חברים ותיקים: הרטרו המוזיקלי הישראלי

השמרנות המוזיקלית הישראלית אינה כפי שנראית. נהוג לציין את קיבעון הישראלי המצוי על מוזיקת רוק קלאסית וממשיכי דרכיה, אך מנגד, בכל הנוגע למוזיקה הישראלית עצמה- הקהל והמוזיקאים המקומיים, למעשה, אוהבים ומושפעים ממה שהתרחש כאן רק בתקופות מאוחרות יותר. המוזיקה הענפה שקדמה לימי הזוהר של חנוך, פורטיס, ו-"דור הרוקסן" אינה באה לידי ביטוי ברוב התקליטיות האישיות. אנו מניחים כמובן מאליו כי, גם מי שטורח לציין את אריק איינשטיין כהשפעה, בהכרח מתכוון לתקופת שיתופי הפעולה שלו בשנות השבעים, ולא לימיו ב"שלישיית גשר הירקון" או "בצל ירוק".

מצב זה הוא כנראה אחד הגורמים לכך שבישראל התעכבה הקמת סצנת רטרו/תחייה, אשר בחוץ לארץ משגשגת. מעבר לים, כנסים שנתיים מספקים במה לאמנים נשכחים, בלוגרים רבים מעלים לרשת שיריהם הנדירים, ואותו סאונד ישן מהדהד בהפקותיהם הנחשבות של מארק רונסון, דיינג'ר מאוס ו-גבריאל רות'. אמנים חדשים, כגון איליי "פייפרבוי" ריד, מתהדרים בשמות במה הנשמעים כמו אגדות שלא הכרת; וכולם לבושים לפי צו האופנה של 1966, לכל היותר.

כאן הרטרו עשה את צעדיו הראשונים, מאמצע שנות התשעים, במישור טכני בלבד- רוקפור הקליטו את אלבומם האיש שראה הכל (1994) בארבעה ערוצים, והלייבל פאסט מיוזיק (נוסד ב-1999) הדפיס ווינילים עבור אמניו. כיום, להקות כמו פ'אנק'נ'שטיין מתגאות בהקלטת נגינה חיה אך שרים עוד באנגלית ו-"התפוחים" מקפידים על הוצאות וויניל, זאת בעיקר מתוך ההכרח לכך כאשר פניהן לחו"ל.









פסטיבל הקצב 1968. יש לאן לשאוף

אך בשנתיים האחרונות, הרטרו המקומי קיבל פן אמנותי מובהק. מספר להקות קמו, אשר מתכתבות, בעברית צחה, עם המורשת המוזיקלית של ישראל. ייחודן הוא גם בעצם שאיפת חלקן להיחשב, בדיעבד, כנדבך חשוב בה. בימים אלו, יוצא סינגל רשמי ראשון ל-עוזי נבון ומכרים. הלהקה נחשפה כתגלית מחודשת של אישה מן היישוב, שמצאה את אלבומם המאובק בדירת אמה. מתוך רצון לאמת את הסיפור, צצו פרסומות לחברת "זך תרופות", בכיכוב הסולן, וגם הופעה בתכנית, בה המנחה מתעקש
לכנותו "עוזי פוקס". נבון מוצג כעוד כוכב שצמח במועדוני רמלה, בירת הרוק'נ'רול הישראלי; אך שירי הלהקה רחוקים מהצליל המחוספס והמעט חובבני ששלט שם. המוזיקה דומה יותר לעיבודים העשירים, הזכורים מפסטיבלי הזמר, שירי הפופ של ניסים סרוסי, ובמיוחד ללהיטיו הראשונים של ששי קשת.



נבון. בעלה הראשון של רותי? [ צילום: תומר יודליביץ ]

"המכרים" נוהגים לשיר בהופעות את "היא לא שם", גרסה עברית ל-להיטם של "הזומביז". הביצוע מרומם מאחר ונשמע כמו אותן גרסאות מתורגמות שנעשו על ידי אין ספור אמנים ישראליים, לשירי הביטלס, גילברט או'סאליבן ומגוון שנסונים צרפתיים.

יוני עטר והפזמונים היא להקה נוספת שהגיחה מן העבר הישראלי. מקורם, על פי חבריה, הוא בסוף שנות החמישים; עת, הם, קובץ מלחים חיפאים, החלו לנגן. ההרכב נשמע כאחת מהלהקות הראשונות שניסו להתאים את העברית לקצב הרוק'נ'רול; כך ניתן ללמוד לא רק משיריה, אלא גם מהאופן בו קידמו את הופעותיה. ההומור בלהקה כמו מחפה על ניסיון זה, שהוכח כבוסרי וחינני גם יחד. קריאות הרעות שההרכב מפגין מזכירות לא פעם את שירי השטות של "התרנגולים". הלהקה אחראית גם כן לאלבום נשכח- "להינות מהקיץ עם הפזמונים".



יוני עטר והפזמונים. טובים לכל עונות השנה. [ צילום: ליטל מאפין ]

הרטרו המוזיקלי המקומי אינו מכוון רק לעידן בו הרוק'נ'רול והפופ הישראלי היה בחיתוליו. אורי ורטהיים החל בפרויקט שימור נפלא וחשוב של קטלוג "קוליפון"; חברת תקליטים שהייתה לחממה עבור מיטב חלוצי המוזיקה המזרחית, אך גם פרשה חסותה על גבי שושן ו-צביקה פיק. העניין המחודש הביא השנה להופעות איחוד מרובות אורחים של "צלילי העוד". אור חדש בתחום שופכת גם להקת ניסים צדוק והנפלאות. ההרכב מנגן מוזיקה מזרחית, כפי שכנראה הייתה מתפתחת, אילולא שעבודה המתמשך לשירי "אירועים" קלי דעת. הלהקה אינה נבדלת רק בז'אנר בו היא פועלת. בניגוד לאחרים המצויינים לעיל, אין בה הצגת היסטוריה חלופית וזהותן האמיתית של הנגנים אינה מוסתרת.

הרכבים אלו יכולים לשמש זרז לפריחת סצנת רטרו מוזיקלי שלמה. כמה הולם שיופיעו במסיבות, שכולן על טהרת המוזיקה הישראלית להן הן מכירות תודה. החשיפה להשפעותיהן, שעוד נתפסות כאזוטריות, עשויה לעודד פלח חדש בתחום האספנות בארץ, ואולי אף הקמת הרכבים דומים. ללא להקות נוספות כמותן, מחוות שכאלו יישארו הערת שוליים, סכנה המאיימת גם על אותו פרק נפלא במוזיקה הישראלית אותן מבקשות להנציח ולחגוג.