מטעמי נוחיות וסדר, היא תופיע בבלוג בשלושה חלקים.
בחלק הקודם: מעמד המלחין, גלויות קוליות, אבי טולדנו מספר על הרומנטיקה הבלתי-אפשרית של ג'ורג' עובדיה
חלק ב': שגשוג מקומי, אושיק לוי מחזיר אותנו לפרופורציות, ניסיון לפרוץ לשווקים בין-לאומיים ומשבר שנות השמונים
לאחר הצלחת "אריאנה", עובדיה הקפיד ללהק זמרים לסרטיו הבאים: ששי קשת ("נורית", 1972, "רחוב 60", 1976), יגאל בשן ("שרית", 1974), ניסים סרוסי ("יום הדין", 1975), צביקה פיק ("בדרנית בחצות", 1977), עפרה חזה ("נערת הפרברים", 1979) ו-איתן מסורי ("נורית 2", 1983). מעטים מסרטיו הנוספים זכו להצלחה במימדי "אריאנה", זאת על אף שבוצעו בהם להיטים מוכרים לצד שירים מקוריים חדשים. בראיון עם דרור פויר שנערך לאחר מותו של עובדיה ב-1996, הודה יגאל בשן על תוצאת השתתפותו ב-"שרית":
אך גם היו הופעות קולנועיות מרשימות של זמרים; ביניהן, אריק איינשטיין (במיוחד ב-"עיניים גדולות", זוהר, 1974), שמוליק קראוס ("סוס עץ", יקי יושע, 1978), ו-ליאור ייני ("לאן נעלם דניאל וקס?", אברהם הפנר, 1972). ברובם המוחלט, הזמרים לא גילמו בסרטים אלה את עצמם, אלא, לכל היותר, מוזיקאיים בדיוניים. ללא קשר להצלחת ההופעות הקולנועיות, המגזין האהוד "להיטון", בו הזמרים והזמרות הנ"ל הופיעו במצעדי הפזמונים שפרסם, הקפיד על סיקור צמוד. המגזין נגע בהתלהבות בכל דבר הנוגע בהפקות הקולנוע המקומיות, וביתר שאת לאחר ש-"עולם הקולנוע" התמזג לתוכו ב-1976. הסיקור ליווה הודעות על תחילת ליהוק, כולל פרסום להזמנות פתוחות למבחני הבד, ועד לתמונות מאתר הצילומים וכצפוי, מהקרנות הבכורה. בשיחה שערכתי עימו לקראת כתיבת חיבור זה, אושיק לוי, ששר בפסי הקול "השוטר אזולאי" (אפרים קישון, 1971) "כץ וקרסו" (גולן, 1971) ו-"אני אוהב אותך, רוזה" (משה מזרחי, 1972), סיפר:"שנים אחר-כך, הייתי בטראומה.
עד כדי כך שמאוחר יותר, הציעו לי להשתתף ב-"הלהקה", לא הסכמתי."
"ג.עיטור [ מהכתבים המזוהים ביותר עם "להיטון" ]
התייחס למה שקורה פה בארץ כאילו זה בהוליווד...
הכל היה קטן ונאיבי ובתחילת דרכו, אבל ככה הכל קיבל נפח."
התשתית שנוצרה לתרבות הפופ בארץ טמנה בחובה את השלב הבא: הפנייה, הכמעט הכרחית, לשווקים זרים. לחלק ניכר מן הסרטים שהופצו לחו"ל, הוקלטו מחדש שירים מתוך פס הקול בשפות זרות. בין המצליחים יותר מעבר לים, ניתן למנות את "קזבלן" (גולן, 1974), שצולם, במקביל, באנגלית, ושירי "מצור" (ז'ילברטו טופנו, 1969), אשר להם נוצרו גרסאות צרפתיות. מגמה זו נמשכה גם לקראת סוף שנות השבעים; פס הקול של "אל תשאלי אם אני אוהב" (עמוס קולק, 1978) כלל שני צדדים, כאשר האחד בעברית, ובשני הופיעו גרסאות באנגלית. ל-"דיזנגוף 99" (אבי נשר, 1979) יצאו שני פסי קול שלמים: האחד, הידוע יותר, בעברית, והשני באנגלית, המורכב מקטעי הדיסקו הנשמעים כאשר הדמויות מכלות את זמנן בדיסקוטק.
פסי הקול המצליחים ביותר מתוך סרט ישראלי שייכים לסדרת הסרטים "אסקימו לימון" (1979-1987). אורי אלוני, עורכו המייסד של "להיטון", ליקט במיומנות את השירים לסרט הראשון. המפיקים, מנחם גולן ו-יורם גלובוס, הבינו עד כמה הלהיטים הלועזים הישנים משנות החמישים והשישים חשובים לריגוש הנוסטלגי. יתרון נוסף לזכותם היה הקלות היחסית בשילוב המוזיקה, מאחר וכל סוגיית הזיכיונות לשירים המסועפת הייתה עוד בחיתוליה. היה זה גם ביטוי לרצון מתמשך של העשייה הקולנועית בארץ לאתר מכנה תרבותי משותף עם מדינות המערב; ונדמה שקל יותר להשתלב היה במרחב האירו-אמריקני עם עליית המגמה של שימוש בשירים מוכרים, במקום בפס קול מקורי בעיבוד תזמורתי, מטעם מלחין.
סוף שנות השבעים בארץ הניבו עוד מספר סרטים מוזקיליים: שניים שעסקו בהווי הצבאי, "הלהקה" (נשר, 1978), "חמש חמש" (שמואל אימברמן, 1980) המבוסס על מחזה, ו-"שלאגר" (אסי דיין, 1979). הצלחת "הלהקה" קשורה לאמינותו, נקודת התורפה המסורתית של הסרט המוזיקלי; השחקנים בו היו ידועים כבוגרי להקות צבאיות, והקהל זכר כי, הם שרו את רוב השירים בהיותם חיילים. מאחר ואותה להקה בסרט עסקה בחזרות והופעות, מקומה של המוזיקה אינו מאולץ, וגם לא משמש כביטוי מופגן של רגשות הדמויות. "שלאגר" לעג בנדיבות ללהיטים המוזיקליים של התקופה, "שגעון המוזיקה" (ג'ון בדהם, 1977) ו-"גריז" (רנדל קלייזר, 1978). פס הקול שחיבר צביקה פיק סייע לשלישיית "הגשש החיוור" להישאר רלוונטיים גם לאחר עשרים שנות פעילות בקירוב.
בשנות השמונים, הסרט המוזיקלי הישראלי פנה לנוער, ולא לכל המשפחה כבעבר. סיפורי הרקע ב-"קוקו בן 19" (דני ורטה, 1985), ו-"מכת שמש" (יושע, 1984) הם ניסיונת הפריצה של גיבוריו בתוך הרכבים מוזיקליים חדשים. אך על אף שאיפותיהם, אודי כהן כ-"קוקו" נדחף לעבריינות כפיצוי על קריירה מוזיקלית אבודה, ו-יובל בנאי (האלמוני דאז) הולך שבי אחר "העלמה במצוקה" התורנית, ענת עצמון. הרגעים המוזיקליים הגדולים ביותר של העשור שייכים לחבורת הצעירים ב-"בלוז לחופש הגדול" (רנן שור, 1989), שעמלו לשווא על מופע סיום סאטירי, והופעתו של בועז שרעבי כ-"הזמיר" ב-"מאחורי הסורגים" (אורי ברבש, 1984)- היה זה מקרה נדיר בארץ שבו קריירה של זמר עולה שלב משמעותי בעקבות הופעתו בסרט, ולא מתגלה כחרב פיפיות כגון "שיר הפרחה" שרדף אחר עפרה חזה מאז ביצעה אותו לראשונה ב-"שלאגר".
בשנים אלו, זמרים מפורסמים לא לוהקו בתדירות שהורגלו קודמיהם לדמויות זמרים פיקטיביות. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא כשלון הסרט "שוברים" (נשר, 1985), בו השתתפו מספר רב של כוכבים כגון גלי עטרי, יזהר אשדות, אריק סיני ועוד. היחיד שזכה ללהיט משמעותי מתוך פס הקול היה דווקא מאיר בנאי, בתחילת דרכו, עם "שירו של שפשף". היעדר זמרים ידועים המגלמים את עצמם היא החמצה מסחרית שחוזרת על עצמה. בשיא תהילתם, "כוורת", "תיסלם", "משינה" והזמר אדם היו אידאליים להשתתפות בסרט עלילתי, כדוגמת "לילה של יום מפרך" (ריצ'רד לסטר, 1964). דווקא בתקופתה הפרועה ביותר, עם הוצאת האלבום "מפלצות התהילה" ב-1992, "משינה" אכן החלה לצלם סרט, "תן לי את הלבן בגב"; אך הלהקה גנזה אותו- כנראה מחשש שפרויקט זה ירחיק עוד יותר מעריצים מאלו שכבר התנכרו לה.
בחלק השלישי והאחרון: שנות התשעים, כוחה של הטלוויזיה המסחרית, המוזיקה בסרטי ימין מסיקה ורשימה להאזנה נוספת
עוקבת באהדה רבה.
השבמחקשיר.
אתר איכותי מאד ...אוהבת
השבמחק