תמיד ברקע: פסי הקול בקולנוע הישראלי- חלק א'

סדרת פוסטים זו נכתבה, במקור, כמאמר עבור המגזין "מערבון"- אשר התפרסם בגיליון מס' 6.
מטעמי נוחיות וסדר, היא תופיע בבלוג בשלושה חלקים.

חלק א': מעמד המלחין, גלויות קוליות, אבי טולדנו מספר על הרומנטיקה הבלתי-אפשרית של ג'ורג' עובדיה

נציגי "המפלגה" נכנסו לאחד מצריפי המעברה בפנים חתומות. הם חיפשו את מנהיג המקומיים, ובמהרה, איתרו אותו. סאלח שבתי תופף על שולחן, ויחד עם חבריו שר על גורלו של "משיח הזקן". בטרם סיימו לשיר, גם אחד מנציגי "המפלגה" המעונבים הצטרף לקריאותיהם. המוזיקה היא זו שהציגה את סאלח, קבלן הקולות הפוטנציאלי, כגיבור הסרט (אפרים קישון, 1964). היה זה עוד פן מני רבים מתוך הסרט שנטמע בקולנוע הישראלי, לאחר מכן. "סאלח שבתי", כשובר הקופות הראשון של המדינה, הביא להתרחבות העשייה והעניין בקולנוע המקומי.

עם זאת, עבודת ההלחנה למסך הגדול מעולם לא הייתה כאן מקצוע בלעדי. חלק ניכר ממלחיני פסי הקול העקביים לסרטים הישראליים באו מרקע קלאסי; ביניהם, דב זלצר, סשה ארגוב, ו-יוחנן זראי, או מכיוון עולם הפופ והרוק- דוד קריבושי ו-נורית הירש. לעתים, היו מי שניצבו כגשר בין התחומים, כגון שם-טוב לוי ו-שלמה גרוניך. אך הלחנת ועיבוד פזמונים היו לעיסוקם העיקרי שקדם לעבודתם בקולנוע. סדרת פוסטים זו אינה באה להציע ניתוח מוזיקולוגי ליצירתם של כל הנ"ל; אם כי, אין ספק שזהו דבר הראוי להתייחסות נרחבת כבר מזה שנים. יצירת פס הקול חשפה צד במלחינים הישראליים, שלרוב, לא בא לידי ביטוי בשאר פועלם. לבטח, כאשר פס הקול מצריך, מלבד שיר נושא קליט, גם ליווי תזמרותי עשיר. ייתכן כי, מאחר וההלחנה לסרט בארץ היא פרויקט צדדי, חשוב ומאתגר ככל שיהיה, היחס לתחום לוקה בחסר. יוסף ברנדשווילי, אשר הלחין, בין היתר, את פס קול "חתונה מאוחרת" (דובר קוזשוולי, 2001) העיד על אותו מתח, בראיון ל-"תרבות מעריב", עם הצלחת הסרט:

"כשמבקרים כותבים על סרט, הם אפילו לא מזכירים את המוזיקה. הם מתייחסים אליה כמו לילד, שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות, זה לא להפריע...כשאני כותב מוזיקה לסרט, אני רוצה להיות חלק מהסיפור. יש במאים שלא אוהבים את זה. הם פוחדים שהמוזיקה תיקח פוקוס מהסרט."

חיבור זה בא, בראש ובראשונה, לתאר את המוזיקה בקולנוע הישראלי ככלי שיווקי, שתרם רבות לצמיחתו והצלחתו; וזאת, על רקע שינויים רבים בשוק הבידור המקומי. מאמצע שנות השישים, הפצה מסחרית של פסי קול, אשר כללו את שיר הנושא ומספר נעימות, הייתה לדבר מתבקש בארץ. תרמה לכך הוספת חידוש בישראל: גלויות קוליות. אלו היו תקליטים לכל דבר, עליהן הודפסה תמונה עם שם הסרט והשיר, במקום התווית הסטנדרטית המקיפה את מרכזם. לעתים, על גב הגלויה הקולית נכתבו קטעי דיאלוג קצרים מתוך הסרט, וצוינה רשימת המשתתפים בו. בצידה הימני, סומנו שורות לכתיבה ומקום לבול. כך ניתן היה לשלוח את הגלויה כהזמנה חגיגית להקרנת בכורה; וכן, היא שימשה כפרסומת מעוררת עניין בקרב הקהל הרחב.

אותו קהל כבר פיתח רעב לבידור הנוצץ בצבעי חוץ-לארץ, והמוזיקה סימלה ביקוש זה יותר מכל. הייתה זו שאיפה נמרצת מצד החברה הישראלית לסמן עצמה כחלק לגיטימי מתרבות המערב. בטוח קצר של ארבע שנים (1964-1968), בעיקר בזכות פועלו של המפיק גיורא גודיק, הועלו בהצלחה גרסאות מקומיות למחזות הזמר "סיפור הפרברים", "גבירתי הנאווה", "כנר על הגג", "אוליבר", "המלך ואני" ו-"הלו דולי". בנוסף, נוצרו מחזות מקומיים שעובדו למחזות זמר, כגון "איי לייק מייק" ו-"קזבלן".

אך השינויים במוזיקה הפופולרית ובריקודים המקובלים כבר נתנו את אותותיהם ב-ברודווי; "ביי ביי בירדי" (שזכה לעיבוד קולנועי בבימויו של ג'ורג' סידני, 1963) עם קריצתו להיסטריית הרוק'נ'רול, ומאוחר יותר, חגיגות ההיפיים של "שיער" (אשר מן הבמה, הונצחו על המסך ע"י מילוש פורמן, 1979). כוכבים מוזיקליים חדשים תפסו את מקומם של רקדני הסטפס
ונערות המקהלה. באנגליה, מאמצע שנות החמישים, הזמר ואליל הנוער טומי סטיל החל לככב בסדרת סרטים ("סיפורו של טומי סטיל", "טומי לוחם השוורים"). בכך הוא סלל את הדרך לאקרנים עבור קליף ריצ'רד ו-הביטלס. למרות ש-אלביס פרסלי זכה לתפקידים ראשיים בקולנוע, זמרי רוק'נ'רול אמריקניים אחרים הופיעו, בעיקר, בתפקיד עצמם כאתנחתא מוזיקלית בפני דמויות הצעירים שכיכבו בסרטים.

בארץ, נקלטה השפעה זו, יחסית, בזמן אמת. מאמצע שנות השישים, כבר הופיעו "האריות" ב-"השכונה שלנו" (אורי זוהר, 1969), סינג סינג הגיחו ב-"עליזה מזרחי" (גולן, 1967), שלום חנוך הלחין את שיר הנושא של "התרוממות" (זוהר, 1970), ו-הצ'רצ'ילים יצרו את פס הקול ל-"מקרה אישה" (ז'ק קתמור, 1969). הייתה זו הקדמה עבור כוכבי הפופ הגדולים בארץ, אשר מאוחר יותר נטלו חלק משמעותי בקולנוע. נראה כי, היו לחלומם של כל מפיק ובמאי השואפים להצלחה מסחרית.
כבוגרי להקות צבאיות, הכוכבים זכו לחשיפה ציבורית נאה עוד במהלך שירותם. שם עברו הכשרה מוזיקלית ותיאטרלית, המכוונת מטבע התפקיד לבידור הקל. יתרון משמעותי שאחזו אותם כוכבים על פני זמרי להקות הקצב, כפי שכונו, היה ניסיונם מול מצלמה. הטלוויזיה הישראלית נהגה לצלם את מופעי הלהקות הצבאיות מול חיילים בשטח, באולפניה ובסדרת צילומי חוץ אחרים. מנגד, לעתים נדירות, טרחה הטלוויזיה לתעד את הנעשה במועדוני הרוק.

הבמאי ג'ורג' עובדיה היה מהראשונים שאיתר את מלוא הפוטנציאל המסחרי של המוזיקה הישראלית וכוכביה. בשנת 1971, זכה להצלחתו הגדולה מאז שהיגר לישראל: "אריאנה". זמן קצר לאחר שחרורו מלהקת גייסות השיריון, אבי טולדנו לוהק לתפקיד הראשי, כ-"גדי" המתאהב באריאנה. בשיחה שערכתי עימו לשם חיבור זה, טולדנו סיפר על עובדיה וניסיונו מעשיית הסרט:

"הוא הבין את תורת הרייטינג לפני זמנו. הוא לא במקרה לקח אותי...
ג'ורג' עובדיה, למעשה, שיחק את התפקיד שלי באיראן.
הוא היה שחקן ושיחק את אותו סיפור...והוא ביים אותו כמו שהוא זכר אותו.
זה פשוט נעשה כאילו, חבורת ילדים נפגשו ואמרו 'בואו נעשה סרט'.
הדבר היחידי המדהים הוא שכל האנשים שעשו את הסרט הזה, והראשון שבהם זה שווילי [ המפיק, מיכאל שווילי ]- אהבתם לקולנוע הייתה מדהימה. אחרת, אני לא יודע מה היה יוצא מזה."

"אריאנה" הופק לאחר מספר כשלונות מסחריים שמימן מיכאל שווילי. בראיון ל-"להיטון" ב-1972, נזכר שווילי בנקודת המוצא הבעייתית של הסרט, ובמתחים התרבותיים שבצילם פעל:

"כסף הרבה לא היה לי- אבל מי צריך כסף הרבה לסרטים?! מי צריך משקיעים?
אתה צריך רק מאה אלף לירות בשביל התחלה...הצגתי קודם בערי-השדה, לראות אם האנשים יאהבו את זה.
תפס נהדר. גם הבת שלי אהבה את הסרט- אבל אשתי לא כל כך.
היא בת של פרופסור.
מה אתה רוצה, שבת של פרופסור תאהב אריאנות?"

בחלק הבא: שגשוג מקומי, אושיק לוי מחזיר אותנו לפרופורציות,
ניסון לפרוץ לשווקים בין-לאומיים ומשבר שנות השמונים

תעשו רעש! מחשבות על סצנת ההיפ-הופ הישראלית בעקבות ביקורו של גרנדמאסטר פלאש

כאשר מתרחש מאורע שאפילו לא העזת לחלום אותו, ההתרגשות היא כה עמוקה, שיש לעצור ולבחון שנית את הדימוי העצמי שלך. כזה הוא ביקורו בארץ של גרנדמאסטר פלאש- די.ג'יי ההיפ-הופ הידוע (אם לא, המשפיע) ביותר בכל הזמנים, שתרם רבות למוזיקה הפופולרית כפי שאנו מכירים אותה כיום, למעלה מ-25 שנה מאז שהתפרסם. הוא ממשיך לתקלט וזוכה לכבוד מלכים בכל מקום, אך הודעה על ביקורו בישראל באה כרעם ביום בהיר לרבים.

