יום שני, 19 באוקטובר 2009

בין התרד לילד: חוברת "פופי" הישראלית






















חוברת "פופי". לירות קונות עולם שלם

פופאי המלח הגיח בשנת 1929, ומיהר להילחם, כל פעם מחדש, על ליבה של אוליב אויל. מאבק קל מזה ניהל על תשומת הלב של ילדי ישראל. בשנים 1971-1973, הם התמסרו ל-73 חוברות "פופי", שפורסמו תחילה על בסיס שבועי. דמויות המשנה בהן היו זהות למקור האמריקני, וגם כללו סדרות קומיקס נוספות, כגון "פרופסור חרטומי", "משפחת הרובוטים" ועוד. הקרנת הסרטים המצוירים של "פופאי" בטלוויזיה הישראלית, באותה עת, שימשה כזרז, ודלק, להדפסת החוברות. המוציא לאור היה מאיר מזרחי, בהוצאתו הפרטית, שקיימת משנת 1955. מזרחי כבר נודע אז כמי שסיפק לילדים ונוער את חומרי הקריאה המלהיבים ביותר; סדרות שלמות שהיו לרבי-מכר כגון תרגומי אניד בלייטון, "הספורטאים הצעירים", ו-"דני דין".


עורך החוברת היה המשורר יוסי גמזו, שהתייחס בזלזול מה לגיבור הראשי. מבחינתו, פופאי היה לעטיפה מזמינה בלבד, שנועדה לקשט חומרי קריאה רציניים וראויים יותר שטמן בחוברת. בכל מקרה, הייתה זו הפעם הראשונה, והאחרונה, שלדמותו של פופאי, היה בארץ מגזין קבוע משל עצמה.


















"שמן זית" בין עקרון לעפולה. גיבורה מקומית?

פרטים מסוימים מתוך עלילות "פופי" עצמן קיבלו גוון מקומי; "שמן זית" ביקשה לנפוש בטבריה, וימפי התעניין בעציץ שאחז בו "פופי" ושאל האם זה לכבוד ט"ו בשבט, וכיוצא בזה. בטורו שפתח כל חוברת, גמזו מיעט להתיייחס להרפתקאות הגיבור, ובעיקר פנה לקוראים. הוא הסביר ושיתף אותם במחשבותיו על חגי ישראל או מועדים אחרים אשר צוינו סמוך לפרסום הגיליון,
כגון פתיחת שנת הלימודים. לרגל 5 שנים למלחמת ששת הימים, הוקדשו שני גיליונות לנושא זה. במהדורות אלו, הופיעו סיפורי גבורה שונים וחידוני טריוויה. באחד מהגיליונות הללו, רשם גמזו:
"אבל, אם נכפתה עלינו המלחמה הזאת, לפני חמש שנים (ממש כמו שנכפתה עלינו מלחמת סיני, בשנת 1956, ומלחמת השחרור, בשנת 1948) חובה היתה עלינו להילחם באומץ, בחירוק-שיניים על זכותנו לחיים עצמאיים, לחיים של שלום ויצירה על אדמתנו שלנו...אבל אפשר- כן, ז ה אפשר- להיות ג א י ם. גאים בכוחו של צה"ל, שהוא צבא עממי במלוא מובן המילה; גאים באחוות כל שכבות העם, בשעת מצור וסכנה. לא יהירים, לא מתרברבים, לא מזלזלים בכוחו של האויב, חלילה- אלא גאים גאווה שקטה כזאת, כבושה כזאת; והעיקר :
מתפללים ל ש ל ו ם !"



















טור העורך של גמזו. עצות ונזיפות למכביר

גמזו מעולם לא הסתיר כי ליבו נמצא בין דפי "חבריה- עתון הצברים הצעירים", אשר צורף לחוברת "פופי". כשם שהמו"ל, מאיר מזרחי, השתמש ברווחיות הספרות הפופולרית שהפיץ בכדי לממן תרגומים לספרות קלאסית, כך גם גמזו קיווה כי תכניו של "חבריה" יחלחלו לילד הקורא, באופן עקיף. המדורים בו הציעו מגוון רחב של נושאים, החל בהיסטוריה צבאית, גיאוגרפיה וכלה בסיפורים מתורגמים של צ'כוב, באלזאק, עגנון, טולסטוי ו-המינגווי.

