מדינת ישראל נגדנו: אלבומי הכלא במוזיקה הישראלית

ב-1971, שמוליק קראוס שוב היה בצרות. הוא איים בנשק על חיילים שבאו לפנותו מאדמה שעל זכויותיה דן עם גורמי המדינה, ונשלח לכלא. כשהשתחרר, מיהר לאסוף חבורת נגנים והקליט במהלך שעתיים אלבום על סמך השירים שחיבר בזמן מאסרו. עם זאת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" הכיל רק שני שירים שהתייחסו ספציפית לבידוד שחווה ולמצבו הכללי- "קראוז צינוק" ו-"אל תשימו לב אלי", שבו מעיד על עצמו כי, "חסר לי בורג". היה זה אלבום משוחרר רסן, שנוגן חי, ומילולית- עד שסרט ההקלטה אזל. הוא נגנז בשעתו, ויצא לאור במהדורה מוגבלת ב-1977.

באותה עת, העניין של החברה הישראלית בשוליה ובעולם הפשע המקומי החל להתעורר. אז יצא לאור ספרו של רן שורר, "שלהם הוא הלילה: חבורות נוער בישראל", שנועד להיות דיווח אמין על המתרחש ברחוב בעקבות ניסיונו כעובד סוציאלי. בנוסף, הועלו המחזות הסאטיריים של יהושע סובול, "קריזה" (1976) ו-"גוג ומגוג שואו" (1977) ב-"תיאטרון חיפה", שכללו את השירים "ילדים זה שמחה", "השיר על הארץ" ו-"אצלנו בכפר טודרא".















ב-1980, כבר עלה החשק לשמוע על תלאות החיים ללא תיווך של מחברים או אישי מקצוע מיומנים. כחלק מהכנות לקראת ההצגה "סורגים" (בבימויו של עודד קוטלר, שהועלתה גם כן ב-"תיאטרון חיפה"), שעסקה בחיי אסירים, נפגשו היוצרים עם השוהים בבתי כלא שונים. שם נחשפו ל-מיכאל מחפוד פטישי ויצירתו. אחד משיריו, "מאמי", נלקח להצגה והתפרסם בביצועו של ארנון צדוק. שלושה חודשים לאחר ש-פטישי השתחרר מהכלא, "CBS" קפצה על המציאה והחלו הקלטות אלבומו הראשון, "מאחורי החומה"; כפי שרשם המפיק יוריק בן-דוד:"כשאנחנו משתדלים חזק לא לפגוע בכנות ובאמיתות השירים". הקדמה זו של בן-דוד הודפסה בכתב-ידו על גבי העטיפה האחורית של התקליט (לצד גזירי עיתונות המתעדים את פטישי) , כאלמנט נוסף האמור לחזק את האמינות ואולי גם החיפזון שבפרויקט זה.

אלבום הבכורה של פטישי הוקלט בשבועיים באולפני קיבוץ העוגן, ובליווי מיטב נגני התקופה (אלון הלל, מיקי שביב, יגאל חרד ועוד). רוב האלבום מתמקד בחווית הניכור והתסכול של המאסר, שהיה עוד טרי במוחו של פטישי. הוא אף חיבר והלחין את כל שירי האלבום (למעט "מאמי", שבו ניתן הקרדיט גם ל-אילן גולדהירש ו-חיימון אלגרנטי מ-"האריות"). "מאחורי החומה" כלל שני שירי תוכחה: "אני שר לך האסיר", בו מזהיר את הדור הבא כי הפשע לא משתלם, ו-"ילד שלי", בעל המסר הזהה. באמצע שנות השמונים, הורשע פטישי באונס ומאסרו הנוסף פגע בקריירה המוזיקלית שנפתחה בפניו. ב-1985, אלבומו השני, "דרך ארוכה", יצא בהפקתו המוזיקלית של מיקי גבריאלוב. אלבום זה התבסס על הופעה חיה בכלא רמלה, אך ניכרת בו, בעיקר, הנגינה וקולות הרקע המהוקצעים שהוספו מאוחר יותר באולפני טריטון לביצועים המקוריים מול האסירים. "דרך ארוכה", ככלל, לא עסק בסיפור חייו של פטישי אלא בשירי אהבה "רגילים", בסגנון המוזיקה המזרחית של התקופה. לפרטיו האוטוביוגרפיים, שב פטישי ב-1996, עם צאת אלבומו השלישי, "מתוך ההריסות", שתיאר את המשך חייו במעגל הפשע, לצד החרטה שמלווה אותו- בשירים "מה שבניתי הרסתי", ו-"בבוץ של החיים".



















ב-1981, שנה לאחר אלבום הבכורה של פטישי, "הד-ארצי" מיהרה לענות באלבום כלא משלה: "שושי באגף שבע". אלבום זה מבוסס על סיפור חייו של דוד שושי, שהיה אז אסיר בכלא באר-שבע. מילות השירים חוברו ע"י דודו אלהרר ולמעשה, מתחקים אחר המסלול שכל אסיר ממוצע עובר בדרכו לתא- "הצעת עבודה", "חקירה וקריאה ראשונה", "בית המשפט", "עובדת סוציאלית" ו-"בלדה לזמן הארוך". הלהיט הצנוע היחיד מתוכו היה דווקא השיר הקליל, "פסוליה",
על שם המנה הקבועה שהוגשה לאסירים. קרדיט השירה ניתן ל-שושי ו-"חבורת הזמר של אגף 7", בהדרכת חנן יובל, שהלחין ועיבד את השירים. אלהרר העביר כחצי שנה סדנת תיאטרון לאסירים, והאלבום היה למופע הסיום. בניגוד ל-"מאחורי החומה", אלבום זה אכן הוקלט בין כותלי הכלא; ושושי מצא את מותו זמן קצר לאחר פרסומו.

קסם הצד האפל של החיים בישראל רק הלך והתפשט. ב-1982, יצא לאקרנים הסרט "מתחת לאף" (יעקב גולדווסר), המבוסס על שוד אמיתי מתחנת משטרה. באותה שנה, הרצל אביטן ו-שמעיה אנג'ל, שפעלו ביחד ולחוד, כבר נחשבו ל-"אויבי הציבור" הבכירים ביותר. משפטו של אנג'ל סוקר על-ידי הפזמונאי יעקב רוטבליט, שמאוחר יותר ביסס את שירו "רחבת הריקודים" על הרומן בין שמעיה ל-שרה אנג'ל. וב-1985 פורסם הספר "המוח" מאת יצחק דרורי, מתכנן שוד הסניף המרכזי של "בנק הפועלים" בירושלים. הספר, שנכתב בעזרת העיתונאי אילן בכר, היה לרב-מכר. לאחרונה אף פורסם לו המשך, "המוח 2", המתעד מקרי שוד אחרים ש-דרורי אחראי להם.

למרות זאת, לא נשלפו עוד מהכלא תגליות חדשות ומדי פעם, אמנים מוכרים ממשיכים להיקלע למדורי הפלילים. אלי לוזון, למשל, נשלח בעבר לכלא בגין תקיפה וכשהשתחרר ב-1994, הקליט את "אל החופש". אך לרוב עבירות האמנים - אחזקת סם פה, העלמת מס שם- לא התלווה ביטוי אמנותי מחייב כלשהוא. ייתכן והדבר קשור לחומרת הענישה הנהוגה. הרי, כאשר אתה מקבל בסך-הכל מכה על היד, כמה כבר יכאב לך לצעוק?