בסרט "נשמות גועשות" (במאי: נתן מנדלבאום, ישראל, 2002) המביא את סיפור הלהקה, מתואר שינוי משמעותי שנדרשו לו חבריה. סחרוף מציין כיצד הופתע בתחילה שהמפיקים המוזיקליים אשר עבדו עמם, עודדו דווקא להעמיק שילובם של אלמנטים מזרחיים במוזיקה. הם ביקשו להתרחק מעט מהשפעות הניו-ווייב ולא להסס להביא לידי ביטוי את מקורם המזרח-תיכוני. ובדיעבד, חיבור זה משך תשומת לב רבה יותר ללהקה. פורטיס ו-סחרוף המשיכו במשותף בקו זה, בפרויקט הבין-לאומי הבא שיצרו ב-1989, "Foreign Affair". אלבום ההרכב אף נקרא "East On Fire", ושיר הנושא כלל סימפול תחילת מבזק חדשות ישראלי טיפוסי להמחשת הטענה.
אלון אולארצ'יק חווה דבר דומה כששהה בארצות-הברית. בסוף שנות השבעים, למד ג'אז ב-"ברקלי", בית הספר הידוע למוזיקה ב-בוסטון. אך עם סיום לימודיו, שעה שהעתיק את מגוריו לניו-יורק, מצא עצמו דווקא מתפרנס כמלווה ל-זוהר ארגוב, שימי תבורי ו-בועז שרעבי, בהופעותיהם במועדונים המיועדים לישראלים שהיגרו, כגון ה-"פיקוקס", ו-"אל-אברם".
אהבתו לג'אז מעולם לא דעכה, אך המוזיקה המזרחית, שגילה מחדש אז, החלה במהרה להשפיע עליו. אולארצ'יק חיבר את "בא לשכונה בחור חדש" ו-"היא הולכת בדרכים". כאשר שב לישראל והקליטם, הפכו ללהיטים, ולשיריו המזוהים ביותר עד היום.
לקראת סוף שנות השמונים, הקים עם יזהר אשדות ו-גני תמיר את "אזרחי העולם"- הרכב אלקטרוני הנשען על מוזיקה מזרחית. אשדות היה שותף כמעט טבעי להרפתקה שכזו; הוא כבר עשה חיל במיזוגים מסוג אלו ב-1984, כאשר הפיק מוזיקלית את אלבום הקאמבק של שרעבי, "אצלי הכל בסדר", כשהאחרון חזר גם כן מארצות-הברית. ובנוסף, הספיק לבשל שני רמיקסים קריטיים לביסוס הקריירה הבין-לאומית של עפרה חזה, "גלבי" ו-"אם ננעלו".
"אזרחי העולם" שאפו לפרוץ החוצה בעזרת השיר "קונפליקט", שהוגדר לפי הפרסום לעיתונות כ-"עירבוב של שיר שחרור כורדי בביצוע ברגיראן- גדול זמרי כורדיסטאן" ו-"בא לשכונה בחור חדש". כמו כן, הקליט ההרכב ביצוע מחודש ל-"התמנון האיטר", קטע אינסטרומנטלי של "כוורת". זו לא הייתה בחירה מקרית מן הרפרטואר העשיר והמגוון של הלהקה; מדובר באחת המנגינות הראשונות מסוגן בארץ, בוודאי מצד הרכב כה מצליח, ששילבה בין רוק למוזיקה מזרחית, אשר הוקלטה בזמנו בשיתוף תזמורת "קול ישראל" בערבית.