רוב המדורים נחתמו בשם עט, הרלוונטי למדור מסוים, כגון "עמיחי חובב החי", ו-"רני ידעני". סביר להניח כי גמזו עצמו עמל על חיבורם. בין המדורים שהופיעו ב-"חבריה": "קלע אל הבול- מדור הבולאות", "הבה נעלה חרס בידינו- מדור הארכיאולוגיה", "חרוזים עליזים", "חידות וחידודים", "משחק המלכים- מדור השחמט", "טוב מראה עיניים- מדור הציור, הפסול והאדריכלות", "יותר גבוה!!! יותר חזק!!! יותר מהר!!!- מדור הספורט", ו-"מדע לילד- מדור הכימיה והפיסיקה".
בחלק מ-"צחוק בצד- מדור הבדיחות", הופיעה דמותו של דני שובבני, תחת השם "דני בדחני".

ב-"מצעד הפזמונים- מדור הלהיטים" הופיעו מילות שירים אהובים, בדומה למה שנעשה, במקביל, ב-"להיטון". קוראי "פופי" ביקשו פעמים רבות שיופיעו תמונות זמרים ושחקני קולנוע, אך גמזו טרח להסביר שוב ושוב כי, לדעתו יש לחומרים מסוג זה במה רחבה דיו במילא בעיתונים אחרים. עם הזמן, בכל אופן, הופיעו ב-"חבריה" תמונות וכתבות על זמרים, ישראלים בעיקר.




















שער "חבריה" טיפוסי. טולסטוי יפה לכל גיל

עיקר השיג ושיח נעשה בין דפי המדור "קוראי חבריה כותבים לנו". בתחילה, הייתה זו כתובת עבור שאלות קהל הילדים, תגובותיהם ובקשותיהם השונות בנוגע לחוברת עצמה. קורא אחד ניצל את הבמה בכדי להביע תרעומת עזה:

"תסלחו לי, אך אינני משוכנע שהצייר שלכם ראה ציור אמיתי של פופי מימיו. למשל: פרט
ידוע הוא, שלפופי שלוש שערות על ראשו, ואילו על ראשו של ה'פופי' שלכם- איזה 20
זיפים...גם את התרד ואת בלוטו לא מצאתי באותה חוברת יחידה שקניתי וחוץ מזה: מה
עניין סין ובאנגקוק וציד לוויתנים לפופי? למה אינכם מספרים על תולדות פופי?..."

תשובת המערכת לכך חולקה לארבעה סעיפים ארוכים. בין השאר נמסר בה כי:

"אילו קראת את סיפור ה'היסטוריה' של פופי, היית שם לב לכך שדמותו של המלח העליז
עברה גלגולים ושינויים רבים, לפי טעמם של הציירים השונים שעיבדו דמות זו במרוצת
השנים. והוא הדין ב...שערותיו של פופי. אגב, צייר המערכת שלנו, יעקב שילה, אינו
מצייר כלל את סיפורי פופי (את אלה מציירים ציירים אמריקאניים, מעבר לאוקינוס) אלא
אך את חלקם העיקרי של עיטורי 'חבריה'."


















"יגאל הגיע באיחור קל ו'החברה' קיבלו אותו במין שקט מאופק, מתוח ומשונה"

בנוסף, המדור היה מרחב ביטוי ליצירתם האישית של הילדים. לאחר הופעת הסיפור "תעלומת המתנה למורה" מאת אחד הקוראים, הופיעה הערת העורך:

"אנו מדפיסים סיפור זה כדוגמה לרבים מביניכם, קוראינו היקרים האוחזים בעט:
דוגמה לסיפור השאוב מחייכם, הכתוב בצורה מרתקת, בעברית נאה
ובתוספת לקח ומוסר-השכל חינוכיים ומאלפים."
בפעם אחרת, באותו מדור, פורסמה נזיפה המיועדת למספר קוראים ששלחו את יצירותיהם. אם לא די בדחייה לבדה, הפנייה החלה תוך ציון שמותיהם וכתובותיהם המפורשות של הסופרים הצעירים:

"לצערנו לא נוכל לפרסם את יצירותיכם. נסו נא להתאמץ קצת יותר, לשפר את הסגנון
(והכתיב, אוי, הכתיב!) ולשלוח אלינו משהו שהשקעתם בו מחשבה, סבלנות, וריכוז..."

