תעשו רעש! מחשבות על סצנת ההיפ-הופ הישראלית בעקבות ביקורו של גרנדמאסטר פלאש

כאשר מתרחש מאורע שאפילו לא העזת לחלום אותו, ההתרגשות היא כה עמוקה, שיש לעצור ולבחון שנית את הדימוי העצמי שלך. כזה הוא ביקורו בארץ של גרנדמאסטר פלאש- די.ג'יי ההיפ-הופ הידוע (אם לא, המשפיע) ביותר בכל הזמנים, שתרם רבות למוזיקה הפופולרית כפי שאנו מכירים אותה כיום, למעלה מ-25 שנה מאז שהתפרסם. הוא ממשיך לתקלט וזוכה לכבוד מלכים בכל מקום, אך הודעה על ביקורו בישראל באה כרעם ביום בהיר לרבים.

מדוע, בעצם, עלינו להיות מופתעים? בשלוש השנים האחרונות בלבד, לקהל המקומי, הייתה, הזדמנות לבלות במסיבות של קאט קמיסט, ו-ספינה, ובהופעות של 50 סנט, בלק אייד פיז, ארסטד דיבלופמנט, סייפרס היל, לורן היל, אריקה באדו, מייסי גריי, הסטריטס, ואישי הספוקן-וורד, אורסולה ראקר ו-סול ויליאמס. למרות ההבדל בין גודל האמנים והאולמות בהם הופיעו, הקהל הישראלי נהר ברוב המוחלט של המקרים. בנוסף, בימים אלו, מתוכנן ערב ספוקן-וורד מקומי, ברחבי הארץ מוקרן סרט תיעודי על שב"ק ס', והסכסוך בין סאבלימינל ו-הצל עוד נכלל במהדורת החדשות של ערוץ 2. וזאת, בתקופה שאף אדם, אשר עיניו בראשו, לא יכנה אותה "השנים הגדולות של המוזיקה השחורה". התמיהה מבוא פלאש נובעת מכך שההיפ-הופ בארץ נתפס כאופנה שחלפה לה, על רקע דעיכתו האמנותית והיחלשות כוחו המסחרי בעולם. יתרה מזאת, מתקבל הרושם שלא רק הקהל לכך הצטמצם, אלא גם שהיוצרים המקומיים הם ספורים.

בחודש שעבר, מוסף "גלריה" ערך פרויקט מיוחד לציון 30 שנה להיפ-הופ. במסגרתו, תיאר סגול 59 את הסיבות השונות לכך שהז'אנר לא התנחל בלבבות הישראלים, תוך השוואה (לעתים צודקת, לעתים מאולצת) כיצד העניינים מתנהלים בארצות-הברית. אין זה המודל היחיד (או האידיאלי) ליצירת ההיפ-הופ, ודווקא טרוניות משונות שהציג כגון הפסיקה שכאן, בניגוד למעבר לים, לא יתנהלו זהויות בדויות או יריות בין ראפרים, אמורה, ראשית, לשמח את כותב המאמר (ראפר בזכות עצמו).
כמו כן, עצם ההתייחסות למקרים כאלו כחלק אינטגרלי בעשייה המוזיקלית, ממשיכה לשרת את כל אלו המתייחיסים להיפ-הופ כקוריוז או כמגרש המשחקים של גורמים עבריינים.

סגול 59 דימה את ההיפ-הופ בישראל ל-"...עולה חדש שהצליח אמנם להסתנן לתוך תחום ישראל, אבל ללא ויזה מסודרת, ללא סל קליטה שיעניק רשת ביטחון קיומית...". רשת זו, למעשה, קיימת, אולי בזכות העובדה שזה כבר לא "אופנתי" לאהוב או ליצור כאן היפ-הופ. שלב המסחור הגדול חלף, ושירים לרחבת הריקודים כבר נכתבו. חובת ההוכחה על היוצרים המקומיים לספק משהו משמעותי יותר- ומיתולוגיה משל עצמם- רק החלה.



















פלאש, במסיבה כאן, גם ניסה לפרוש רשת ביטחון, וניגן מעט מכל דבר, בנוסף להיפ-הופ העכשווי; מ-קווין ועד סנאפ, מהקלאסיקות של L.L. Cool J ושלו עצמו עד ל-בלר ו-נירוונה. נדמה כי, הקהל איבד עניין כבר במחצית הסט שלו, ומיקס המחווה שערך ל-מייקל ג'קסון לא הרעיד את המועדון. מעניין מכל, הוא שלהיטי האולד-סקול שגם אותם כלל, אלו שנוצרו במקביל לימי השיא של פלאש, השאירו את הקהל די אדיש. בכל מסיבה אחרת, היו משתוללים למשמע "Rapper's Delight" ו-"The Breaks", ובשמחה, המיקרופון היה עובר לקהל. אך זה לא קרה הלילה. יש יסוד סביר להניח כי, לא מדובר בטעם שונה וייחודי של הנוכחים, אלא אי-הכרת הקטעים בכלל. אלו היו רגעים די עגומים, ובמקומו של פלאש, הייתי בהחלט שואל את עצמי: "אם הם לא מזהים את זה, ייתכן ואינם יודעים מי אני, בכלל?!"

אם לערוך פרפרזה על הגדרתו של סגול 59 (ומהו ההיפ-הופ, והעידן הנוכחי אותו בישר ומסמל, אם לא פרפרזה?), הייתי קובע כי, הז'אנר בארץ אינו "עולה חדש", אלא נער טיפוסי בגיל ההתבגרות, שמפקפק ברלוונטיות של גיבורי ילדותו, ובעיקר, יש להמשיך ולעודד אותו לעשות שיעורי-בית.

גרנדמאסטר פלאש, 17.12.09, האומן 17