לרגל ציון שנת השלושים לאותו גמר מכללות, יצאו השנה שני ספרים שעסקו ביריבות שהתגבשה בין בירד ו-ג'ונסון. הראשון, "When March Went Mad" מאת סת' דיוויס, סוקר את תחילת חייהם המקצועיים בתיכון, ועד לרגע השיא במכללות.
כמו כן, הספר מתייחס בפרטנות לשאר השחקנים בכל קבוצה, ולתקופת המעבר בכדורסל המכללות והמקצועני שהתרחשה על רקע עלייתם לגדולה של בירד ו-"מג'יק". בתזמון אידיאלי, רשת הספורט ESPN החלה לשדר בסוף שנות השבעים, והצמד ההוא- כוכבים שאינם אנוכיים, בעלי סגנון המשחק השונה, וכן, שחור מול לבן- יצר צידוק, עניין וביקוש לשידורים החיים שסיפקה. ה-N.B.A שמחה לקלוט אותם לשורותיה בעונת 1979-1980, אך עבר עוד זמן עד שהפוטנציאל המסחרי של הליגה יפרח בזכותם.
הספר השני, שפורסם בחודש שעבר, "When The Game Was Ours", מבקש להמשיך מהנקודה בה דיוויס עצר, וזכה לתשומת-לב רבה יותר, מאחר והוצג כגרסתם "הרשמית" של בירד ו-ג'ונסון לכל הנוגע לחייהם האישיים והמקצועיים. עיקרו הוא בימיהם ב-N.B.A, אך כלל חייהם מוצג בתיאור לא-כרונולוגי מסורבל במיוחד. בנוסף, הספר מכיל מספר אי-דיוקים (כגון, ציון משחק ראווה בין ה-לייקרס ל-גריזליס, שעוד לא נוסדה בימיו של ג'ונסון), וציטוטים שמקורם או מועדם של רובם אינו ברור. חשוב מכך הוא, שעל אף נהרות המילים שנכתבו על הנושא, קשה שלא לחוש משהו מעט מלאכותי ביריבותם. הם לא שיחקו באותה עמדה או שמרו אחד על השני, וקבוצותיהם נפגשו במהלך העונה הרגילה רק פעמיים, לכל היותר. המתחרות העיקריות של בוסטון בימי בירד, אשר מולן נתן את ההצגות המרשימות ביותר, היו פילדלפיה 76 ו-דטרויט פיסטונס. חיכוך משני יותר התפתח בין ה-סלטיקס ו-אטלנטה הוקס ו-שיקגו בולס. מצד אחד, בירד התגאה בכך שקבוצות המזרח היו חזקות מן המערב, מאחר והבסתן הוסיפה ליוקרת ה-סלטיקס. מנגד, הבין בצער כי, המחיר שנגבה מהסדרות הצמודות והאתגר הפיזי שהוצבו בפני קבוצתו, שירת נאמנה את ג'ונסון וה-לייקרס, לכשנפגשו, מאוחר יותר, בגמר.
לאורך כל שנות השמונים, לפחות אחת מהקבוצות הגיעה לשלב הסופי. אך הן התחרו ישירות על הגביע רק בשלוש הזדמנויות: 1984, 1985, ו-1987. ה-סלטיקס הביסו את ה-לייקרס במפגש הראשון של העשור בלבד; עד עידן בירד-"מג'יק", ה-סלטיקס ניצחו בכל סדרות הגמר ביניהן. בהתאם למתרחש על המגרש, כך באו לידי ביטוי דגשי הפן השיווקי של הליגה. משחקי הכדורסל למחשב הראשונים שיצאו היו "דוקטור ג'יי נגד בירד משחקים אחד-על-אחד", ו-"ג'ורדן נגד בירד". רק בסוף שנות השמונים, נוצר המשחק (המומלץ מכל) "לייקרס נגד סלטיקס ופלייאוף ה-N.B.A".
מסחור ה-N.B.A מסמן גם את נקודת המפנה ביחסי בירד ו-ג'ונסון; זו באה במהלך צילומים משותפים לפרסומת ב-1985. זו צולמה סמוך לביתו של בירד, שסירב לנסוע במיוחד ללוס-אנג'לס, בכדי לקחת בה חלק. בהפסקות, ישבו השניים, לראשונה, ושוחחו על שגרת עבודתם ושנות התבגרותם, וגילו, להפתעתם, הרבה מן המשותף. הם לא הפכו לחברים בנפש באותו יום, אך למדו להעריך אחד את השני יותר, ולכבד את מעמדו הרם של היריב בליגה.
