להקת KISS היא מקרה יוצא דופן, שבו מסחורה אינו נגיף פתאומי, אלא חלק לגיטימי מהדי.אן.איי שלה. היא יצרה מנגנון ייחודי ומשומן דיו, אשר לרוב הבטיח כי, הצלחתה הכלכלית לא תיקשר עוד למכירות אלבומים, השמעות ברדיו והורדות; וזאת זמן רב בטרם התנפחו כל משברי עולם המוזיקה בעשור האחרון. ניתן לזקוף עניין זה לזכות שני חבריה העיקריים, ג'ין סימונס ו-פול סטנלי; היחידים שנותרו מן ההרכב המקורי.
הצמד הושפע במיוחד מ-הביטלס ומחוברות קומיקס. העטיפה הדרמטית (לזמנה) של "עם הביטלס" הרשימה אותם; נוספה לכך הופעתם הבימתית המהודקת, שהציבה כל אחד מהם בחלק מוגדר. השניים זכרו לטובה את עלילות גיבורי העל של הקומיקס האמריקני, המאיימים במראהם וכוחם אך מיטיבים בניצולם. שתי תופעות אלו עוררו בהם את החשק לשחזור דמויות גדולות מהחיים; כאלו שימשיכו לסמל את מהות הרוק'נ'רול, כפי שיפרשה ילד משתאה.
בקרוב בחנויות המובחרות. עניין של ביקוש והיצע.
האיפור המוקפד של KISS יצר ארבע דמויות נפרדות, שלכל אחת תדמית משלה- “השד” (סימונס, הבסיסט והילד הרע של הלהקה), “איש החלל” (הגיטריסט המיומן), “איש החתול” (המתופף הרגיש ששר בלדות), ו-”ילד כוכב” (סטנלי, גיטריסט נוסף, והלב האמנותי שמשלב בין רוך וכוח). לימים, כאשר חלק פוטרו והצטרפו חברי להקה חדשים, הוחלט ליצור איפור מיוחד עבורם. הדמויות החדשות (כמו הנגנים) לא החזיקו מעמד רב; מזה שנים, עוטים נגנים שונים את איפור ”איש החלל” ו-”איש החתול”.
החל מ-אלבום הבכורה, שיצא ב-1974, שירי הלהקה עסקו במין מזדמן וחיים ללא מקור סמכות מדכא. הם כבר הותאמו למופעי אצטדיון, גם בתקופות ש-KISS עוד נחשבה בגדר חצי סוד, ובהם נשמע אותו סולו תופים מונוטוני, מהסוג המלהיב קהל עצום למחוא כפיים לפי הקצב. תחושת המסתורין שאפפה את הלהקה הביאה להפצת שמועות שונות. האחת מהן, היא שחבריה הנחבאים מאחורי האיפור הכבד הם שחורים.
הקונדומים של KISS. העיקר הבריאות
פסגת היצירה המוזיקלית של הלהקה באה ב-1976, עת הוציאה את האלבום “Destroyer“. עד אז, ההרכב נסמך על גיטרות ותופים, ורוב האלבומים הוקלטו בחופזה, תחת תקציב זעום וללא השגחה על הסאונד. המפיק המהולל, בוב אזרין, הוסיף עיבודי כלי מיתר, דרש מהלהקה מיומנויות נגינה תובעניות יותר, ודחף לשירים הנוגעים גם בקשיים של חיי הכוכבים. מפתיע לגלות כי, שיא המסחור של KISS חפף להישגיה המוזיקליים. עטיפת "Destroyer" היא הראשונה מרצף שלושה אלבומים, בהם חברי הלהקה מצוירים ולא מצולמים. שנה בלבד לאחר צאתו, חברת “Marvel " פרסמה קומיקס בכיכובה של KISS; כבר קשה היה להזכר כי מדובר עוד בבני אדם. נחשול אדיר של מרצ'נדייזינג פרץ בקנה מידה שהקיף את כל אורחות החיים המתקבלות על הדעת.
