משעה (לא כולל את מיני-האלבום הקודם) וחושף כי היא למעשה, גם אנדרואיד מן העתיד, ושמה סינדי מייוות'ר. הד.נ.א. של מונאה הושתל בה בדרך לא-דרך לאחר שזו נחטפה, ובמרחק של מאות שנים, סינדי נלחמת בעיר העתיד מול אלו השואפים לחסום אהבה וחופש בין הדורות באמצעות נסיעות בזמן. מונאה, חזרה כאן, מנסה להיאבק ולהשלים את המשימה עוד בימינו. בכל נקודת זמן שתבחרו, היא ניצבת מול הפרדוקס הגדול של אלבומי קונספט: ככל שהם מוצלחים יותר, כך נהנים יותר בנפרד מהשירים שבהם מאחר ורוח העלילה שזורה בהם בקפדנות עילאית.

למרות סינגלים משובחים והופעות מלהיבות, מונאה לא צלחה את המשימה המורכבת, אך היא בחברה טובה. השנים האחרונות לא היטיבו עם פרוייקטים דומים במוזיקה השחורה, והסיתו גם את החדשנים והמרתקים שבאמנים לטרחנות או חוסר רלוונטיות. דה לה-סול קידמו בברכה את שנות האלפיים עם "Art Official Itnelligence", אך לאחר שני אלבומים תחת כותרת זו, הציפו את השוק באוספי "המיטב" שונים. אריקה באדו הוציאה השנה את ההמשך בסדרת "New Amerykah", ובעוד החלק הפותח עסק במצב האומה, התוספת האחרונה כבר נראית תלושה מן הרעיון המקורי, ובהתחשב בהיעדר הפוקוס המסורתי של באדו, אין זה מבשר טובות לגבי ההמשך.





















מבחינות אחרות, מונאה נמצאת בהחלט עם רגליה על הקרקע. היא בחרה להקיף עצמה בשני פטרונים: ביג בוי כמפיק המוזיקלי, ו-פי. דידי כמנהל האישי. מבלי לפגוע בעצתם הטובה או ברשת הקשרים המכובדת שפרשו, תפקידם החשוב הסתיים השנה: הביקורות מהללות, הקולגות מסמיקות, והבריות רוקדות. לכל ברור כי מונאה אינה צריכה לשכנע אותנו כי באה אלינו משנת 2719 כדי לסובב ראשים. כזמרת רב-גונית, ומי שהצליחה לשלב את רוח אאוטקאסט עם הנוכחות של גרייס ג'ונס והאידיאולוגיה של פריץ לאנג, בוודאי לא תאמץ את מוחה בדבר מקורות השראה חדשים, שייקחו את כולנו למחוזות מרעישים יותר. כאמנית צעירה יהיה עצוב במיוחד לחזות בה מתיישנת במהרה, והסיכוי לכך גדל ככל שהזמן חולף.

האובססיה לעתיד ש-מונאה מפגינה דומה לרעיונות שהסעירו בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה. כעת, כאשר אנו בפתח העשור השני של "העתיד", הייאוש החליף את הפחד, ורוב הפנטזיות העתידניות העכשוויות אף לא ממהרות לצרף את האנושות לתרחישים השונים. ואם תמשיך להתהדר בבלוריתה העצומה ובלבושה הדו-צבעוני, מונאה תיראה בקרוב כמו ילדה שמסרבת לצאת מתחפושת אהובה. ובמקרים כאלו, הסבלנות של הצופים מהצד מתפוגגת מהר יותר מכפי שניתן לדמיין.