כדרכם של שינויים חברתיים ותרבותיים, גם כאן הגיע המפנה בדלת האחורית. על אף הניסיון להציג את האמנים הללו כ'סיפור הצלחה', שיריהם של השלושה ביטאו תחושות חריפות של ניכור, קושי וחולי חברתי. אי הניסיון לעמעם את המבטא של שפת אימם היה להסתייגות נוספת מצדם מן החברה הישראלית האידיאלית.
ב-1989 יצא אלבום הבכורה של “החברים של נטאשה”. באלבום זה נכלל שירו של ארקדי דוכין, "רוצה לחזור", שבו מתואר הייאוש של קשיי המהגר מהמקום והחיים החדשים; פזמון השיר הוא: “הייתי ילד פעם/ היה לי טוב/ עכשיו רוצה לחזור/ כל כך רוצה לחזור". חלק משיריו הנוספים באלבום, לרבות "זקוק לך" ו-"מלנכולי", עוררו עניין רב יותר. ב-"זקוק לך", דוכין מדגים כי על כל קושי שהוא חווה, משפחתו סובלת כפליים: "מנסה להתעלם אך המציאות תופסת/ אימא חולה ואבא חסר אונים/ הולך בדרך הזאת המטורפת/ כל כך הרבה לילות/ כל כך הרבה ימים". דקה ועשרים שניות מתחילת השיר, דוכין שואג את שאגת חייו, עמוסה בכאב.
דוכין. עם שוך השאגה (מתוך האתר הרשמי)
"מלנכולי" היה להיט בלתי צפוי, בהתחשב שמדובר בשיר על לבטי התאבדות. השורה שבאה לאחר הפזמון המתריס נגד החברה, "הירקון זורם ונשפך לים/ הזונות גם" הצליחה להשתחל לרדיו מבלי צנזורה. זאת על אף שהמילה "הבעייתית", על שלל הטיות שורשה, צונזרה ונפסלה לשידור מספר פעמים בשנות השמונים. באותה שנה, דוכין הלחין וביצע את השיר פרי עטו של מאיר גולדברג, "שקי האגרוף". השיר יצא אך ורק כסינגל, ונועד להגברת המודעות הציבורית לבעיית הילדים המוכים בישראל. הבחירה בדוכין להוביל קמפיין שכזה אינה מקרית, מאחר ובשיריו האחרים כבר נתפס כמי שהוא חלק מאותם העזובים בשוליים. כאשר שר בשיר זה:"אף פעם לא רצינו הביתה/ עלינו דילג הליטוף/ האצבע תמיד האשימה/ אנחנו שקי האגרוף של אבא ואימא", נשמעים גם הדי "זקוק לך".
כמו כן ב-1989, רפי פרסקי הוציא את אלבום הבכורה שלו, "כמה פעמים ספרת עד עשר". בדומה לאלבום הבכורה של "החברים של נטשה", פרסקי התעסק בנושא ההתאבדות (בעקבות רומן אסור בין גברים, בשיר "כבוד המשפחה"). מערכות היחסים המופיעות בשאר האלבום סובלות מקשיים לא קטנים גם כן. הרומנים של פרסקי הם חסרי סיכוי. בשיר "עם הפנים אל הקיר", הוא מתאר את הקושי שלו כהמשך לקשיי הוריו, כפי שדוכין עשה:"כל הזמן אנחנו עובדים/ מזדקנים כמו ההורים/ ולאחר העבודה את מצפה/ ולי אפילו אין זקפה". החיים בתל-אביב אינם מאירים פנים לפרסקי. באותו השיר, הוא מציין כיצד הוא יוצא עם זוגתו "לרקוד בעיר במקום שאף אחד אותנו שם לא יכיר". פעמים רבות הוא יוצא לבדו, "שותה וחוזר הביתה שיכור". העיר שאמורה לעורר בו גירויים עדיין משאירה אותו מחוץ לעניינים; בשיר "פעם בשבוע" תחושת הריחוק מתחזקת, ובו מתואר המנהג הבא:"פעם בשבוע במזג אויר יציב/ היינו עולים לגג ומסתכלים על תל-אביב".
