יש שיטענו כי, כל אלו אינם פרי היסטריה מצד המפיקים בעקבות הפופולריות הדועכת של הסדרה, אלא רצון לסיים את שידורה בקרוב, ובאופן המרשים ביותר. כך או אחרת, קיימת הסכמה רחבה, בין המעריצים, המבקרים והיוצרים, שהתכנית נפלה מגדולתה, אי שם עוד בתחילת העשור. אחת הסיבות לשינוי בסדרה קשור למשך הרצתה. מזה מספר שנים, עובדים על התוכנית יוצרים שכבר גדלו על "משפחת סימפסון" בילדותם, וכעת מעוניינים להוסיף את המגע האישי שלהם, שהושפע גם מסדרות תזזיות יותר; כך שעיקר הדגש הושם ל-גגים שונים, בניגוד לפוקוס הקלאסי של התכנית- תסריט מהודק.
הפרקים הטובים ביותר של "משפחת סימפסון" מאז ומתמיד היו כמו סרט קצר עשוי היטב, ולא סדרה קומית שמחפשת צחוק זול בכל רגע. היא התגאתה במה שאף סדרה מצוירת (ומעטות מהמצולמות) לא השיגה לפניה: רצף עלילה קוהרנטי, סאטירה חברתית שנמנעת מהטפה, ועומק רגשי מפתיע.
העונה השמינית, ששודרה בין 1996-1997, הייתה האחרונה שהציגה בעקביות משכנעת את התכונות הללו. אחת ההוכחות לחוזקה היא העובדה שרבות מעלילות פרקיה היוו בסיס חוזר להתייחסויות בעונות מאוחרות יותר. הדבר ניכר במיוחד בשלל פרקי העונה השמינית שעסקו במערכות-יחסים, ביניהם: גירושי הוריו של מילהאוס, תחילת הרומן בין המנהל סקינר ל-גברת קרבאפל, והדייט הראשון של ליסה עם נלסון, כאשר מביט מהצד, מילהאוס, ידידה הנצחי והקנאי.
Poochie. "אני חצי ג'ו קמל, ושליש פונזרלי"
ניתן להבחין ביוקרתה האבודה של "משפחת סימפסון", גם לפי הופעות האורח שבה. בעבר, מרגע שהצלחתה הוכחה, הן נחשבו, לדבר יוקרתי, שזכו לו מתי מעט. אך כיום, קשה כבר להצביע על אדם ידוע אחד שלא תרם לסדרה את קולו, כולל סטיבן הוקינג ו-טוני בלייר; הדבר נחשב לאלמנטרי, בדיוק כמו הופעת אורח ב-"סטרדיי נייט לייב" או כל תכנית אירוח לילה אחרת.
הכמות הרבה של האורחים הביאה לכך שבניגוד לנהוג בעבר, רוב הידוענים מגלמים את עצמם למספר רגעים ספורים, ולכן ההופעות הללו נראות תלושות ופחות משעשעות.
העונה השמינית כללה כמה הופעות אורח מצוינות, ושמרה היטב על הטעם ביצירת דמויות חדשות, המהוות חלק מהותי מהפרק: הקומיקאי רודני דיינג'רפילד בתור בנו של מר ברנז, ג'וני קאש כ-תן המתגלה ל-הומר בטריפ צ'ילי חריף, הבמאי ג'ון ווטרס כזבן בחנות יד-שנייה המתמודד עם ההומופוביה של הומר, דיוויד הייד-פירס כאחיו המריר של "סייד שואו בוב" [ אשר גם גילם אז את אחיו של קלסי גרמר, קולו של בוב, ב-"פרייז'ר"] ו-דיוויד דוכובני ו-ג'יליאן אנדרסון כ-"מאלדר וסקאלי" שבאו לחקור דיווח על עב"מ בספרינגפילד.
לצד הפרקים המשובחים שעומדים בזכות עצמם, הופיעו בעונה צמד פרקים אשר התייחסו באופן ישיר למעמדה של "משפחת סימפסון", כמי שכבר נאלצת להוכיח את מידת הרלוונטיות שלה, ונקלעה עם הגב לקיר. הראשון שבהם, "The Itchy, Scratchy and Poochy Show", מציג דמות חדשה של כלב, שמצטרפת לצוות חתול-עכבר האהוב. ליסה מציינת באכזבה כי, "דמות חדשה היא, לרוב, ניסיון נואש להעלות רייטינג נמוך"; ובמהרה נכנסת למטבח, ללא הסבר מקדים נוסף, דמותו של הדייר הזמני בבית סימפסון, רוי, שאינו אלא הגרסה האנושית ל-פוצ'י. הומר זוכה לדובב את דמות הכלב, שלא האריכה ימים ונחתכה באכזריות מן התוכנית בהופעתה השנייה בלבד; וגם רוי בסוף הפרק, מבשר בשמחה כי הוא עוזב לטובת מגורים עם שתי בחורות.
