המוזיקה הישראלית, ברובה, לא צוללת לתוך עמקי הנפש האפלה של האדם. אלמנטים של שיגעון או התנהגות לא נורמטיבית נקשרו, בדרך כלל, להיסטריה של קהל המעריצים, או להתלהבות ותזזיות מצד האמן המופיע, ללא קשר ישיר לשירים עצמם. על כן, ניתן להבין את קהל המנויים הפנסיונרים של סינמטק תל-אביב שנתקף בהלה, בתחילת העשור.
בטרם כל הקרנה, שודר ללא התרעה, קליפ דל-תקציב של להקה, שהחל בצליל שעון קוקיה. במהרה, הסולן שיתף את הצופים כיצד תקפו אותו כאבים איומים בצד, סיוטים אלימים בראש ולאחר פגישה אצל הדוקטור, נלקח למוסד. זו הייתה אנרגיה חולנית, שבאלבום שהוציאה בשנת 1999, "הבלט הבלתי גמור", לא ניתן היה להסתיר כי איבדה קשר עם המציאות והקהל ההמום
הקפיד לשמור מרחק. האלבום כלל תיאור על מחלת הוורטיגו, לצד סיפור על רוצח המכשפות מבלקמור, ושמות השירים כגון "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ו-"רעל במים" מדברים בעד עצמם, גם כן.
אותו הקליפ, "שעת הארגמן", צולם בקומת המרתף של בית החולים איכילוב. נדמה כי הרתיעה שחשו צופי הסינמטק לא חלחלה לשוכני בית החולים. בשעתו דווח, כי הפעילות המוזיקלית הבלתי צפויה במקום התסיסה עשרות מאושפזים שבאו לצפות בצילומים. דוברת בית החולים דאז ניסתה לצנן את הרוחות וצוטטה:"זה שקר וכזב, אף אחד לא היה שם. הסרטון צולם במסדרונות של המרתפים, שאני כדוברת לא ידעתי על קיומם ואפילו המתים לא עוברים".
תהיות רבות עולות מטיעון הגנה זה: זו הקשורה לעניינו היא- כיצד להקה מקבלת אישור לצילום במקום כל כך רגיש? הדוברת מפרטת:"לקח לי חודש וחצי לאשר את הצילומים האלה, והתנאי היה שזה לא יפריע למחלקות. הם הבטיחו לתרום כסף לבית החולים, אבל עוד לא תרמו".
לרנר (מימין) ופיין. שומרים על האנרגיה
עסקאות והבטחות שכאלו אינן זרות ללהקות השוליים הישראליות, שנאחזות בכל מה שניתן, כדי להתקיים. כעשור קודם לכן, הלהקה היחידה לטיפול נמרץ סידרה לעצמה היתרים דומים. שם הלהקה, כמובן, מחייב מאוד. במטרה לשבץ לה מראה מתאים, חברי הלהקה רקמו עסקה עם מגן דוד אדום: דוכנים להתרמת דם בהופעות לטובת חלוקי ניתוח ושאר ציוד רפואי ללהקה.
אלבומה היחיד של הלהקה מ-1983, "שבר טראנס גלגלתי", נפתח בצלילי סירנה דוהרת. השיר הראשון קרוי בשם הלהקה, ומתאר סיטואציות מוכרות מבתי החולים, בהם חולה אנוש משתולל והרופא חולה. עיקר השירים עסקו בהזיות, סכיזופרניה, והתאבדויות, והדגימו כיצד הלהקה רואה את החברה האנושית במצב קליני קשה, ועל כן קמה אותה יחידה לטיפול נמרץ.
בשיר No1, סיכמו:"אדם שכבר חי כאן, צריך רק מעט/ חומריות קדושה, תקופה שדופה/ אדם מכאני כבר כאן שולט/ רוחניות מוסווה בלי שום בושה/ חברה מנוטרלת מאהבה". הלהקה לא האריכה ימים, וחבריה החליטו לנתק על עצמם את צינור ההנשמה.
הפתולוגים (אור-פז במרכז. מקרה אבוד)
בדומה ל-אנרגיה חולנית, איזי והפתולוגים פועלת מזה שנים בהרכבים מתחלפים. איזי אור-פז, נותר הסולן וכותב השירים העיקרי. ב-1995 יצא אלבום הבכורה, "הפסיכיאטר שלי בחופשה". אור-פז לא נעזר במימון מסחרי של בית חולים או שירות פסיכאטרי כלשהוא, כפי שכבר ניתן היה לצפות. עם זאת, האלבום יצא בהפקת הקאמל קומדי קלאב, שם נהג לערוך הופעות סטנד-אפ.
השירים באלבום אינם נחשבים נושא לבדיחה; על אף שנעטפו בערמות של הומור שחור, כגון סיפורה של נועה, בת זוגתו חולת הפרקינסון אותה הוא מטביע, פירומניה, וצליבת חתול בשם יהושע. מושא האהבה הנכזבת העיקרית שלו היא זלדה, המוזכרת באלבום בשלושה בשירים. באחת ההופעות האחרונות של הלהקה, אחד מהצופים קרא קריאת ביניים "איפה זלדה?". אור-פז לא מצמץ ובקול קודר אמר:"שתנוח על משכבה בשלום".
לצד מוות וגרוטסקיה, אחד מסימני היכר הלהקה הינו העטיפה הפנימית של הדיסקים; אלו מעוטרים במשפטים מפותלים, מילולית, שבהם אור-פז שופך את ליבו. ב-1995, הוא פילל כי שאר השירים מ"הרפרטואר הפתולוגי" ייצאו לאור לפני מותו.
ב-2005, בעטיפה הפנימית של האלבום השני, "פרויקט המרה השחורה", הוא שיתף כי "הרוב המכריע של השירים נכתב בשעות הדמדומים, בעיתות משבר, בזמן שצל זר משתלט עליך על האישיות...אלו הם שירים שכמו ילדים שלך שמתו בגיל צעיר וזיכרונם יהיה צעיר לנצח. במידה רבה אני מרגיש כאילו אני המוציא לפועל של משהו שנכתב על ידי מישהו אחר שמת כבר מזמן, ואני הייתי האיש הכי קרוב אליו".
אור-פז מספיד את עצמו ומבשר שמותו "יפטור את העולם מעוד כמה שורות הזויות...מחיוך קטן שיכולתי להביא על שפתיים לא לי/מכמה מילות חיבה, שאבק כבד מהן". אלבומי איזי והפתולוגים קשים, יחסית, להשגה. לאחרונה, נגנז אלבומה בהופעה חיה ופעילות הלהקה הופסקה. לאור כל זאת, אכן יש מידת מה של אירוניה, בכך שאחת מהרשתות הגדולות הצמידה לאלבום הבכורה את תווית המבצע- Dead Stock.
