ישנו אדם אחד שבמשך שנים עובד על שיפוץ תיאטרון "הבימה", אך לא תמצאו אותו על הפיגומים או במנוף. השחקן שלמה בר-שביט הוא מוותיקי התיאטרון, ודואג לשמר את סיפורו ולהתאימו לכל מסגרת. זהו אדם שראה ונצר את הכל, ומספר על כך בהתלהבות, כאילו רק חיכה שהזמן יעבור והנה, יכול כעת לשתף את הקהל במה שחזו עיניו הנדהמות. בעבר, חיבר שתי אוטוביוגרפיות, המשלבות את סיפור התבגרותו לצד צמיחת התיאטרון הלאומי; "כל האולם במה", (1991), ו-"הנשמה התשיעית", (2001). כיום, הוא מופיע ב-"שחקן מפתח", הצגת יחיד המהווה מעין עיבוד לכתביו אלו.
התוספת המשמעותית לכך, וליבה האמיתי של ההצגה, הוא השימוש בקטעי וידיאו ואודיו. עוד לפני עליית בר-שביט לבמה, מוקרנים מבחר קטעי עיתונות, שבעיקר משבחים את הופעותיו מכל השנים. אך ביניהם, גם צצה ביקורת לא מחמיאה, משעשעת באכזריותה, שפורסמה בעיתון "קול העם" מאת המשורר אלכסנדר פן. בהמשך, קטעי המונולוג של בר-שביט מופסקים לטובת הקרנת קטעי ראיונות נדירים עם דור המייסדים של "הבימה", שנערכו בערוב ימיהם. רובם ככולם, בדומה לרוח ההצגה, משבחים את הרוח האידיאלית של שחקניה. יוצא דופן הוא שמעון פינקל שהכריז בלהט כי מעולם לא סבל את גוון הקדושה שביקשו לכנס ל-"הבימה", ושכל האנקדוטות והתיאורים הם "סיפורי סבתא".
בר-שביט, 1965. [צילום: פטר מירום, מתוך "אלבום התיאטרון" ]
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה