יום חמישי, 13 באוגוסט 2009

בעקבות החתימה של שבתאי: מסעות הברווז

שולחן העבודה של דודו גבע מעולם לא נראה מסודר יותר. אך הנה חבריו, עמיתיו ומשפחתו, המופיעים מבין דפי הטיוטות, מבלגנים הכל בשנית. אלו מתמודדים עם רצף שאלות לא פתורות, שיעסיקו אותם ואת חסידיו עוד זמן רב: איזו מבין הדמויות הידועות שיצר גבע היא האוטוביוגרפית ביותר- הברווז, יוסף, אהלן וסהלן, או האביר זיק? מה היה הפחד הגדול שלו- היעדר מקום עבודה מסודר או דווקא הסכנה בהפיכה לפקיד מיובש? האם ידע מראש כי ימיו ספורים, ולכן הוביל לכיוון כה אפל את מדורו האחרון, "שתיקת הברווז"?

קשה להעניק תשובה ברורה, לבטח כאשר ישנם פרקי חיים ועבודות שלא הוצגו בסרט. בין אלו שבכוחן לחדד את הסוגיות הנ"ל , ניתן לציין את שירותו הצבאי כמאייר ב-"במחנה", מעברי אנימציה ל-"ניקוי ראש" ולשידור האירוויזיון בישראל בשנת 1979, תביעתו על ידי תאגיד "דיסני" בגין הפרת זכויות יוצרים, ו-"השמשונים", סדרת סרטונים קצרים ששודרה בתחילת העידן המסחרי של ערוץ 2. זו ראויה להתייחסות במיוחד, מאחר והיא דוגמה נפלאה לעיקר הסרט: הצלחתו של גבע אינה קשורה לכשרונו העצום או שאיפתו להשגת "כבוד וזיונים". מקורה בכך שהיה אחד מברי המזל שנהנה ממרווח צר וזמני שנפתח בטלוויזיה ובעיתונות, שבו הוענק חופש יצירתי לא מבוטל לעובדיה. אמת, גם אז נאבק לצמיחה בהיקף פרסום אמנותו ושמירת אופיה, אך כאשר מרחב זה הצטמצם בהינד עפעף- גבע היה אבוד.




















צעד מתבקש אחד נמנע גבע לעשות, הקשור לשינויים בעולם התקשורת. הוא לא פתח אתר/בלוג משלו; זאת על אף שהפורמט אידיאלי לאלו, כמוהו, העובדים בקדחתנות, המסוכסכים עם הממונים עליהם, והגאים בחיבור לאנשים צעירים. אם לא כבמה נוספת לפרסום עבודות חדשות, ללא שיקולי עריכה, ודאי אתר שכזה היה מזמין רבים לקרוא את הגיגיו [ בכלל, נסו לדמיין את חשבון הטוויטר שלו ! ], או לעיין בארכיון האיורים. גם כיום, אין אתר רשמי ל-גבע אלא רק דף הנצחה שגרתי ולא מעודכן; וגם הוא קיים כחלק ממאגר הנצחה גדול יותר.

קובי ניב, מבין שלל המרואיינים, שמר על רוחו של גבע חיה ולועגת. כשותפו היצירתי הפורה ביותר של גבע, מלכתחילה, הביא לציפייה מיוחדת לדבריו. הוא לא אכזב באבחנותיו, שנשמעו כמו אמרות המנוח עצמו; במיוחד, הערתו כי, "הכפירים", כינוי לאחיו המצליחנים של יוסף, פקיד מחלקת המים, אכן התקדמו עד לכדי ניהול תקיף וחסר השראה של המדינה. המתייחסים בעיקר לפן המקצועי של גבע, דווקא היו רוב בני משפחתו. ואילו ניב, ושאר הקולגות הידועות, המשיכו לכל אורך הסרט לספר בהתרגשות ניכרת פרטים אישיים, מתקופות שונות בחייו של גבע. תיאור ימיו ורגעיו האחרונים על ידי ילדיו הוא לקוני וקצר. אזכור של כבוד קיבלה אותה שקשוקה ש-גבע לא הספיק להכין בבוקר. היא איננה עוד דבר מובן מאליו, הזמין לכולנו יום ביומו, אלא עולם ומלואו; בדיוק כמו הנורה והקקטוס או החתימה המיוחלת של שבתאי על טופס עירייה כלשהוא.




















"מסעות הברווז", במאי: גבריאל ביבליוביץ' (ישראל, 2009)
הקרנת בכורה טלוויזיונית: Yes דוקו, 12.8.09

1 תגובות:

  1. דודו גבע היה מהפכן בחייו מבלי שבאמת רצה לעשות הפיכה- אלה בעיקר אמנות, חזקה בועטת ביקורתית לא מסורתית וטובה
    יהיה זכרו ברוך
    יחי הברווז לנצח!

    השבמחק