ב-1989, יצא האוסף "רוח מזרחית" שכלל את שני הקטעים הללו. אוסף זה נכרך בעיקר סביב הרמיקסים הנ"ל של אשדות ושירי "אזרחי העולם", כקידום להצלחה שבוששה לבוא. הוא נועד לשמש כצעקה האחרונה והתשובה הישראלית לתחום שידע הצלחות מפתיעות במהלך שלוש השנים הקודמות לו: להיטי דאנס-אתני, כגון "יקה יקה" של מורי קנטה, אומצו בחום בכל עבר, הוקם הלייבל "Real World Records" ע"י פיטר גבריאל אשר נועד לשמש בית למוזיקת עולם על שלל גווניה, ו-פול סיימון פתח פרק חדש בחייו עם הקלטות "Graceland" בדרום-אפריקה, והשפעות דרום-אמריקניות באלבומו הבא, "The Rhythem of the Saints".
"רוח מזרחית" כלל גם שירים שאינם בהכרח כוונו החוצה, אלא פנו לקהל המקומי. בין השאר, ניתן למנות בו דואטים שהדגישו את הצורך (ואולי נכון לומר, הנכונות) להכיר ב-"אחר", הערבי במקרה זה, ולהשמיע קולו בשפתו שלו; אולארצ'יק שוב מופיע באוסף, עם אמל מורקוס, בשיר "שלום סאלם", שהתחרה בפסטיגל 1986, ובו, לעתים, מתרגם את חלקה של שותפתו לעברית, ו-רבקה זוהר שרה "הלאה" יחד עם גסאן עבאס (הזכור כאחד ממלצרי "המסעדה הגדולה"), כאשר שניהם שרים בערבית ועברית.
אחד משיאי האוסף הוא דבר שכנראה לא היה נוצר באקלים של ימינו: גרסה ערבית מלאה ל-"שפוי מלחמה" של להקת "טנגו", בשם "ח'לווה". שיר מחאה זה, שההתעסקות במילה "גסה" שצונזרה בו אולי נועדה להסיט את הדיון מתוכנו, רק מתעצם עוד יותר בתרגום. מאוחר יותר, הגרסה נוספה כבונוס לגרסת הדיסק של אלבומה "אמונה שלמה". אוסף זה נתפס כנאיבי במבט לאחור, אך הוא גם שיקף הלך רוח ניצח, תמים פחות, הטוען למעשה כי, המוזיקה ה-"אתנית/מזרחית" אינה מספיק טובה לכשעצמה. והיא מעוררת עניין או בעלת תוקף אמנותי, רק כאשר "מטפלים" בה בצורה קצת אחרת- קרי, מלבישים עליה אלמנטים מערביים.
כיום, מעטים מהמוזיקאים הישראלים שפניהם לחו"ל, ומאלו שכבר מצליחים שם, משלבים אלמנטים מזרחיים ביצירותיהם. ייתכן וכך הדבר מאחר והעולם הגדול שוב נפעם לגלות מחדש את היקף ההשפעה של ניל יאנג, הקינקס ו-ג'ניס ג'ופלין. ואולי מאחר שהאמנים עצמם קשובים פחות לצלילי המרחב, או מעדיפים להשאיר זאת לאלו שעושים זאת באופן שנדמה בלתי-אמצעי יותר (ושאותם הקהל המקומי מוקיר עבור כך), כגון "הברירה הטבעית", אהוד בנאי, יהודה פוליקר ו-סחרוף; אפילו להקות שלא היו יקירות המבקרים כמו "אתניקס" ו-"טיפקס" זוכות להערכה מחודשת לאור השינויים שחלו בזרם המרכזי.
במקביל לכך, באירונה לא מעטה, המוזיקה המזרחית נדרשת עתה לעמוד בעלבונות שלא מכבר הוטחו ברוק והפופ הישראלי. יוצריה מואשמים בחיקוי זול ולא "אותנטי" לז'אנר-האב, במנייריזם קבוע של כלל המבצעים ודלות השפה. אכן, בניגוד למשתמע מעטיפת האוסף "רוח מזרחית", אזורנו אינו כה צחיח וכולם חשופים בפני רוחות התקופה המשתנות, אלו שלא יותירו אבן אחת במקומה.
1 תגובות: