לצלם את הרוק'נ'רול בגדול/ אורית פניני

נתחיל בוידוי קטן: נסעתי לניו-יורק לחודשיים וחצי עם תקווה קטנה בלב, שאיזו להקה שבדיוק פורצת תגלה אותי ותחליט לצרף אותי לטור שלה. ומבלי שאשים לב כי אהנה כל כך, התמונות שלי כבר יופיעו על השער של "רולינג סטון" או "ספין". ובכן, זה לא קרה.

התחלתי לצלם מתוך אהבה למוזיקה, אהבתי לשיר אבל לא הייתי מספיק טובה. אהבתי מוזיקאים, אבל, אתם יודעים...אז, התחלתי לצלם מוזיקה. זה התחיל מצילומי הופעות, המשיך בפורטרטים ונגמר באינטרפטציה לשירים שאני אוהבת. למעשה, אפשר להגיד שכל מהותי היום נשענת על זה. לכן, לאחר שצילמתי לא מעט אמנים ישראליים וגם כמות חמודה של בין-לאומיים, רציתי להגיע להיכן שהדברים קורים באמת, למקום שבו אנשים משקיעים ב-"שואו" שלהם, ליבשת שיש בה לא מעט מגזיני מוזיקה, שבעצם, משלמים לאנשים כדי שיצלמו הופעות ונסיים בקלישאה: למקום שבו הכל יכול לקרות.


בתערוכה, "Who Shot Rock'n'roll", אוסף צילומי מוזיקה משנת 1955 ועד ימינו, נתקלתי ממש במקרה כשראיתי שלט ב-סאבווי. כמו הרבה דברים שאמרתי לעצמי שאעשה ולא עשיתי, גם לשם לקח לי קצת זמן להגיע. אך למזלי, הגעתי ביום שאוצרת התערוכה, גייל באקלנד, היסטוריונית של צילום ואישה חמודה בגיל העמידה, ערכה שיחת אמן והסבירה לצופים על כל תמונה בתערוכה. באקלנד עבדה על התערוכה במשך 4 שנים, דבר שניכר לעין בבחירת הצילומים, הנשענים, בעיקר, על צילום פרופר, ולא "עוד פורטרט של מוזיקאי מפורסם", ובחלוקת החלל לנושאים: צילומי הופעות, צילומי קהל, עטיפות אלבומים ו-וידיאו. בין התמונות המוצגות, ניתן למצוא אמנים רבים לא מוכרים, לצד האליטות כגון הביטלס, דיוויד בואי ו-הנדריקס.




















ריצ'ארד הקטן בהופעה, 1969. צולם ע"י: ברון וולמן (מתוך התערוכה)

סיפורים מעניינים ניתן היה לשמוע על הצלם אד קארף, כשהיה בן 17 והגיע לצלם להקה אנונימית. הוא לקח סולם ונעמד מול הבמה, כאשר צלם אחר אמר לו:"היי ילד, שמור כמה תמונות ל-ג'ימי, בן אדם...". ג'ימי התגלה להיות ג'ימי הנדריקס, והתמונות ש-קארף צילם, הן התמונות המפורסמות שבהן הוא שורף את הגיטרה. סיפור נוסף הוא של הצלמת לורה לוין, שפגשה את ביורק דרך חברים משותפים. לוין ו-ביורק התחברו, דיברו שעות, ולבסוף, לוין אזרה אומץ וביקשה מהזמרת להצטלם. ל-ביורק נותרו מספר שעות פנויות בלבד, אך היא הסכימה, בכל זאת, והחלה להתפשט ולהתכסות בעלים; דבר שיצא בדיוקן מקסים, המעביר את אופייה המיוחד. בתערוכה, גם ניתן למצוא דיוקן עצוב במיוחד של איימי ויינהאוס ביום חתונתה, צילום של ג'ים מוריסון בהופעה כאשר הבנות בקהל עסוקות במשהו אחר, ותמונתו המפורסמת של איאן טילטון שתיעד את קורט קוביין במהלך התמוטטות עצבים לאחר הופעה ב-1990.

להפתעתי הרבה, בכל התערוכה שהתפרסה על קומה שלמה, הוצג רק צילום אחד של אנני לייבוביץ', משנות השבעים המוקדמות. כששאלתי את באקלנד לפשר העניין, היא ענתה:"נסי את לעבוד עמה". באקלנד החלה לספר שהקשתה עליה נורא, תמחרה את התמונות במחירים לא הגיוניים, ובעיקר, שמה ז**. אמרתי לה שבכל זאת, אשמח לעבוד עם לייבוביץ', אבל היא עשתה פרצוף, אז שתקתי. כשיצאתי מהתערוכה, באקלנד חתמה על קטלוג התערוכה- ספר עב כרס, המכיל בתוכו 320 עמודים של רגעים יפים מההיסטוריה של המוזיקה ובעיקר, צילומים מרתקים.

עוד שבועיים, אני אחזור לארץ עם תקווה קטנה בלב שאיזו להקה שבדיוק פורצת תגלה אותי ותחליט לצרף אותי לטור שלה. בלי שאשים לב כי אני אהנה כל כך, התמונות שלי כבר יופיעו על שער "7 לילות", או ב-"גלריה". אולי זה עוד יקרה.

אורית פניני היא צלמת "Time Out" ובוגרת חוג הצילום ב-"בצלאל".
עבודותיה כוללות הופעות חיות וצילומי יח"צ עבור מוזיקאים שונים.

"Who Shot Rock'n'roll:
A Photographic History, 1955 to the Present"
Brooklyn Museum, guest curator: Gail Buckland, until 31.1.2010