בין חזרות, ארוחות צהריים עם עמיתים שהפכו לחברים קרובים, ורגעים רכים עם תינוקם שזה עתה נולד, האמנים תועדו על-ידי צחי אוסטרובסקי, אז צלם בשנות העשרים המוקדמות לחייו, אך בעל חוש היסטוריה מפותח כבר אז. כמי שעבד במוסף "הארץ" ובסוכנויות ידיעות שונות, אוסטרובסקי עקב אחר השמות הגדולים בכל תחום, ובמקביל הקפיד לצלם אנשים ידועים פחות, מתוך התחושה שאולי בעתיד, לתמונות יהיה ערך כלשהוא; לקרן הרחוב הייחודית המופיעה ברקע, לבדרן שיתפרסם לאחר שיחליף את שמו, או לקריין הצעיר שהתאמץ להיראות כה מקצועי.
דודו טופז בבית הוריו בתל-אביב, 1968.
[ צילום: צחי אוסטרובסקי, מתוך התערוכה ]
התמונות בתערוכה מסודרות לפי נושאים: מאחורי הקלעים בתיאטרון ובקולנוע, דיוקנאות מלחינים ופזמונאים, אולפני "גלי צה"ל" ו-"קול ישראל", פוליטיקאים, סופרים, ועוד. הארגון מקל על הקהל, שנעזר בכך כמו במסדר זיהוי של חוג צפרים בפעולה בטבע, הדנים בינם לבין עצמם: "מי לא השתנה בכלל?" [ אהוד מנור, גברי בנאי ], "מי לא היית מזהה בחיים?" [ מנשה רז, נורית הירש ], "על מי לא שמעת?", "לאן הוא באמת נעלם?". התשובות לשתי השאלות האחרונות הן עצובות במיוחד וברשותכם, אחסוך מכם אותן, גם לטובת אלו שכיום רודפים אחר עדשת המצלמה החמקמקה בתקווה שייזכרו ולו רק לעוד שבוע בלבד.
פרופורציות הן גם שם המשחק בשיחה ש-יגאל שתיים, אוצר התערוכה, ערך עם אוסטרובסקי. הצלם הסביר כי יכולתו להשיג צילומים כה אישיים אינה בהכרח קשורה למעלותיו הרבות כאיש מקצוע, אלא להווי התקופה:"היום יש פוזה. אז הייתה אינטימיות, חום...לא הייתה פסאדה...האגו מקלקל המון לאנשים בחיים. אנשים שוכחים מי הם ומהם". הראיה המוצקה והמרגשת ביותר לדבריו הנמצאת בתערוכה היא תמונתו של יזהר כהן, שמח וטוב-לבב, שלוש שנים לאחר זכייתו ההיסטורית באירוויזיון, שוטף ברחוב את מכוניתו, גרוטאה מחרידה גם בקנה המידה של ימים עברו.
"ימי כסית: מצילומיו של צחי אוסטרובסקי", אוצר: יגאל שתיים,
29.4-29.5.2010, מתחם "התחנה", תל-אביב
נשמע מרתק ונראה נפלא מקווה שאוכל להגיע לראות
השבמחק*
אגיע לשם במהירות האפשרית.
השבמחקהי
השבמחקקראתי את מה שכתבת על מוסיקה בסרטי קולנוע
יפה
http://www.notes.co.il/itamar/57972.asp
יש לי בלוג בוורדפרס