מדוע, בעצם, עלינו להיות מופתעים? בשלוש השנים האחרונות בלבד, לקהל המקומי, הייתה, הזדמנות לבלות במסיבות של קאט קמיסט, ו-ספינה, ובהופעות של 50 סנט, בלק אייד פיז, ארסטד דיבלופמנט, סייפרס היל, לורן היל, אריקה באדו, מייסי גריי, הסטריטס, ואישי הספוקן-וורד, אורסולה ראקר ו-סול ויליאמס. למרות ההבדל בין גודל האמנים והאולמות בהם הופיעו, הקהל הישראלי נהר ברוב המוחלט של המקרים. בנוסף, בימים אלו, מתוכנן ערב ספוקן-וורד מקומי, ברחבי הארץ מוקרן סרט תיעודי על שב"ק ס', והסכסוך בין סאבלימינל ו-הצל עוד נכלל במהדורת החדשות של ערוץ 2. וזאת, בתקופה שאף אדם, אשר עיניו בראשו, לא יכנה אותה "השנים הגדולות של המוזיקה השחורה". התמיהה מבוא פלאש נובעת מכך שההיפ-הופ בארץ נתפס כאופנה שחלפה לה, על רקע דעיכתו האמנותית והיחלשות כוחו המסחרי בעולם. יתרה מזאת, מתקבל הרושם שלא רק הקהל לכך הצטמצם, אלא גם שהיוצרים המקומיים הם ספורים.

בחודש שעבר, מוסף "גלריה" ערך פרויקט מיוחד לציון 30 שנה להיפ-הופ. במסגרתו, תיאר סגול 59 את הסיבות השונות לכך שהז'אנר לא התנחל בלבבות הישראלים, תוך השוואה (לעתים צודקת, לעתים מאולצת) כיצד העניינים מתנהלים בארצות-הברית. אין זה המודל היחיד (או האידיאלי) ליצירת ההיפ-הופ, ודווקא טרוניות משונות שהציג כגון הפסיקה שכאן, בניגוד למעבר לים, לא יתנהלו זהויות בדויות או יריות בין ראפרים, אמורה, ראשית, לשמח את כותב המאמר (ראפר בזכות עצמו).
כמו כן, עצם ההתייחסות למקרים כאלו כחלק אינטגרלי בעשייה המוזיקלית, ממשיכה לשרת את כל אלו המתייחיסים להיפ-הופ כקוריוז או כמגרש המשחקים של גורמים עבריינים.

סגול 59 דימה את ההיפ-הופ בישראל ל-"...עולה חדש שהצליח אמנם להסתנן לתוך תחום ישראל, אבל ללא ויזה מסודרת, ללא סל קליטה שיעניק רשת ביטחון קיומית...". רשת זו, למעשה, קיימת, אולי בזכות העובדה שזה כבר לא "אופנתי" לאהוב או ליצור כאן היפ-הופ. שלב המסחור הגדול חלף, ושירים לרחבת הריקודים כבר נכתבו. חובת ההוכחה על היוצרים המקומיים לספק משהו משמעותי יותר- ומיתולוגיה משל עצמם- רק החלה.



















פלאש, במסיבה כאן, גם ניסה לפרוש רשת ביטחון, וניגן מעט מכל דבר, בנוסף להיפ-הופ העכשווי; מ-קווין ועד סנאפ, מהקלאסיקות של L.L. Cool J ושלו עצמו עד ל-בלר ו-נירוונה. נדמה כי, הקהל איבד עניין כבר במחצית הסט שלו, ומיקס המחווה שערך ל-מייקל ג'קסון לא הרעיד את המועדון. מעניין מכל, הוא שלהיטי האולד-סקול שגם אותם כלל, אלו שנוצרו במקביל לימי השיא של פלאש, השאירו את הקהל די אדיש. בכל מסיבה אחרת, היו משתוללים למשמע "Rapper's Delight" ו-"The Breaks", ובשמחה, המיקרופון היה עובר לקהל. אך זה לא קרה הלילה. יש יסוד סביר להניח כי, לא מדובר בטעם שונה וייחודי של הנוכחים, אלא אי-הכרת הקטעים בכלל. אלו היו רגעים די עגומים, ובמקומו של פלאש, הייתי בהחלט שואל את עצמי: "אם הם לא מזהים את זה, ייתכן ואינם יודעים מי אני, בכלל?!"

אם לערוך פרפרזה על הגדרתו של סגול 59 (ומהו ההיפ-הופ, והעידן הנוכחי אותו בישר ומסמל, אם לא פרפרזה?), הייתי קובע כי, הז'אנר בארץ אינו "עולה חדש", אלא נער טיפוסי בגיל ההתבגרות, שמפקפק ברלוונטיות של גיבורי ילדותו, ובעיקר, יש להמשיך ולעודד אותו לעשות שיעורי-בית.