בפרק שכמעט שחותם את העונה, "The Simpsons Spin-off Showcase", מציג המנחה הבלתי-נלאה, טרוי מק'לור, שלוש סדרות-בת, שיצאו, לכאורה, מהתכנית המקורית. האחת, בכיכוב המפכ"ל וויגם ו-המנהל סקינר, החוברים לפתור פשעים בניו-אורלינס; השנייה, עם מו והסבא אברהם סימפסון, שנשמתו התגלגלה למכונת מד-האהבה בבאר של מו, וכך מסייע לו ברומנטיקה. השלישית, בניצוחה של משפחת סימפסון עצמה, למעט ליסה שלא רצתה נגיעה בדבר- "The Simpsons Family Smile-Time Variey Hour": מופע המכיל תפאורה נוצצת, בדיחות קרש ושירי פופ, מעין שילוב של מופעי הטלוויזיה הסכריניים "Brady Bunch Variety Hour" ו-"Sonny and Cher Comedy Hour".
מק'לור מסכם ושואל את השאלה שהציקה לכל מי שהתמיד לעקוב אחר "משפחת סימפסון" :"כיצד שומרים על התוכנית טרייה ומצחיקה לאחר שמונה שנים ארוכות?". הוא מנסה להרגיע את הצופים ומשתפם במה שמתוכנן לעונה התשיעית: כוחות קסם, חתונה אחר חתונה [ לני, "איש הדבורה", ו-איטצ'י נישאים ל-סלמה ], בארט מגלה כי הוא חלק משלישיית בנים אובדים, וגם נוסף לתכנית חייזר ירוק קטן, ששמו אוזמודיוארד, שרק הומר מסוגל לראותו [ בדומה ל-גאזו, החייזר שהופיע ב-"משפחת קדמוני", החל מעונתה החמישית ].
מה שנתפס בשעתו כדבר מופרך לחלוטין, לא יפתיע עוד איש, אם אכן אחד מהמאפיינים הנ"ל ישתרבבו לתוכנית. כבר בעונה התשיעית של "משפחת סימפסון", הוצג פרק חסר היגיון שכזה, ובו המנהל סקינר הודה כי הוא למעשה יתום בשם ארמן טמזריאן, שלחם עם סקינר האמיתי בוייטנאם. במקום לספר לאימו שבנה נהרג, הוא גנב את זהותו מתוך רחמים. בסוף הפרק, כולם נשבעו לא להזכיר זאת שוב. על כן, ראוי בהחלט להביא את התכנית לסיומה, בעונה עגולה וסמלית זו. יש להשקיע מאמץ כנה בהכנת סדרות-בת עתידיות; הצעתי האישית: "המקום של קראסטי"-Krusty's. מה יש עוד לפרט? זה נכתב מעצמו.
אני חושב שהפיק הגיע דווקא בשנת 2000, ובכלל עונת 2001 היתה מלאה כבר פאתוס ופטריוטיות ברמות כאלה שאם אתה לא אמריקאי לא הבנת חצי מהבדיחות
השבמחקאני הייתי בטוח שאחרי הסרט הסדרה תרד- ופעם בתקופה ייצא סרט שירענן אותה. התבדיתי והיא עדיין בחיים.
מצד אחד אני מכור לה כמו אויר לנשימה, אבל היא הולכת ונעשית יותר ויותר גרועה לצערי. מתחרות הרבה יותר סליזיות אגרסיביות ועם הומור ירוד כמו אמריקן גיא אמריקן דד סאות'פארק ואחרות, יצרו תחרות וגם בעיה של סטנדרטיזציה, מה שהוביל גם לירידה של הסימפסונס ברמת הכתיבה, אם כי לא בתחכום. לאחרונה צפיתי בעונה הכי טובה לטעמי, העונה ה-5, ושמתי לב משהוא. הומר בתחילת הדרך עוד היה אדם שמודע לעצמו, יודע מהם יתרונותיו ומהם חסרונותיו. דביל, אבל יודע שהוא כזה, אנוכי לעיתים קרובות אבל גם מאוד אמיץ ונאמן למשפחתו. מאז דמותו השתנתה מאוד. הומר הפך יותר ויותר לאדם שאינו מודע כלל לסובב אותו ,לאנוכי ברמות קיצוניות והכי הכי הכי לאדיוט מושלם, טוב הלב שלו שהיה הניגוד לטיפשות שלו-בעונות הראשונות,טיפשות שהיוותה "אסמכתא",לכך שהוא עושה דברים לא בכוונה והוא טוב לב אך טיפש, נעלמו לחלוטין בהמשך- והוא פשוט הפך לאדיוט מרושע במקרים רבים, ועל כך די חבל- כי יכלו לפתח את הדמות שלו לכיוון יורת טוב לדעתי.