שנים מאוחר יותר, כאשר "מג'יק" עמד להכריז כי, הוא נשא HIV ולכן, יפרוש מהמשחק, הוא הזדרז ליצור קשר עם בירד לפני מסיבת העיתונאים הדרמטית. ג'ונסון כבר השלים עם כך שהקריירות שלהם קשורות זו בזו, וניסה להקל ולהכין את בירד, מאחר וידע כי, יתבקש להגיב בקנה מידה מקיף יותר מכל שחקן אחר בליגה, למעט ג'ורדן (שגם טלפן אישית אליו).
רק בתום הקריירה שלהם, ברגע בו לא היוו איום אחד על השני, ניתן למצוא תחושת רעות אמיתית. אמנם, בירד היה נבוך בטקס הפרישה של ג'ונסון, מיעט בדברים וכמעט שחזר למקומו עם המתנה מטעם ה-סלטיקס. אך "מג'יק", לעומתו, חש, לראשונה, בבית באולם ה-בוסטון גארדן; ובערב המחווה ל-בירד, ישב לצדו במשך רוב הזמן. שעה שהחליפו אין ספור עקיצות ומחמאות, ניכרה על שניהם התרגשות כנה. גילויי הרגשות הפומביים הללו לא היו שיא במערכת היחסים ביניהם, אלא רק תחילתה.
אחת הסוגיות הנוגעות ללב ב-"When The Game Was Ours", מתייחסת לדמיון הקל שבקריירות האימון הקצרות של שני השחקנים. בירד ו-ג'ונסון התקשו להתמודד עם מנטליות הדור החדש של שחקני הליגה: בחורים צעירים שלא מקדימים לבוא לפני אימון, ובוודאי שלא נשארים עוד לשחק בסיומו, כאלו שיוצאים לסבב קניות ראוותני ביום משחק פלייאוף מכריע, לא מהססים להחליף מהלומות עם קהל הצופים, ומתרכזים, בעיקר, במספר הנקודות האישיות שיקלעו כל ערב או בפרויקט צדדי כלשהוא. שום שיחת מוטביציה או ענישה סמלית שערכו לא הועילו לעורר בשחקני ה-הווה את רוח הקרב של ימים עברו. שחקנים בודדים טרחו אישית לפנות לעצתם, בנוסף להוראות האימון שניתנו להם. למרות שהישגיו של בירד כמאמן אינדיאנה פייסרס היו מרשימים יותר בהשוואה לאלו של ג'ונסון ב-לייקרס, שניהם שחררו אנחת רווחה ענקית כשסיימו לאמן, לאחר התסכול שחוו.
חילוף משמר ראוי יותר התרחש מספר שנים, קודם לכן, באולימפיאדת ברצלונה ב-1992. מדליית הזהב הייתה הפרס הגדול האחרון שהמתין ל-בירד ו-ג'ונסון בסוף הקריירה, מאחר ואז אושר, לראשונה, לשחקני כדורסל מה-N.B.A להיכלל בנבחרת האמריקנית. ללא מתחרה סביר מולם (למעט, קרואטיה), כל שנותר לשחקני הנבחרת- רובם ככולם, אגדות בחייהם- היה לנוח בין המשחקים, ולהתווכח ביניהם מיהם הקבוצה הגדולה ביותר והשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים. "מג'יק" התעקש כי, מדובר ב-לייקרס של 1987, והשאר נטו לבחור באחד מהרכבי העבר של ה-סלטיקס. מייקל ג'ורדן, שבאותה עת כבר הוביל את שיקגו בולס לשתי אליפויות רצופות, טען שטרם נבנתה הקבוצה הגדולה ביותר שעוד תעמיד שיקגו, וניבא כי, יזכה במספר האליפויות הרב ביותר מבין כולם. לאחר ש-"מג'יק" הבין שלא הצליח לשכנע את הנוכחים בטענותיו, סיכם בקצרה את מהות יריבותו נגד בירד, וכנראה, את תור הזהב של הליגה, בכלל. "צר לי עליך", אמר ל-ג'ורדן, "לא יהיה לך מה שהיה ל-לארי ולי. אנחנו עברנו שבועיים ללא שינה בידיעה, שאם נעשה טעות אחת בלבד, השני כבר ינצל אותה בכדי להביס אותנו. כנגד מי אתה משווה את עצמך?"
When The Game Was Ours/Larry Bird and Earvin "Magic" Johnson with Jackie MacMullan
Houghton Mifflin Harcourt, 2009, pp.352
When March Went Mad: The Game That Transformed Basketball/Seth Davis
Times Books, 2009, pp. 336
מרתק.
השבמחקהקישור למכות לקח אותי למסע ארוך של כל סרטוני המכות ביו טיוב. תודה לך שקברת לי את יום חמישי בערב.