גרנדמאסטר פלאש, 17.12.09, האומן 17

מיטב ההוצאות המחודשות של 2009

הקטלוגים המחודשים של הביטלס ו-קראפטוורק שיצאו השנה היו, בצדק, במרכז העניינים. אם לא די בכך, ב-2009, המשיכו להופיע מספר רב של הוצאות מחודשות ואוספים משובחים. הנה מבחר מהם:

Motown/ Soul

The Miracles- You Can Depend On Me: The Early Albums

בטרם סמוקי רובינסון הפך לכוכב ומפיק מוביל ב-"מוטאון", הוא היה סולנה הצעיר של הלהקה. זו התקופה בה, חברי ההרכב ניסו בכל מאודם להוכיח שהם לא "The Platters" (גם כן, להקה של ארבעה גברים וסולנית ששרו בלדות). הם הצליחו בכך מעל למשוער עם "Shop Around", הסינגל הראשון ב-"מוטאון" שמכר למעלה מ-מיליון עותקים, ומובא כאן בשלוש גרסאות שונות. המארז מקבץ 5 אלבומים על גבי שני דיסקים, ושיאו-"The Fabulous Miracles", האלבום הראשון שכולו פרי עטו של רובינסון, ואלבום בהופעה חיה, שמפתיע באיכות הביצועים והקלטתם.

*יצא במהדורה מוגבלת של 5,000 עותקים.

Mickey Stevenson- Here I am

אחד מהכותבים הגדולים של "מוטאון" (חיבר, בין השאר, את "Dancing in the Streets"), ניסה את מזלו מאחורי המיקרופון. באלבום בכורה זה, משנת 1972, סטיבנסון אינו מנסה למחזר פטנטים ישנים שרשומים על שמו, ובהחלט משתדל לצעוד עם רוח הזמן- לעתים, בצורה מופרזת, כמו בביצועו ל-"Rocky Racoon".

Barbara Mason- Give Me Your Love

זמרת שצברה מספר להיטים בשנות השישים, ממצה באלבום זה, משנת 1973, את פורמט אריך הנגן עד תום. הבלדות ארוכות ועוסקות באותם הנושאים, הרכב הנגנים קבוע ומיומן, ו-שיר הנושא נכתב והופק ע"י קרטיס מייפילד.

Funk


















Betty Davis- Nasty Gal

קראו לה "מכשפה" או "כלבה", דיוויס כבר שמעה הכל. באותה טבעיות, היא גם מתייחסת לכל מה שאתם (והיא עצמה) אוהבים בחדרי חדרים, ושרה על כך ללא התנצלויות. זהו אלבומה השלישי והאחרון מ-1975, אשר בעקבות אי-הצלחתו ושחיקתה המתמשכת, פרשה מהבמה. בחלוף השנים, ניתן לקבוע די בוודאות ש-בטי דיוויס לא הקדימה את זמנה. היא פשוט חד-פעמית; אף אחת לא הרימה את הכפפה שלה (אם אי פעם, דיוויס לבשה אחת).

*במקביל להוצאה מחודשת זו, נחשף גם אלבומה הגנוז,
"Is It Love Or Desire".

Jazz2009 ציינה את שנת היובל לאחת השנים הגדולות בתולדות הג'אז. רוב הקלאסיקות של 1959 כבר יצאו באין ספור מהדורות מחודשות, ואף השנה לא חסכו במארזים נוספים. בין האלבומים המדוברים: "Kind Of Blue", "Sketches of Spain" של מיילס דיוויס, "Giant Steps" של ג'ון קולטריין, ו-"Mingus Ah Um" של צ'רלי מינגוס. "The Shape Of Jazz To Come" של אורנט קולמן, ופס-קול הסרט "אנטומיה של רצח", שחיבר דיוק אלינגטון, עוד ממתינים למארז הכפול המתבקש.

Billie Holiday- Gee Baby Ain't I Good To you:
Live, Radio, TV&Film Recordings

1959 היא גם השנה בה בילי הולידיי מצאה את מותה, ושני אוספים חדשים יצאו, לאחרונה, תחת שמה. המעניין מביניהם הוא אוסף כפול, המכיל 44 קטעים שונים, שהוקלטו בשנים 1934-1958. על אף כותרת המשנה המבטיחה, חשוב לציין כי, הולידיי, בעיקר עקב הדרדרות בריאותה באותן שנים, לא הפכה לכוכבת קולנוע או אורחת קבועה בתוכניות טלוויזיה; וזאת, בניגוד ל-לואי ארמסטרונג ואמני ג'אז אחרים. בין השאר, האוסף כן מציג שני שירים ששרה בסרט "ניו-אורלינס", בו שיחקה לצד החצוצרן הנ"ל.

Lorez Alexandria- For Swingers Only

אלבום שיצא ב-1963, שרובו מכיל סטנדרטים ידועים, כגון "All Or Nothing At All". בדומה לאלבומים נוספים, שנשענו על הרכב מצומצם, כמתכון לתחושת אינטימיות לזוגות או רווקים הוללים, גם כאן העיבודים החדים עושים את כל ההבדל.

שונות
Where The Action Is! Los Angeles Nuggets 1965-1968

4 דיסקים המכילים מגוון מאמני החוף המערבי, מהשמות הגדולים של הפופ והרוק, ועד ליקירי חסידי הגאראג'.
ההקשר הגיאוגרפי ביניהן בהחלט מעפיל על סגנון, ורובן המכריע של הלהקות לא מיוצגות ע"י שיריהן או להיטיהן הידועים.

Can You Dig It? The Music and Politics
of Black Action Films 1968-75

"סרטי פעולה שחורים" הוא תיאור מכובס לז'אנר ה-"בלקספלוטיישן". בתחילת שנות השבעים, הופקו סרטים רבים שעסקו בתלאות הגיבור השחור (שלרוב היה חצי-פושע), תוך ניצול כל סטריאוטיפ אתני למען הצופים בקהילה השחורה בארה"ב, ע"י היוצרים, שחלקם הארי היו לבנים. רוב הסרטים הלכו כלעומת שבאו, אך מיטב האמנים השקיעו בהלחנת פס-קול עבורם.
האוסף הכפול משלב בין הקטעים הידועים יותר לבין הנשכחים מעט; כמו כן, האוסף יצא על גבי ויניל, בשני חלקים כפולים.

Land Of 1000 Dances- All Twistin' Edition

חלק רביעי בסדרה המוקדשת לכל ריקוד שהונצח מוזיקלית, ובו 24 שירים העוסקים בריקוד הידוע מכל.

Chartbusters USA: Special Sunshine Pop Edition

אוסף פופ מתקתק של אמצע שנות השישים; נאיבי מבלי שיהיה ילדותי, ושומר על כלל הברזל: פזמונים כובשים.

לחלק הקודם- מיטב ההוצאות המחודשות של 2008

היריב שאהב אותי: החברות המשונה של "מג'יק" ג'ונסון ולארי בירד

לכל אדם, ולספורטאי בוודאי, ישנו, לפחות, רגע מר אחד שלא מרפה ממנו כל חייו. לארי בירד לא סלח לעצמו על ההפסד שנחל בגמר המכללות של 1979. מג'יק ג'ונסון עוד מוטרד מחלקו באובדן אליפות ה-NBA ב-1984. בשני האירועים הללו, כאשר האחד הוכתר כמנצח, היה זה על חשבון האחר. והם נשבעו לעצמם, איש איש בתורו, ששוב לא יתירו לשני להביסו.

לרגל ציון שנת השלושים לאותו גמר מכללות, יצאו השנה שני ספרים שעסקו ביריבות שהתגבשה בין בירד ו-ג'ונסון. הראשון, "When March Went Mad" מאת סת' דיוויס, סוקר את תחילת חייהם המקצועיים בתיכון, ועד לרגע השיא במכללות.
כמו כן, הספר מתייחס בפרטנות לשאר השחקנים בכל קבוצה, ולתקופת המעבר בכדורסל המכללות והמקצועני שהתרחשה על רקע עלייתם לגדולה של בירד ו-"מג'יק". בתזמון אידיאלי, רשת הספורט ESPN החלה לשדר בסוף שנות השבעים, והצמד ההוא- כוכבים שאינם אנוכיים, בעלי סגנון המשחק השונה, וכן, שחור מול לבן- יצר צידוק, עניין וביקוש לשידורים החיים שסיפקה. ה-N.B.A שמחה לקלוט אותם לשורותיה בעונת 1979-1980, אך עבר עוד זמן עד שהפוטנציאל המסחרי של הליגה יפרח בזכותם.

הספר השני, שפורסם בחודש שעבר, "When The Game Was Ours", מבקש להמשיך מהנקודה בה דיוויס עצר, וזכה לתשומת-לב רבה יותר, מאחר והוצג כגרסתם "הרשמית" של בירד ו-ג'ונסון לכל הנוגע לחייהם האישיים והמקצועיים. עיקרו הוא בימיהם ב-N.B.A, אך כלל חייהם מוצג בתיאור לא-כרונולוגי מסורבל במיוחד. בנוסף, הספר מכיל מספר אי-דיוקים (כגון, ציון משחק ראווה בין ה-לייקרס ל-גריזליס, שעוד לא נוסדה בימיו של ג'ונסון), וציטוטים שמקורם או מועדם של רובם אינו ברור. חשוב מכך הוא, שעל אף נהרות המילים שנכתבו על הנושא, קשה שלא לחוש משהו מעט מלאכותי ביריבותם. הם לא שיחקו באותה עמדה או שמרו אחד על השני, וקבוצותיהם נפגשו במהלך העונה הרגילה רק פעמיים, לכל היותר. המתחרות העיקריות של בוסטון בימי בירד, אשר מולן נתן את ההצגות המרשימות ביותר, היו פילדלפיה 76 ו-דטרויט פיסטונס. חיכוך משני יותר התפתח בין ה-סלטיקס ו-אטלנטה הוקס ו-שיקגו בולס. מצד אחד, בירד התגאה בכך שקבוצות המזרח היו חזקות מן המערב, מאחר והבסתן הוסיפה ליוקרת ה-סלטיקס. מנגד, הבין בצער כי, המחיר שנגבה מהסדרות הצמודות והאתגר הפיזי שהוצבו בפני קבוצתו, שירת נאמנה את ג'ונסון וה-לייקרס, לכשנפגשו, מאוחר יותר, בגמר.




















לאורך כל שנות השמונים, לפחות אחת מהקבוצות הגיעה לשלב הסופי. אך הן התחרו ישירות על הגביע רק בשלוש הזדמנויות: 1984, 1985, ו-1987. ה-סלטיקס הביסו את ה-לייקרס במפגש הראשון של העשור בלבד; עד עידן בירד-"מג'יק", ה-סלטיקס ניצחו בכל סדרות הגמר ביניהן. בהתאם למתרחש על המגרש, כך באו לידי ביטוי דגשי הפן השיווקי של הליגה. משחקי הכדורסל למחשב הראשונים שיצאו היו "דוקטור ג'יי נגד בירד משחקים אחד-על-אחד", ו-"ג'ורדן נגד בירד". רק בסוף שנות השמונים, נוצר המשחק (המומלץ מכל) "לייקרס נגד סלטיקס ופלייאוף ה-N.B.A".