ילד אחד, אשר שמח על פרסום מכתבו הראשון וצירף למכתב נוסף שיר שחיבר, נענה בסגנון דומה:

"אין השיר נראה לנו- ועמך הסליחה. לא די שחורזים מלים דומות בצילצולן אלה לאלה, אלא
שיש לצקת בהן תוכן כלשהו. רעיון, תמונה, משהו...נסה להתאמץ מעט יותר- ואנו תקווה כי תצליח. נ.ב.: תשובה זו מיועדת אף לך, הקורא ישראל גוטמן מרחוב אבטליון 2, בני-ברק."



















הודעה על המבצע הראשון. פטיפון באחריות

למרות הטון הנוקשה שהדהד בו, בכל זאת, זכה "פופי" לאהדה רבה. בגיליון 15, הוכרז על מבצע פרסים ראשון; בכל שער אחורי, החל להתפרסם ספח ממוספר, אותו הילדים התבקשו לשלוח למערכת, בכדי שיעפילו לשלב הגרלת הפרסים עצמם. ההיענות הייתה רבה, ומבצע ההגרלה השני נפתח כ-10 גיליונות לאחר מכן. שווי הפרסים בו היה כפול מזה של קודמו (10,000 לירות), ובמקום 5 ספחים, נדרשו 10 ספחים. לאחר הספח העשירי, התפרסמו עוד שני ספחים לא ממוספרים, עבור אלו שהחמיצו גיליון מסוים ורצו, בכל זאת, להיכלל בהגרלה. בטרם פורסמו שמות הזוכים בהגרלה השנייה, הקדיש גמזו את טורו לסיפור חברת "עץ הזית", נותנת החסות למבצע:

"...והמכונות הראשונות שפעלו בחברה, הובאו ממצרים (אז לא היה,
כמובן, מצב של מלחמה ואיבה בינינו ובין ארץ הנילוס, ומי יתן ונזכה בעתיד לביטולו של
מצב זה). מטעני הייצוא הראשונים מתוצרת המפעל- הופנו אף הם לארצות ערב (ואנו תפילה, כולנו, כי לא ירחק היום ונייצא למצריים לא רק שמנים, סבון וחמרי רחצה וניקוי שונים, אלא אף ספרות ועיתונות לילדים, לילדי שתי הארצות, ילדי תקופת השלום...)."

על גבי השער האחורי של גיליון 40, צולמו הילדים הזוכים לצד מנכ"ל החברה, מנהלת מחלקת הפרסום ועורך-דין מטעם הוצאת "מ.מזרחי". גמזו ניסה להרגיע את אלו שלא זכו, וטען באחד מטוריו שאין זה מבצע ההגרלה האחרון שתקיים החוברת- אך לימים הסתבר כי, זו אכן הייתה ההזדמנות האחרונה לקבל במעמד חגיגי שכזה רשמקול, אופניים ופטיפון.






















הזוכים המאושרים במבצע השני. האם החליפו ביניהם?

הביצוע הגרפי היה מרושל במיוחד בגיליונות מאוחרים; הכתב גדל, קווי מסגרות הסיפורים נמתחו ובכל זאת, נותר חלל ריק בסוף העמוד, אותו מילאו באמרות, כגון "ויתר עלילות חרטומי הגאון כתובות לזכרון בשאר חוברות השבועון!!!". דמותו של פופי שוב הופיעה פחות לטובת סדרות אחרות, והשער האחורי תפקד לעתים כדף ריק לצביעת הדמויות. בנוסף, שורבבו פרסומות רבות, שנפרסו על גבי כפולות עמודים, שקידמו חוברות אחרות של ההוצאה, כגון "טקס גיבור המערב הפרוע", "טרזן", ו-"תולדות המערב הפרוע". בגיליון 63, לאחר אותה הדרדרות ממושכת הניכרת לעין, גמזו שיתף בהרחבה את קהל הקוראים בקשיי הפרסום:

"...ומכאן, מהדגמה חיה ומפורטת זו של מאמצי המערכת לשכלל, לשפר ולגוון את
עיתוננו-עיתונכם, בלי הרף (כולל הצד הבידורי-צבעוני של "פופי")- לשינוי הכרחי: מעתה
יהיה מחירו של "פופי" (הכולל בתוכו, כמובן, אף את "חבריה") 175 אגורות, במקום 150 אגורות, עד כה. אין אנו שמחים על העלאה זו, ואף ניסינו לדחותה במשך זמן רב, והאמינו לנו: לאור ההתייקרויות הרבות במחירי הנייר, הדפוס, הכריכה וכדומה, לא היה הדבר קל: אך עתה נאלצנו להיכנע לתנאי המצב, ואנו מקווים כי צעד זה יתקבל בהבנה..."

ארבעה גיליונות מאוחר יותר, נרשם על גבי השער הקדמי כי החוברת תופיע רק פעם בחודש, ולא בכל שבוע, כפי שהיה בעבר. במתכונת זו, יצאו עוד 6 גיליונות נוספים, ואז חדלו מלהתפרסם. לאחר מכן, דמותו של פופאי הודפסה לסירוגין, בין אם בספרים משלה או כמדור בעיתוני קומיקס אחרים. דור חדש של ילדים שוב נתקל במלח רק דרך מסך הטלוויזיה, ללא כל הערכים המוספים שחוברות "פופי" הציעו, וחששותיו של גמזו התממשו.





















*הערה: ציטוטי החוברת מובאים כלשונם, לרבות הכתיב החסר, הדגשות וכו'

יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

שהאחרון יסובב את המנעול: "שחקן מפתח"

ישנו אדם אחד שבמשך שנים עובד על שיפוץ תיאטרון "הבימה", אך לא תמצאו אותו על הפיגומים או במנוף. השחקן שלמה בר-שביט הוא מוותיקי התיאטרון, ודואג לשמר את סיפורו ולהתאימו לכל מסגרת. זהו אדם שראה ונצר את הכל, ומספר על כך בהתלהבות, כאילו רק חיכה שהזמן יעבור והנה, יכול כעת לשתף את הקהל במה שחזו עיניו הנדהמות. בעבר, חיבר שתי אוטוביוגרפיות, המשלבות את סיפור התבגרותו לצד צמיחת התיאטרון הלאומי; "כל האולם במה", (1991), ו-"הנשמה התשיעית", (2001). כיום, הוא מופיע ב-"שחקן מפתח", הצגת יחיד המהווה מעין עיבוד לכתביו אלו.

התוספת המשמעותית לכך, וליבה האמיתי של ההצגה, הוא השימוש בקטעי וידיאו ואודיו. עוד לפני עליית בר-שביט לבמה, מוקרנים מבחר קטעי עיתונות, שבעיקר משבחים את הופעותיו מכל השנים. אך ביניהם, גם צצה ביקורת לא מחמיאה, משעשעת באכזריותה, שפורסמה בעיתון "קול העם" מאת המשורר אלכסנדר פן. בהמשך, קטעי המונולוג של בר-שביט מופסקים לטובת הקרנת קטעי ראיונות נדירים עם דור המייסדים של "הבימה", שנערכו בערוב ימיהם. רובם ככולם, בדומה לרוח ההצגה, משבחים את הרוח האידיאלית של שחקניה. יוצא דופן הוא שמעון פינקל שהכריז בלהט כי מעולם לא סבל את גוון הקדושה שביקשו לכנס ל-"הבימה", ושכל האנקדוטות והתיאורים הם "סיפורי סבתא".

















