הבושה באהבת ובהיותך מייקל ג’קסון: פרידה

פרק פתיחת העונה השלישית של "הסימפסונס" בלבל את צופיה, והן את דמויותיה. הומר אושפז בכפייה, וחברו לתא היה אדם לבן גדול וקירח שהציג עצמו כ-מייקל ג'קסון. השניים גם השתחררו בצוותא, והעיר לא ידעה נפשה מצער כאשר האחרון הוצג בפני תושביה. לאחר שסייע ל-בארט בכתיבת שיר יום הולדת ל-ליסה, הודה בקול מחוספס בפני המשפחה אודות זהותו האמיתית: פועל בניין מניו-ג'רסי, אכול כעסים, שיום אחד שינה את קולו (לשבריריות הידועה של ג'קסון), ולפתע כולם חייכו אליו.

הקרדיט לקול האורח ניתן ל-ג'ון ג'יי סמית', ואיש מהמעורבים לא מיהר לאשר האם זה אכן היה מייקל. העניין היה יותר מתרגיל יחסי ציבור מוצלח, הוא שיקף את כל הניגודים בדמותו של ג'קסון, והאבסורד בתפיסת אישיותו על ידי הקהל הרחב והאוהד, ועל ידי ג'קסון עצמו. מצד אחד, היה אדם שגדל לנגד עיני הציבור, אך עם כל חשיפתו המתמדת לאור הזרקורים, נותר מסתורי ותמוה. דמותו מצטיירת כביישנית ונדהמת מאהבת הקהל, אך מתהדרת בכינוי "מלך עולם הפופ", הכוכב הגדול ביותר שלא ציפה לכך והתקשה להתנהל ככזה, על אף שכל חייו הובילו אותו לפסגה.



סימפסון וג'קסון. רק אחד מהם בעל חותמת "שפוי".

עולם הפופ בשנות השמונים סגד ל-2 שילושים קדושים, האחד היה צוות כותבי ומפיקי השירים סטוק-אייטקן-ווטרמן, והשני: מייקל ג'קסון-פרינס-מדונה. האחרונים ניהלו ביניהם תחרות בריאה, שנדמה כי כולם הרוויחו ממנה. ג'קסון ו-מדונה אתגרו זה את זו בעיקר בחזית השיווק, והקפדתם על וידיאו-קליפים מנקרי עיניים, ומהפכנים בנרטיב הסרט הקצר ששיוו לדמות להם.
פרינס ו-מייקל ג'קסון עזרו בעקיפין אחד לשני בהגדרת זהותם. הקצנת הופעתם החיצונית ומיקוד קהל היעד של שניהם היה לתרגיל מראה מחושב. אך ההישענות על הצלילים הרזים של מכונת התופים והקלידים, והטקסטים מלאי הספקות והפחדים היו משותפים. "אני פשוט לא מאמין לכל הדברים שאנשים אומרים/...האם אתה שחור או לבן?/...האם אתה סטרייט או גיי?/...האם אביך בוכה?" שר פרינס בתחילת העשור. הדים לתהיות אלו הופיעו מאוחר יותר בשיריו של ג'קסון, ובקלות גם היו יכולים להופיע ביומנו האישי.



ג'ונס וג'קסון. בכל זאת, תרם משהו...

כילד שסלד כמעט מכל מושאי ההערצה של חבריו לכיתה, כמי שזלזל כיצד הרקדן הטוב ביותר נחשב לזה שחיקה את ריקודי ג'קסון בצורה המשכנעת ביותר, וכמי שניצב איתן במחנה הנגדי בתחרות המוזכרת לעיל, עברה תקופת חיים עד שהתחלתי באמת להעריך ולאהוב חלקים מיצירתו. גם כיום, כאשר שוב ושוב אני נדהם מ-"Off The Wall", אני ממהר לשלם מס-שפתיים לגורם לא ידוע וטוען:"טוב, הכל בזכות קווינסי ג'ונס...". בסופו של דבר- אתה חייב לכבד כל מתחרה, להבין כי עבור הרוב המכריע של האמנים הגדולים (וכמובן, לא רק מוזיקאים), חייהם רק תורמים להבנתם ולאהבתם, וכשלשיר יש פזמון טוב וגרוב- אין שום סיבה בעולם שלא תקום ותרקוד לצליליו.

מותו של מייקל ג'קסון מטיל צל גדול על החגיגות השנה ליובל היווסדות "מוטאון". שיא החגיגות יגיע בספטמבר בדטרויט, ולבטח יישאו נימה אחרת, גם אם עדיין צוהלת. הופעתו האהובה עליי הייתה במופע שלרגל 25 שנה לחברה- אך לא החלק הידוע בו שר לבדו את "בילי ג'ין" והציג את "הליכת הירח" שלו. השיא מבחינתי דווקא היה בחלק הראשון, בו הופיע עם אחיו למחרוזת להיטי ההרכב המשפחתי. הם חתמו בבלדה "I'll Be There", וכבר חלק מהמיקרופונים הפסיקו לפעול. מייקל הגיש את שלו לאחיו ויחדיו המשיכו לשיר. אותם אחים, שכה מעטות תמונות היח"צ בהן חייכו, שילבו ידיים והתמסרו לשירת הקהל.
מפגן אחווה שכזה צפוי להתרחש רק עוד פעם אחת: בהלוויתו של מייקל ג'קסון.