מ-1989, עם צאת אלבומו "No Rest for the Wicked", הסקנדלים כבר ניצבו עם ידם על העליונה. אוסבורן אינו האמן הראשון שהיה במצב זה, אך הוא מאלו שהקריבו על מזבח הכותרות את אחת מקריירות הסולו המבטיחות ביותר, ברוק הכבד ובכלל. הדרך בה דבק מאז ועד ימינו היא הקלטת שירים מאדירים בעיקר, המנסים להוכיח שהוא עוד זומם להנחית על חסידיו ומלעיזיו את הגרוע מכל; מהשנים האחרונות, ניתן למנות בעניין זה את "Not Going Away", "I Don't Wanna Stop", ו-" Gets Me Through". הפזמונים הבינוניים הללו דומים זה לזה, ומתגלים כהבטחות חסרות שחר מאחר ובמילא מחווירים לעומת מעלליו שנזכרו לעיל, ונתפסים כלא-אמינים כאשר חוסר האונים המצער שלו תועד בסדרת ריאלטי וקולו האימתני שנסדק, נקבר עמוק יותר ויותר תחת ההפקה. בתחילת שנות השמונים, לאחר שאכזב בשני האלבומים האחרונים שהקליט עם בלאק סאבאת', חלה עליו חובת הוכחה אחרת וזו, הוציאה את המיטב ממנו.
אלבום הסולו השני של אוסבורן, "Diary of a Madman" שיצא ב-1981, היה התגלמות ייחודו של אוזי לפני הדרדרותו: מיוסר אך גאה, מסתורי ונגיש גם יחד, ומסטול מבלי שיגיע לאובדן חושים מוחלט. פגיעותו נפרשת לאורך כל האלבום: מ-"Flying High Again", שבו מזכיר את דאגת אימו למצבו, כאשר שר "You Can't Kill Rock'n'Roll", ונשמע כמו אחרון המעריצים ולא כמפלצת רוק עיוורת, וגם בבלדה המובילה באלבום, "Tonight", ושיר הנושא החותם אותו, שעוסקים במצבו השברירי. אלו כוללים את הרהוריו וקריאתו לעזרה, וכאשר נראה לכוד וכמי שאינו נהנה מרכבת ההרים שהיא חייו- בניגוד, כאמור לשיריו המאוחרים ביותר- התוצאה היא די מרגשת.
אוזי הפתיע את כולם כשהיה עם רגליו על הקרקע (במידת האפשר), וההזדהות שהתאפשרה עימו ברגעים אלו, הציתה את דמיונם של מעריציו; אדם ששוב ושוב נחלץ ממצבים כה גרועים כמוהו סופו הרי שלא ייחשב אנושי. במקביל, הפרשיות בכיכובו סדקו את תדמיתו לטווח הארוך. אוסבורן נקלע למשימה בלתי-אפשרית, והוא אכן כשל בה: לא ניתן להדביק פער בין פנטסיה קבועה לדימוי משתנה. חוסר תפקודו של אוסבורן בעל פנים אחרות כיום, והוא מבקש מהקהל לצאת מכליו, גם בשבילו- כי הוא כבר נתן את כל מה שהיה בו.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה