"But I Like It", כשם חלק מן אחת האמירות הידועות מפי "הרולינג סטונס", מאגד מבחר מעבודותיו המוקדמות של סאקו, שרובן נסובו סביב עסקי המוזיקה למיניהם. בתחילת שנות התשעים, באמצעות מספר טורים, שחלקם ראו אור במגזיני מוזיקה אירופיים וחלקם נגנזו שלא באשמתו, סאקו היטיב להגדיר כל טיפוס, ולהוסיף הערה חדה של יודע-דבר על כל סטריאוטיפ אפשרי: אספן התקליטים ההיסטרי, עיתונאי הרוק הנפוח שאוהב ארוחות חינם, הגרופיות הרומנטיות, הפוזות של הגיטריסטים, היומרה של זמרי הפולק, הממזריות של אנשי חברות התקליטים, קליפים מושקעים חסרי משמעות ועוד.
כאמן בראשית דרכו, ותפרן בברלין, סאקו מצא עבודה מזדמנת באיור פוסטרים רבים למבחר להקות; חלקן נותרו הרחק מאחור בעידן הגראנג' ("הלמונהדס", "בייבס אין טוילנד") וחלקן עוד פועלות בהצלחה גם כיום ("יו לה טנגו", "הפליימינג ליפס"). הפרויקטים הללו שימשו כקרקע אימונים פורייה עבורו, מאחר ודרשו דמיון מירבי תחת לחצי צרכי קידום האירועים. האתגר הגדול מבחינת סאקו היה לאייר פוסטר עבור הופעות כפולות, ובו דימוי אחד אשר יתייחס לשמות שתי הלהקות. לעתים תכופות, התוצאה הייתה רחוקה ממשביעת-רצון עבור כל הנוגעים בדבר.
סאקו התפרסם בזכות ספריו המאוחרים יותר, שעסקו בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ("פלסטין", "הערות שוליים בעזה") ורשמיו מבוסניה בזמן מלחמת האזרחים ("Safe Area Gorazde"). הוא אינו מתחמק מהשינוי ביצירתו או במעמדו שרכש מאז ימיו באירופה, ומבין את ההשלכות המוזיקליות של תמורות אלו. סאקו, בשמחה מהולה בעצב, מעיד על עצמו כמי שאינו יכול עוד להיראות במועדוני רוק, משוחח עם אנשים בעלי נזם. חלק ניכר מאוסף התקליטים שלו כבר הספיק למכור במחירים זעומים, וכיום הוא מאזין בעיקר לג'ז, בלוז ו-"הרולינג סטונס". כן, זו הלהקה שבסופו של יום, מדברת אליו יותר מכל מה שחווה מירכתי הבמות וסיבובי ההופעות. אבל כאמור, העיקר, שהוא אוהב את זה.
אני מרגישה שקימצת קצת בפיסקה הראשונה. אני רוצה לשמוע עוד על התמוטטות העצבים המרהיבה!
השבמחקבהצטרפות מקרים לפני חודש סיימתי לקרוא את "פלסטין". חשבתי שלא ייחדש לי אבל סאקו מאוד מיוחד, אולי בגלל שהוא בא מנקודת מבט של עיתונאי. לא איש קומיקס ולא סופר, ממש רפורטר.
השבמחק