מופע ה-Teen Age Music International נועד לגדולות מראשיתו. הוא צולם במשך יומיים באוקטובר 1964 מול קהל תיכונים משולהב, ונכתב עבורו שיר נושא מיוחד. רשימת המשתתפים בו הייתה בלתי נתפסת גם במונחי התקופה. לרוב, סיבובי הופעות אז נתפרו כחבילה שעיקרה כוכב אחד או שניים, שרק עלו לבמה בסוף הערב, לאחר שלל אמנים זוטרים. במופע ה-T.A.M.I שובצו רצף כוכבים גדולים, שיצרו מספר רגעים בלתי נשכחים: בריאן ווילסון, חסר ביטחון מתמיד, שר בקול סדוק את "Surfer Girl", אחת הבלדות הגדולות הראשונות שחיבר, ג'יימס בראון גורם ל-"רולינג סטונס" להתחרט שהם מתוכננים לעלות אחריו, ו-צ'אק ברי, משוחרר טרי ממאסר של חמש שנים בעוון הסעת קטינה מעבר לגבול, בהופעת קאמבק בשמו ובשם דור החלוצים שממנו נותר כנציג היחידי.
החברה שהפיצה את הסרט, "American International Pictures" כבר הייתה מנוסה בעבודתה מול קהל היעד הצעיר. משנות החמישים, היא עמלה על בי-מוביז שכולם הפכו לקלאסיקות דרייב-אין: סרטי החוף של פרנקי אבלון ו-אנט פוניצ'לו, אימה זולה, סרטי מירוצים, ובסוף שנות השישים, גם לא פספסה הזדמנות לעבור לסרטים פסיכדליים, שניצלו את התפשטות ה-ל.ס.ד. סרט המופע של T.A.M.I, בעל ערך רב יותר מהנ"ל, דווקא הוקרן בבתי הקולנוע לתקופה קצרה בלבד.
אך הוא כלל חידוש מרענן: הקהל הצמא למוזיקה, שטרם זכה לראות את יקיריו מופיעים מולו, לא נאלץ שוב לצפות בהופעות אורח קצרצרות כמו אלו של אדי קוקרן או ריצ'ארד הקטן בסרטים כגון "The Girl Can't Help It", או להתייסר מול אחד מתפקידיו הפלקטיים והמייגעים של אלביס פרסלי על המסך הגדול. למעלה משעתיים, כל מי שרצה לטעום מעט פופ מתקתק, רוק'נ'רול או לקבל את הלהיטים האחרונים מפס הייצור של "מוטאון" בא על סיפוקו.
שנתיים לאחר המופע המקורי, נוצר סרט המשך, "The Big T.N.T".
אמנים חדשים הוזמנו, תוך מתן דגש למוזיקת הפולק-רוק שצמחה אז, והמסיבה הייתה פחות מוצלחת וסוערת. התבגרותו של הנוער שצפה במופעים, לצד השינוי המהפכני ברוק, הובילו יחדיו למופעים גדולים עוד יותר, הפעם תחת כיפת השמיים, כגון "פסטיבל הפופ במונטריי", "וודסטוק" ו-"הפסטיבל באי וויט". שם נעו לצלילים אחרים, באיטיות אם בכלל, וכל מי שחשב שוב לפצוח ב-"הג'רק" או-"השימי-שימי", נחשב לנצח ל-"מרובע".
ה-T.A.M.I הוא אחד המופעים המצולמים הטובים שראיתי. בזמנו קניתי גרסת בוטלג של הסרט שהמופע של הביץ' בויז נערך החוצה ממנה כששודרה בטלוויזיה בגלל בעיות זכויות יוצרים. אני שמח לראות הדי וי די החדש כולל את אותה הופעה.
השבמחקנדהמתי מהמעבר המוזיקלי בין צ'אק ברי לג'רי והפייסמייקרס. לסלי גור קצת מפחידה אבל ההופעה שלה מצויינת והרולינג סטונס צודקים שזו היתה טעות לעלות אחרי ג'יימס בראון, ההופעה שלו כל כך אנרגטית שהסטונס מרגישים כמו כדור הרגעה, אפשר לכבות אחרי ג'יימס בראון.