מסחור ה-N.B.A מסמן גם את נקודת המפנה ביחסי בירד ו-ג'ונסון; זו באה במהלך צילומים משותפים לפרסומת ב-1985. זו צולמה סמוך לביתו של בירד, שסירב לנסוע במיוחד ללוס-אנג'לס, בכדי לקחת בה חלק. בהפסקות, ישבו השניים, לראשונה, ושוחחו על שגרת עבודתם ושנות התבגרותם, וגילו, להפתעתם, הרבה מן המשותף. הם לא הפכו לחברים בנפש באותו יום, אך למדו להעריך אחד את השני יותר, ולכבד את מעמדו הרם של היריב בליגה.

שנים מאוחר יותר, כאשר "מג'יק" עמד להכריז כי, הוא נשא HIV ולכן, יפרוש מהמשחק, הוא הזדרז ליצור קשר עם בירד לפני מסיבת העיתונאים הדרמטית. ג'ונסון כבר השלים עם כך שהקריירות שלהם קשורות זו בזו, וניסה להקל ולהכין את בירד, מאחר וידע כי, יתבקש להגיב בקנה מידה מקיף יותר מכל שחקן אחר בליגה, למעט ג'ורדן (שגם טלפן אישית אליו).




















רק בתום הקריירה שלהם, ברגע בו לא היוו איום אחד על השני, ניתן למצוא תחושת רעות אמיתית. אמנם, בירד היה נבוך בטקס הפרישה של ג'ונסון, מיעט בדברים וכמעט שחזר למקומו עם המתנה מטעם ה-סלטיקס. אך "מג'יק", לעומתו, חש, לראשונה, בבית באולם ה-בוסטון גארדן; ובערב המחווה ל-בירד, ישב לצדו במשך רוב הזמן. שעה שהחליפו אין ספור עקיצות ומחמאות, ניכרה על שניהם התרגשות כנה. גילויי הרגשות הפומביים הללו לא היו שיא במערכת היחסים ביניהם, אלא רק תחילתה.

אחת הסוגיות הנוגעות ללב ב-"When The Game Was Ours", מתייחסת לדמיון הקל שבקריירות האימון הקצרות של שני השחקנים. בירד ו-ג'ונסון התקשו להתמודד עם מנטליות הדור החדש של שחקני הליגה: בחורים צעירים שלא מקדימים לבוא לפני אימון, ובוודאי שלא נשארים עוד לשחק בסיומו, כאלו שיוצאים לסבב קניות ראוותני ביום משחק פלייאוף מכריע, לא מהססים להחליף מהלומות עם קהל הצופים, ומתרכזים, בעיקר, במספר הנקודות האישיות שיקלעו כל ערב או בפרויקט צדדי כלשהוא. שום שיחת מוטביציה או ענישה סמלית שערכו לא הועילו לעורר בשחקני ה-הווה את רוח הקרב של ימים עברו. שחקנים בודדים טרחו אישית לפנות לעצתם, בנוסף להוראות האימון שניתנו להם. למרות שהישגיו של בירד כמאמן אינדיאנה פייסרס היו מרשימים יותר בהשוואה לאלו של ג'ונסון ב-לייקרס, שניהם שחררו אנחת רווחה ענקית כשסיימו לאמן, לאחר התסכול שחוו.

חילוף משמר ראוי יותר התרחש מספר שנים, קודם לכן, באולימפיאדת ברצלונה ב-1992. מדליית הזהב הייתה הפרס הגדול האחרון שהמתין ל-בירד ו-ג'ונסון בסוף הקריירה, מאחר ואז אושר, לראשונה, לשחקני כדורסל מה-N.B.A להיכלל בנבחרת האמריקנית. ללא מתחרה סביר מולם (למעט, קרואטיה), כל שנותר לשחקני הנבחרת- רובם ככולם, אגדות בחייהם- היה לנוח בין המשחקים, ולהתווכח ביניהם מיהם הקבוצה הגדולה ביותר והשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים. "מג'יק" התעקש כי, מדובר ב-לייקרס של 1987, והשאר נטו לבחור באחד מהרכבי העבר של ה-סלטיקס. מייקל ג'ורדן, שבאותה עת כבר הוביל את שיקגו בולס לשתי אליפויות רצופות, טען שטרם נבנתה הקבוצה הגדולה ביותר שעוד תעמיד שיקגו, וניבא כי, יזכה במספר האליפויות הרב ביותר מבין כולם. לאחר ש-"מג'יק" הבין שלא הצליח לשכנע את הנוכחים בטענותיו, סיכם בקצרה את מהות יריבותו נגד בירד, וכנראה, את תור הזהב של הליגה, בכלל. "צר לי עליך", אמר ל-ג'ורדן, "לא יהיה לך מה שהיה ל-לארי ולי. אנחנו עברנו שבועיים ללא שינה בידיעה, שאם נעשה טעות אחת בלבד, השני כבר ינצל אותה בכדי להביס אותנו. כנגד מי אתה משווה את עצמך?"