בר-שביט, 1965. [צילום: פטר מירום, מתוך "אלבום התיאטרון" ]

יש משהו בדבריו של פינקל, לאור הסתירות הרבות שבסיפור "הבימה"; מייסד התיאטרון נשאר בארצות-הברית ועזב את הלהקה, וזאת לאחר שכבר הוחלט כי מקומה בארץ-ישראל, תיאטרון "הקאמרי" צויין תחילה כתיאטרון הלאומי, ולא "הבימה", מאחר ושחקניו כלל לא היו בארץ כאשר הוכרזה העצמאות. בר-שביט ער לכך, אך אינו מספק תשובות מאירות לגבי השתלשלות העניינים. כך גם בדבר מעמדה המלכותי של חנה רובינא- אישה, שהודה כי, הייתה שנואה ומאוסה על רבים מחברי התיאטרון, וגם לא השחקנית הטובה ביותר מביניהם. "שחקן מפתח" הוא מופע מפוזר, אשר נקודת השיא שלו מפוספסת; לא מעט בגנות הופעתו המבולבלת של בר-שביט, שמעד בלשונו לא אחת. סיפוריו האישיים מדווחים בנימה די חנפנית, מתוך נקודת ההנחה כי קהל הצופים הוא בן-דמותו: בוגר החינוך החקלאי, דובר יידיש וסולד מן "הרוסיות" של תיאטרון "גשר". התמקדות והרחבה בעלילות התיאטרון ומקימיו בלבד הייתה מיטיבה עם ההצגה, והופכת אותה לעניין מתבקש בסיור במוזיאון התיאטרון העברי; אם אי פעם יוקם, אם אי פעם יסתיימו כאן השיפוצים.

"שחקן נשמה", בימוי: משה בקר, צוותא 3, 14.10.09

יום שישי, 9 באוקטובר 2009

הגדר Coolness: פרקר לואיס במבחן הזמן

לפגישות מחזור אין תזמון אידיאלי, אבל ישנה אחת שכנראה התעכבה יתר על המידה. למעלה מ-15 שנה לאחר שעזבו את המרקע, תלמידי תיכון "סנטו דומינגו", גיבורי "פרקר לואיס אינו יכול להפסיד", הגיחו מחדש - רק הקיץ - בצורת מארז עונת הבכורה. "הם יותר מחברים לכיתה. הם לקוחות.", הציג פרקר את פוקדי המסדרונות בפרק הפיילוט. בהתאם לכך, נהג לערוך תדרוך עסקי יומי, עם שני חבריו הטובים, מייקי, הרוקר הצעיר, ו-ג'רי, הגאון חסר הביטחון. בין השאר, דנו במלאי מכונות השתייה הקלה, והיקף מכירות הכרטיסים להופעות שהציעו (טום פטי ו-דפש מוד היו מבוקשים במיוחד).

דמות תלמיד התיכון האהוד שמתפקד כ-"מנהל בפועל" הופיעה, בעיקר, בקולנוע. סרטי הנעורים הרבים שהופקו בשנות השמונים דאגו להנציח את מוסד התיכון כמקום מסעיר. פריס ביולר, שלקח על דעת עצמו יום חופש ידוע, היה בסיס להשוואה חוזרת ונשנית בתחילת הסדרה. מאחר ו-"פרקר לואיס" הייתה מודעת לעצמה, עלילות ביולר היו פעמים רבות לנושא התייחסות והומור עצמי- כמעין מנגנון פנימי שנועד להקל ראש בביקורת כי, מדובר בחיקוי עדכני לשעתו. בהזדמנות אחת, פרקר הבין כי יצליח להרגיע את הוריו ההיסטריים, רק באמצעות תכסיס שכינה על שם ביולר- קרי, הטחה חסרת בושה של הדברים שבמילא רצו לשמוע ממנו. היריבות הידידותית באה לקיצה לאחר שבוטלה התכנית שהתבססה על "שמתי ברז למורה" ; בפרק סוף העונה הראשונה, צלליתו של ביולר נראית ברקע סט הצילומים של "פרקר לואיס", כמי שבודק "אז כך עושים את הסדרה הזאת".




