KISS שמרה על עצמה, במתכוון, כלהקה שקל לאהוב: נגישה בזכות פריטי האספנות שהם, כאמור, בור ללא תחתית, משדרת אותם דימויים מוכרים במהירות הנקלטת בזמן מינימלי, ודבקה בקנאות בנוסחה מוזיקלית פשוטה (ברמה השנייה רק ל-AC/DC). חבריה המרכזיים, לצד תאגידים שונים, עמלים על דרכים נוספות למכור את הלהקה מחדש לאותו קהל; ולא פעם, השתמשו ברעיונות של המעריצים להרחבת הונם. מועדון המעריצים, "KISS Army", החל מיוזמה פרטית של שניים, שתבעו ללא הרף באיומי סרק ששירי הלהקה יושמעו בתחנת הרדיו האזורית שלהם, תוך הזדהות בדרגות צבאיות בדיוניות. באמצעות שיטת "חבר מגייס חבר", שורות הארגון התרחבו. לבסוף, הלהקה פרשה חסות על ה"צבא" כמועדון המעריצים הרשמי, והוא פועל גם כיום. יוזמה עממית נוספת מטעם המעריצים היתה חיקוי האיפור. בתחילה, המעריצים באו להופעות כשהם מאופרים, לא פעם ברישול ביתי, בסגנון חבר הלהקה האהוב עליהם. אנשי KISS הפנימו את הפוטנציאל הכלכלי ועודדו את התופעה על ידי שיווק ערכת איפור רשמית.
גרסת המונופול. מי מרוויח בסופו של דבר?
לרגע קט, נדמה היה ש-KISS תהפוך ללהקה מן המניין. ב-1983, הם נראו לראשונה ללא איפור, בשידור דרמטי ובלעדי ל-MTV. היה זה אחד האירועים המשמעותיים שהתרחשו עד אז בחסות הערוץ; טקס הפרסים הראשון מטעמו שודר רק שנה מאוחר יותר. למרות ההלם והתגובות המעורבות, אלבומם החדש דאז החל להימכר יותר משלושת אלבומיהם הקודמים גם יחד.
וכך ניצבו בפרצופים חשופים מול המצלמות לשארית שנות השמונים.
לכאורה, תקופה זו הוכיחה כי המוזיקה היא הגורם הניצח בלהקה. אך ראוי לבחון את ההצלחה המתמשכת בעת ההיא, לאור היותה במהלך תור הזהב של ה-"Hair Metal". הלהקה זכתה אז לקהל חדש בעקבות ההכרה בה כאחת המשפיעות על הז'אנר. הצעירים בוודאי גם נהנו להתוודע אליה לאור שיבוצן התדיר של נערות חטובות ופרועות בקליפים של הלהקה. עצם העובדה שכיום, KISS ממעטת לבצע שירים מאותה תקופה נטולת האיפור, מדברת בעד עצמה.
שנות התשעים דחקו הצידה את רוק האצטדיונים, שהלהקה כה מזוהה עימה. בתקופה זו, KISS הצטרפה לאפנת ה- Unplugged וערכה מופע משלה. רק 2 אלבומים מקוריים חדשים הפיקה הלהקה במשך כל העשור, ועיקר התפוקה כלל אלבומי מחווה ואוספים רבים. ג'ין סימונס מתאר כך את עידן הבצורת בספרו:
הרגשנו שסיאטל ולהקות הגראנג' הרגו את הרוק'נ'רול; הייתה המון ביקורת רעה על כל להקה שעלתה לבמה ונתנה מופע שלם. גראנג' הרג את השוק לחלוטין- לא הייתה עוד תאורה, לא תלבושות- ומיליוני ילדים לבנים עברו לראפ, כי להקות נראו כמו קבצנים. לפחות, הראפרים דיברו על בנות וכסף.
הלהקה, מודל 2009. טעמה המתוק של ההצלחה
מטוטלת האופנה חוזרת לכיוונה של KISS בימים אלו. אותם ילדים לבנים כבר גילו מחדש את הרוק, והמבוגרים באים בשמחה עם צאצאיהם להופעות הלהקה. ולראשונה מזה 11 שנה, KISS עומדת להוציא אלבום מקורי חדש. האלבום הוקלט ללא סיוע חיצוני; על אף שהוכח בעבר כי הם מצטיינים רק בעבודה תחת מפיקים, חברי KISS מהללים אותו כטוב ביותר מזה שנים.
גם אם יתברר שלא כך הדבר, סימונס ו-סטנלי רגועים: דבר אחד למדו לאחר קריירה כה ארוכה- ישנם אנשים שיקנו הכל.
כמה טוב לקרוא על קיס. למרות הבצורת האומנותית בשנות התשעים הם בכל זאת הופיעו בסרט 'דטרויט רוק סיטי' ב-1999. מעניין שלקח כל כך הרבה שנים עד שיצרו סרט של קיס (בלי להחשיב את סרט הטלוויזיה הכושל, 'פאנטום הפארק' מ-1978).
השבמחקמר פוטייטו הד מדהים בגירסה שלהם! המונופול נראה ממש חלטורה.
השבמחקאכן, קורנית...ופתאום זה הכה בי: בגרסת ה-m&ms, הם נראים יותר כמו חבורת "צימוקי קליפורניה"
השבמחקאיזה כיף להיזכר, אפשר לקרוא כאן שעות, תודה תודה.
השבמחק