When The Game Was Ours/Larry Bird and Earvin "Magic" Johnson with Jackie MacMullan
Houghton Mifflin Harcourt, 2009, pp.352

When March Went Mad: The Game That Transformed Basketball/Seth Davis
Times Books, 2009, pp. 336

חידון "פרקר לואיס": הפתרונות והכרזת הזוכה!

ההיענות הייתה רבה וההתרגשות בלתי נסבלת.
בטרם אכריז על הזוכה, הנה הפתרונות המלאים:

1. במשך כמה עונות שודרה התוכנית?
ייתכן והייתה מחזיקה מעמד רב יותר,
אך בפרק זמן כה קצר הוכתבו שינויים רבים מצד מנהלי הרשת.

התשובה הנכונה: שלוש עונות.
אגב, העונה השנייה תצא על גבי DVD כבר בסוף החודש הבא.


2. מה הבאים אינו ביטוי שנהג לומר פרקר לואיס?
"Not A Problem" נאמר כל אימת שלואיס עמד בפני אתגר כלשהוא.
"Coolness" הייתה, לרוב, ברכתו על מטלה שבוצעה היטב.
"Synchronize Swatches" היא קריאת הקרב הידועה של לואיס וחבריו.

התשובה הנכונה: Don't Have A Cow,
אחת הציטטות הידועות מפי בארט סימפסון.


3. לאיזו דמות אחרת הושווה פרקר לואיס?
ג'ואי ג'רמייה, גם כן שלט ביד רמה בתיכון, אך זה היה הרחק ב-"דגראסי".
אלכס קיטון (מייקל ג'יי פוקס) היה יזם צעיר ושמרן ב-"קשרי משפחה".
סטיב ארקל היה האורח הבלתי-רצוי ב-"אריזה משפחתית".

התשובה הנכונה: פריס ביולר, גיבור "שמתי ברז למורה",
שיצא לאקרנים 4 שנים לפני שידור הסדרה.


4. כיצד פרקר, מייקו וג'רי כינו את עצמם?

השמינייה הייתה כינוי למספר חברי כנסת ממפלגת "העבודה",
שזממו יחדיו להנהיגה בעתיד.
The Brat Pack היה כינוי לכוכבי סרטי הנעורים המובילים של שנות השמונים.
הטורקים הצעירים הוא כינוי לקבוצת המהפכנים שפעלה בשלהי ימיה של האימפריה העוסמאנית.

התשובה הנכונה: Best Buds


5. מהו שם התיכון בסדרה?
אנגל ביץ' הוא שם התיכון בסדרת הסרטים "Porky's".
ג'פרסון היי הוא שם התיכון ב-"Happy Days".
בדפורד פולס הוא שם התיכון בסרט "איזה חיים נפלאים".

התשובה הנכונה: סנטו דומינגו

6. כיצד זימנה המנהלת, גרייס מוסו, תלמידים למשרדה?

בטרם זכוכית החלון נופצה, היא ביצעה מחווה קטנה אחת.

התשובה הנכונה: בהינף אגודל

7. לצד אילו כוכבי סדרת נוער אחרת, התלווה קורין נמק (פרקר לואיס) בביקורו בארץ?
לא היה לו סיכוי מול קהל ה-"סינרמה" שראה את קלי טיילור, סטיב סנדרס ואנדראה צוקרמן בשיאם.

התשובה הנכונה: בברלי הילס 90210

8. איזו מהדמויות הבאות עזבה את התוכנית?
הפן האפל בתוכנית דהה במשך הזמן; לא מעט בגנות הסתלקותו המצערת.

התשובה הנכונה: פרנק למר

9. מה היה העסק המשפחתי בו עבד פרקר לואיס, לצד הוריו?
"אטלס דיינר" היה מקום הבילוי בסדרה, ורוב הזמן בבעלות ניק,
הברמן המסתורי.
"ריגל ביגל" היה הפאב המועדף על דמויות "שלושה בדירה אחת".
"ארנולד'ס דרייב" היה מקום המפגש ב-"Happy Days".

התשובה הנכונה: "מונדו וידיאו"

10. מהו שם הפרק האחרון בסדרה?
"Parker Lewis Can't Win" הוא הפרק האחרון בעונה הראשונה.
"A Night To Remember" הוא פרק מהעונה השלישית.
"Diner '75" הוא הפרק האחרון בעונה השנייה.

התשובה הנכונה: The Last Supper

וכעת, לא נותר אלא להכריז על שם הזוכה....

אביטל נס!

מזל טוב וצפיה מהנה!

תודה מקרב לב לכל המשתתפים האחרים, ובהצלחה בפעמים הבאות!

"ויש לנו פיצוח!": כיצד ניתן עוד לשחק כיום ב-"פיצוחים"

לתדמית הרצינית של הערוץ הראשון אחראים לא רק תוכניות המדע וההיסטוריה, אלא גם השעשועונים הרבים שהופקו בו לאורך השנים. "מקבילית המוחות", שעשועון הטריוויה בהנחיית יצחק שמעוני, הפך עוד בזמן שידורו למושג נרדף ל-"לחץ פיזי מתון"; ובהתאם, זכה לפרודיות "מוח על האש" ו-"טרפזית השכל".