"מלנכולי" היה להיט בלתי צפוי, בהתחשב שמדובר בשיר על לבטי התאבדות. השורה שבאה לאחר הפזמון המתריס נגד החברה, "הירקון זורם ונשפך לים/ הזונות גם" הצליחה להשתחל לרדיו מבלי צנזורה. זאת על אף שהמילה "הבעייתית", על שלל הטיות שורשה, צונזרה ונפסלה לשידור מספר פעמים בשנות השמונים. באותה שנה, דוכין הלחין וביצע את השיר פרי עטו של מאיר גולדברג, "שקי האגרוף". השיר יצא אך ורק כסינגל, ונועד להגברת המודעות הציבורית לבעיית הילדים המוכים בישראל. הבחירה בדוכין להוביל קמפיין שכזה אינה מקרית, מאחר ובשיריו האחרים כבר נתפס כמי שהוא חלק מאותם העזובים בשוליים. כאשר שר בשיר זה:"אף פעם לא רצינו הביתה/ עלינו דילג הליטוף/ האצבע תמיד האשימה/ אנחנו שקי האגרוף של אבא ואימא", נשמעים גם הדי "זקוק לך".
כמו כן ב-1989, רפי פרסקי הוציא את אלבום הבכורה שלו, "כמה פעמים ספרת עד עשר". בדומה לאלבום הבכורה של "החברים של נטשה", פרסקי התעסק בנושא ההתאבדות (בעקבות רומן אסור בין גברים, בשיר "כבוד המשפחה"). מערכות היחסים המופיעות בשאר האלבום סובלות מקשיים לא קטנים גם כן. הרומנים של פרסקי הם חסרי סיכוי. בשיר "עם הפנים אל הקיר", הוא מתאר את הקושי שלו כהמשך לקשיי הוריו, כפי שדוכין עשה:"כל הזמן אנחנו עובדים/ מזדקנים כמו ההורים/ ולאחר העבודה את מצפה/ ולי אפילו אין זקפה". החיים בתל-אביב אינם מאירים פנים לפרסקי. באותו השיר, הוא מציין כיצד הוא יוצא עם זוגתו "לרקוד בעיר במקום שאף אחד אותנו שם לא יכיר". פעמים רבות הוא יוצא לבדו, "שותה וחוזר הביתה שיכור". העיר שאמורה לעורר בו גירויים עדיין משאירה אותו מחוץ לעניינים; בשיר "פעם בשבוע" תחושת הריחוק מתחזקת, ובו מתואר המנהג הבא:"פעם בשבוע במזג אויר יציב/ היינו עולים לגג ומסתכלים על תל-אביב".
פרסקי. זמר החתונות (צילום: שרון ברקת)
שיר הנושא מהאלבום מייצג נאמנה את שאר שירי האלבום שאינם עוסקים ביחסים רומנטיים אלא בחברה הישראלית בכללותה. בשיר "כמה פעמים ספרת עד עשר", פרסקי מונה שלב אחר שלב את הנדבכים, הראויים לכאורה, המרכיבים את הזהות הישראלית-יהודית: "כמה פעמים שאלו אותך אם עשית ברית מילה/ בר מצווה/ אם עשית צבא". פרסקי מדגיש "כמה פעמים ושום דבר לא קרה" כתלונה על כך שאין בדברים המצוינים לעיל חשיבות של ממש ובביצועם לא בא למעשה שינוי המוביל לחיים טובים יותר בישראל כפי שמובטח.
שיר בולט נוסף מתוך האלבום הוא "מיליון דולר", המתייחס, כיאות לשמו, למטריאליזם. פרסקי מתנער מהדחף לביטחון כלכלי, ומונה סדרה של משרות "נחשבות" עליהן ויתר בראש צלול. בקטע המעבר, הוא מדבר לקהל:"אבל אני בן אדם אחר אני/ אני לא טיפוס חומרני אני/ אני אוהב לשמח לבבות של אנשים, של הבריות/ וגבירותיי ורבותיי קבלו את החתן והכלה במחיאות כפיים סוערות!". בגילום התפקיד של זמר חתונות, פרסקי שולח חץ לעבר הפן הבידורי השולט במוזיקה הישראלית; הבנת גודל הפשרה שעליו יהיה לעשות כדי לשרוד כמוזיקאי כאן היא טרגית. הטון הציני של השיר מבהיר כי אין הוא יהיה מסוגל להחזיק כך מעמד.