לואיס. שעון הסווץ' עוד מתואם


הופעת התכנית, ב-1990, הקצינה את כל מה שהיה מוכר עד אז בסדרות נוער קומיות. בראש ובראשונה, בפן הטכני-סוריאליזם של סרטים מצויירים, זוויות צילום קיצוניות ושוטים ארוכים, עריכה חדה, קריינותו המלווה של פרקר, והיעדר צחוק מוקלט של קהל. כמו כן, הסדרה נמנעה, בניגוד לרבות מקודמותיה, להתיייחס לספסל הלימודים כמקום שולי. בתכניות ישנות יותר, חברים של דמויות הילדים הופיעו בבית, בעיקר, כשבאו לבלות או להכין יחדיו שיעורים; ומורים נראו לסירוגין במידה וילד המשפחה העתיק במבחן, נעדר מהשיעורים או נקלע לכל צרה פדגוגית אחרת. "פרקר לואיס" שינתה את נקודת המוצא, והציגה זאת כך: אתה לא מסתבך בתיכון- התיכון עצמו מסובך מלכתחילה, ואם תדע לבחור את חבריך ולשקול מעשיך- אולי תצליח לצאת מזה כמנצח, למרות הכל.

על אף התחבולות והמבצעים שפיקד עליהם, פרקר אינו בחור רע. הוא נהג לסייע, מטעמים שונים, לדמויות "הצד האפל" של התיכון: המנהלת גרייס מוסו, שבהינף אצבע ניפצה זכוכיות, פרנק למר, דמוי הערפד וחסיד ניקסון, שהיה עוזרה המיוחד לענייני ציות ומשמעת, קוביאק, הענק הרגיש, וגם ל-שלי, אחותו הקטנה, שהכשירה עצמה כעוזרת הבאה של מוסו.




















כוכבי הסדרה. פרקר לואיס אינו יכול להדרדר יותר

העונה הראשונה של "פרקר לואיס" היא היחידה, שבאמת משקפת את איכויותיה. החל מהעונה השנייה, ובעיקר בשלישית (והאחרונה), הסדרה נפטרה בהדרגה מכל אחד מסימני ההיכר שלה: שם הסדרה קוצר, ג'רי השיל לתמיד את מעילו הכל-יכול, גם מלתחתו הצבעונית של פרקר עומעמה ובלוריתו סורקה, הסאונד אפקטס הושתקו, למר עזב, דמויות משנה עבשות נוספו והתיכון כבר לא היה זירת ההתרחשות העיקרית. כיום, רבים מייחודיה של "פרקר לואיס" נתפסים כמובנים מאליהם. התפוגגות השפעת העריכה, והתמקדות בעלילה אחת בלבד בפרקים רבים, האטו משמעותית את קצב התכנית בצפייה מחודשת. בנוסף, השינויים הטכנולוגיים האדירים שהתרחשו מאז שבוטלה, הופכים את מעוז קדמת הסדרה -מפקדת המוניטורים של שלישיית החברים, ושימושם התדיר בווידיאו- למיושנים במיוחד.

בשלהי ימיה של התכנית, קורין נמק (שגילם את פרקר) סייר בארץ, במסגרת אחד מביקורי היח"צנות המשונים ביותר שהתרחשו כאן. ב-1993, התלווה לשחקני דרג ב' של כוכבי "בברלי הילס 90210", ועלה עמם לבימת "הסינרמה",
בתום הופעה של "צעירי תל-אביב".
כמעט מיותר לציין כי, בקושי התייחסו אליו. למרות זאת, נמק מציין, כיום, בחיבה את ישראל כאחד ממוקדי ההערצה הבין-לאומיים של התכנית. הוצאת העונה הראשונה על גבי DVD היא נצחון קטן של חסידי התוכנית, היכן שלא יהיו. סביר להניח כי מכירות המארז יתבררו כצנועות, ורבים לא יתעקשו על העלאת עונותיה הנוספות. אך תלמידי המדיום ייהנו גם כן מזמינות הפרקים החלוציים, כהוכחה לניסיון מתיחת גבולות הטלוויזיה, אשר היו מרובעים פעם כמו המכשיר עצמו.