שעשועון ידע נוסף, מפורסם לא פחות, היה "פיצוחים". לכאורה, מדובר בתכנית קלילה יותר, בזכות הנחייתה הממזרית של שוש עטרי ז"ל, וקהל משתתפים צעיר (ובו ייצוג-יתר לתלמידי תיכון "בליך" ברמת-גן). אך לצד הערות השוליים השובבות של עטרי, הוטחו במתחרים רצף שאלות ידע כללי מכשילות, שנוסחו בסגנון "קפד ראשו" ומשחקי מילים אחרים. בשלב האחרון במשחק, התחרה המתמודד המוביל נגד עצמו: לרשותו עמדו 30 שניות בלבד, בהן נאלץ לפענח ביטויים לפי ראשי תיבות.

לאחרונה, פני, מהבלוג הדעתני "קסטה", העלתה לרשת קטע נדיר מ-"פיצוחים". הקובץ כבר הוסר בעקבות בקשתו התקיפה של אחד המשתתפים בפרק. לדבריה, כל כוונתה הייתה:"לשתף במשהו נוסטלגי ותמים במובן הטוב של המילה", וציינה בצדק כי, "זו חוויה נדירה בימינו אשכרה להשכיל מחידון טלוויזיוני". במהרה, התפתח דיון בבלוג "כיצד יש לפעול באופן עקרוני במקרים כאלה". במהלך חילופי הדברים, נזכרתי כי, אחד הפרסים שחולקו לזוכים בתוכנית היה גרסה ביתית לשעשועון. נלהב מתמיד, הכרזתי שאהיה מוכן להעניק עד חצי המלכות עבור פריט אספנים זה.

בהמשך, פניתי לחברת "קודקוד" בעניין המשחק, ונעניתי כי, אכן, לא ניתן להשיגו עוד בחנויות. אך החדשות הטובות הן שנותרו מספר יחידות במלאי המחסנים! [ פרטי רכישה בהמשך ]. הזדרזתי לרכוש את המשחק, וכהכרת תודה על חלקה בתזכורת, הזמנתי את פני וחברתה, נטע, לתחרות. המהדורה הביתית, שיצאה ב-1993, מיועדת ל-3 משתתפים או יותר, המתחלקים לשתי קבוצות. חוברו לה 2,400 שאלות (!), כאשר מטרת המשחק היא "פיצוח"- מענה על מספר שאלות, כך שישלימו רצף, המשתרע בין דפנות ה-"כוורת". לכל קבוצה- צבע וכיוון התקדמות משלה.

קצב המשחק איטי יותר, מכפי שהתנהל באולפני הטלוויזיה החינוכית. ראשית, נדרש זמן רב לסגל את אופן החשיבה האופייני שיסייע בפתרון השאלות. שאלה לדוגמה היא: "הפה שלי"; "גבוה"; ו"היד שלה" חברו לקבר גיאומטרי...התשובה: פירמידה (פי-רמ-ידה). שנית, בכל הנוגע לאישים או אירועים אקטואליים, חובה לזכור כי התשובות לאלו טמונות, לכל הפחות, 16 שנה בעבר. וכמובן, ללא הכנה מוקדמת, רובנו יתקשו לצטט פסוקי תנ"ך, או למקם את שבילי הארץ, המקשטים את כרטיסי השאלות לרוב. מפתחי המשחק צפו מעין תרחיש שכזה, ובסופה של חוברת הוראות המשחק, נכתב כי:

"אנו מציעים שכל מי שהשיב נכון לשאלה יסביר את התשובה לחבריו,
והמשתתפים ידונו בה ע"י פיתוחה והרחבתה.
להבנת תשובות ניתן להעזר גם במילון מונחים או ביודעי דבר."

מנצח מי שמפצח!- שחקו ותהנו!

בנוסף, מעצם היותה גרסה ביתית, אין היא כוללת לחצנים אלקטרוניים עבור המשתתפים. לכן, נעזרים בקוביה, והיא המכרעת למי זכות ראשונים לענות. במידה ושתי הקבוצות לא פתרו את הקושיה, נבחרת שאלה חדשה עבור אלו שנדרשו לענות בתחילה.
אנחנו, מנגד, הפכנו מצב זה לשלב "סבב התפרצות", בו שתי הקבוצות כבר יכולות (תיאורטית) להשיב.

להעצמת החוויה הכללית , אף השמענו את פתיח התוכנית בתחילתו וסיומו של כל משחק. גולת הכותרת של הערב הייתה נטלי, בת-זוגתי, שנטלה על עצמה את תפקיד ההנחיה (לרבות, כריות בכתפיים). בהחלט מומלץ כאשר משחקים בגרסה הביתית, למנות אדם נוסף, אשר ישאל את השאלות, ויפסוק איזו תשובה תתקבל. אין לכך הסבר הגיוני, ובוודאי שזה לא רשום בהוראות המשחק, אבל כולנו סיכמנו כי בעצם, שוש תעדיף שכך יהיה.

מעוניינים גם כן במהדורה הביתית של "פיצוחים"?

כתבו ל-:

הרצנו בע"מ- עבור שירות לקוחות

ת.ד. 8396
מושב מגשימים 56910

וצרפו 135 ש"ח (כולל דמי משלוח).
נא לציין כתובת מלאה למשלוח המשחק.

אגב טלוויזיה משובחת, חידון "פרקר לואיס" נמשך עוד שבוע בלבד!
אל תפספסו הזדמנות חד-פעמית לזכות במארז העונה הראשונה!