ב-1988, הוציאה להקת "טאטו" את אלבומה היחיד, "חתוך תוכן". סולנית ההרכב, אלונה דניאל, התייחסה אף היא לבעיות עם ההורים ולקשר בין אלו לצרותיה וזקנתה שלה. ב"מחבואים", היא שרה:"משחקים במחבואים/ מתחבאים מהחיים/ אימא לא מחפשת אותנו...בוא נצא מהפינה/ אימא לא מבינה....יום אחד נצא מהפינה/ נסתכל זה על זו ולא נאמין/ אתה זקן גם אני זקנה/ ואימא עדיין לא מבינה/ היא שוכבת שם ולא רואה/ לא יודעת כלום ולא רוצה לדעת/ גם היא מצאה לעצמה פינה".
דניאל. משחקת במחבואים
ב-1990, הוציאה דניאל את אלבום הסולו הראשון שלה, "מסיבה במרתף הארמון". בשיר "עד סוף העולם" עולה תחושת אי השייכות:"בשמיים עפה הציפור/ יש לה בית, יש לאן לחזור/ ואותי שוב זרקו מהקן/ לא אשוב גם אם תתחנן/ עד סוף העולם...ריקנות משני צידי המתרס/ לא עצוב לי שביתי נהרס". בהתאם לאי השייכות, דניאל גם כן מסתייגת מאורות העיר תל-אביב. "חפש אותי הלילה במקומות סגורים/ חפש אותי בבית ובבתי זרים", שרה ב"על גגות תל-אביב". בדומה לפרסקי, גם היא עולה על גגות העיר, אך שם היא לבדה ומצפה לבואו של אהובה ומודה כי:"לא מחום, לא מקור התחבאתי כאן". ב"לילה בירקון", מתארת דניאל את אותו המקום שמופיע ב"מלנכולי", וגם כן מזהה אותו כמקום שולי ותפל, כחלק ממבט כולל על תל-אביב כעיירת רפאים: "לילה לילה בירקון/ הסירות הלכו לישון/ על המרפסת כמו במדבר/ קר ושקט וכל כך מיותר".
באותה שנה, דוכין הוציא את "רוצה ויהיה", אלבום משיריו של ולדימיר ויסוצקי ז"ל. התרגומים לעברית נעשו על-ידי חברו ל"נטשה", מיכה שטרית, ושיר אחד, "פארוס", הושר ברוסית. לתקליט צורף דף המילים, ביוגרפיה קצרה של ויסוצקי וראיון עימו. חשיבותו של האלבום היא בהצגת דוכין כמי שאינו מתנצל על מטענו התרבותי, ולבטח לא שוקל להמירו באחר.
לשם ההשוואה, עפרה חזה ז"ל הוציאה ב-1984 אלבום בשם "שירי תימן" שהושר חלקו באנגלית ויועד לשוק המוזיקה הבין-לאומי. זאת בעוד קודם לכן היא החלה בהקלטת סדרה של 3 אלבומים עבור השוק המקומי בשם "שירי מולדת", המהווים אוסף של ביצועיה לשירי חיים חפר, סשה ארגוב ז"ל, ונתן אלתרמן ז"ל.
ב-1992, ביקרה דניאל ברוסיה. טיול זה תועד בסרט ששודר בימי ערוץ 2 הניסיוני. במסגרת הסרט צולם הקליפ לשיר הנושא של אלבומה השני שיצא באותה שנה, "זאבים". באלבום זה, היא מתייחסת לרגשות כלפי מולדתה והגירתה בצורה הבולטת ביותר שעשתה עד כה. כך שרה ב"מוסקבה": "בין העצים זאבים גוססים/ חייתי כאן אבל הייתי קצת אחרת/ על כיכר אדומה מוסקבה נרדמה/ וצללים של רובים מחליפים משמרת....רק בחלום חוזרת לשם/ רק בחלום סודי ביותר/ על הריסים השלג נמס/ אם אני אתעורר, אתעורר בהסגר".
הערכה ביקורתית לצד הצלחה מסחרית גדולה לשירים קודרים מאת מי שאינם ילידי הארץ, לא היו תקפות לגלי הגירה אחרים. למעשה, קולם של אלו שהגיעו באותו גל הגירה של סוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים מברית המועצות עדיין לא נשמע באופן בולט במוזיקה הישראלית. ייתכן מאוד כי המטענים של מי שהיגרו אז הם כבדים יותר ו"נעימים" עוד פחות, מוזיקלית וטקסטואלית, עבור התקשורת הממוסדת; אולי זהו גם המכנה התרבותי המשותף בין רוב המהגרים לישראל עד ימינו.
ב-1990, הוציאה דניאל את אלבום הסולו הראשון שלה, "מסיבה במרתף הארמון". בשיר "עד סוף העולם" עולה תחושת אי השייכות:"בשמיים עפה הציפור/ יש לה בית, יש לאן לחזור/ ואותי שוב זרקו מהקן/ לא אשוב גם אם תתחנן/ עד סוף העולם...ריקנות משני צידי המתרס/ לא עצוב לי שביתי נהרס". בהתאם לאי השייכות, דניאל גם כן מסתייגת מאורות העיר תל-אביב. "חפש אותי הלילה במקומות סגורים/ חפש אותי בבית ובבתי זרים", שרה ב"על גגות תל-אביב". בדומה לפרסקי, גם היא עולה על גגות העיר, אך שם היא לבדה ומצפה לבואו של אהובה ומודה כי:"לא מחום, לא מקור התחבאתי כאן". ב"לילה בירקון", מתארת דניאל את אותו המקום שמופיע ב"מלנכולי", וגם כן מזהה אותו כמקום שולי ותפל, כחלק ממבט כולל על תל-אביב כעיירת רפאים: "לילה לילה בירקון/ הסירות הלכו לישון/ על המרפסת כמו במדבר/ קר ושקט וכל כך מיותר".
באותה שנה, דוכין הוציא את "רוצה ויהיה", אלבום משיריו של ולדימיר ויסוצקי ז"ל. התרגומים לעברית נעשו על-ידי חברו ל"נטשה", מיכה שטרית, ושיר אחד, "פארוס", הושר ברוסית. לתקליט צורף דף המילים, ביוגרפיה קצרה של ויסוצקי וראיון עימו. חשיבותו של האלבום היא בהצגת דוכין כמי שאינו מתנצל על מטענו התרבותי, ולבטח לא שוקל להמירו באחר.
לשם ההשוואה, עפרה חזה ז"ל הוציאה ב-1984 אלבום בשם "שירי תימן" שהושר חלקו באנגלית ויועד לשוק המוזיקה הבין-לאומי. זאת בעוד קודם לכן היא החלה בהקלטת סדרה של 3 אלבומים עבור השוק המקומי בשם "שירי מולדת", המהווים אוסף של ביצועיה לשירי חיים חפר, סשה ארגוב ז"ל, ונתן אלתרמן ז"ל.
ב-1992, ביקרה דניאל ברוסיה. טיול זה תועד בסרט ששודר בימי ערוץ 2 הניסיוני. במסגרת הסרט צולם הקליפ לשיר הנושא של אלבומה השני שיצא באותה שנה, "זאבים". באלבום זה, היא מתייחסת לרגשות כלפי מולדתה והגירתה בצורה הבולטת ביותר שעשתה עד כה. כך שרה ב"מוסקבה": "בין העצים זאבים גוססים/ חייתי כאן אבל הייתי קצת אחרת/ על כיכר אדומה מוסקבה נרדמה/ וצללים של רובים מחליפים משמרת....רק בחלום חוזרת לשם/ רק בחלום סודי ביותר/ על הריסים השלג נמס/ אם אני אתעורר, אתעורר בהסגר".
הערכה ביקורתית לצד הצלחה מסחרית גדולה לשירים קודרים מאת מי שאינם ילידי הארץ, לא היו תקפות לגלי הגירה אחרים. למעשה, קולם של אלו שהגיעו באותו גל הגירה של סוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים מברית המועצות עדיין לא נשמע באופן בולט במוזיקה הישראלית. ייתכן מאוד כי המטענים של מי שהיגרו אז הם כבדים יותר ו"נעימים" עוד פחות, מוזיקלית וטקסטואלית, עבור התקשורת הממוסדת; אולי זהו גם המכנה התרבותי המשותף בין רוב המהגרים לישראל עד ימינו.
