"זו היסטוריה! פאקינג היסטורי!", קרא בהתלהבות שלמה מזרחי באמצע הופעתו אמש. יחד עם אלי טובול, המתופף המקורי של להקתו משנות השבעים הבמה החשמלית, ניגן מזרחי שירים שכתב בתחילת אותו עשור, שמעטים מהם נוגנו בהופעות בזמן אמת. פסטיבל הקצב הישראלי 2007 נועד להיות, לפי מודעות הפרסום, "ערב מחווה לדינוזאורים של הרוק הישראלי".
לא ברור האם הכינוי "דינוזאורים" אמור להיות לשון חיבה או תמרור אזהרה, ואכן חלק מהמשתתפים היו מיושנים, וחלק התנהגו כחיות רעות, והראו לקהל נשמת רוק אמיתית.
השיעור הראשון בהיסטוריה שקיבל הקהל שהתכנס ב"צוותא", העביר עורך "להיטון", אורי אלוני, שדבריו פתחו את הערב. אלוני נתן סקירה קצרה על התחלת העיתון דרך ישיבות ב"קפה נגה", שהיה אחד ממקומות המפגש העיקריים של הרוקרים בשנות השבעים המוקדמות. כמו כן, תיאר את הוואקום התקשורתי ששרר בארץ בכל אשר נוגע לסקירת חדשות מוזיקת פופ ורוק. "זה נראה לאנשים לא רציני, לאמנים שיופיעו אחריי קראו בזמנו 'חלטוריסטים'", שיתף אלוני. הדוחק של מועדוני רמלה ודרום תל-אביב שהיוו ללהקות הקצב במה התחלף בצפיפות הכסאות הנצחית של "צוותא". האולם, ששמו המלא כולל את התיאור "מועדון לתרבות מתקדמת", מוכן היה לקבל למעלה מ-30 שנה לאחר שיא פעילות הלהקות את הפושטקים והפ'רחים מפעם.
ראשונים לעלות היו האריות. הדבר הצורם ביותר בהופעתה היה שהם עלו ללא מתופף. הסולן חיימון אלגרנטי נעזר במחשב ותוכנת פליי-בק עלובה שנתנה את הקצב; וכחטא על פשע, פעמיים טעה בפליי-בק המתאים והלהקה נאלצה להתחיל מחדש.
אין זה הולם ערב שהיה אמור להיות שיעור במוזיקולוגיה ולהחזיר את הנשמה האבודה של הרוק הישראלי. כהרכב שהונהג על-ידי האחים אלגרנטי (חיימון ושוקי), האריות תמיד היו עסק משפחתי וכך זה נראה שוב אתמול. לאחר מספר קאברים, חיימון הזמין לבמה "זמרת נפלאה שהיא במקרה גם הבת שלי". רוב ההופעה הורכבה מקאברים, בטווח שבין קטעים אינסטרומנטלים של The Shadows לבין "Sugar Sugar" של הארצ'יז. הביצוע ל"באה מנוחה ליגע" בשילוב החומרים המקוריים של הלהקה היו לשיא הופעתה של האריות. קולו של חיימון בפירוש לא נפגם עם השנים וזו הייתה הפתעה נעימה מאוד. מנגד, דברי הקישור שלו, שכללו שאלות חוזרות ונשנות בסגנון "זוכרים את השיר ההוא?", ותרגומים עבריים לשמות להקות מחו"ל ("הצלליות", "החיפושיות"), הציגו אותו כתלוש, ומי שניצף בנוסטלגיה יותר מהמבוגרים ממנו שנכחו בקהל.
האריות בימי הזוהר. כשהם שאגו במקום המחשב
בין הופעות ההרכבים היו הפסקות ממושכות. בעקבות העיכובים הללו, הערב נמשך עד שתיים וחצי לפנות בוקר (כאשר פתיחת הדלתות הייתה לקראת תשע וחצי). במהלך ההפסקות לא הושמעה המוזיקה של אלו שלא יכלו להגיע לערב זה; דבר שלטעמי פגע באווירה. בתום כל הפסקה, חזרו לאולם פחות אנשים שלא זכו לראות כיצד הערב הולך ומשתפר.
ההרכב השני שעלה היה שלמה מזרחי, וכאמור לצידו טובול וגם אלי טרגן, אחד הבסיסטיים המזדמנים שהיו להבמה החשמלית בעבר. השליישיה פתחה את הופעתה בשיר "למה את משגעת לי (את הנשמה)", והמשיכה בשאר חומרים מקוריים, ברובם בעברית. על אף השירים החזקים, הקהל קרא בין השירים למזרחי לבצע שירים של הנדריקס. הוא נעתר וביצע שניים; הגרסה שלו ל"All Along The Watchtower", ו-"Voodo Chile", שעימו סיימו את ההופעה. לקראת סוף השיר, מזרחי מתח את צלילי הגיטרה שוב, ואמר:"שתדעו לכם, למרות הכל, יש לנו רק מדינה אחת". לאחר מכן, ניגן את גרסתו ל"התקווה", כפרפראזה על נגינת ההמנון האמריקני על-ידי הנדריקס בפסטיבל וודסטוק.
טובול (שני מימין) ומזרחי משמאלו. עוד לא אבדה תקוותם (מתוך האתר של מזרחי)
ההרכב השלישי היה דני שושן ומכונת הזמן. ההופעה נפתחה בקאבר ל"סרג'נט פפר", ומשם המשיכה לשירי הצ'רצ'ילים, בה היה הזמר בגלגולה המתקדם, ולגרסאותיה ל-"She's A Woman" של הביטלס, ו-"Living Lovin" של לד זפלין. מתופף מכונת הזמן הוא איסר טננבאום (רוקפור, ובעבר ליווה את שי נובלמן), שהיה כהרגלו מצויין ואנרגטי כמתבקש. שושן, לשעבר חבר בהאריות, היה נרגש מכל, וההתרגשות שלו ושל הקהל עלתה כאשר הוזמן לנגן הגיטריסט המקורי של הצ'רצ'ילים, חיים רומנו. רוח התקופה הורגשה בצורה החריפה ביותר כאשר רומנו כיסח עם הגיטרה שלו.
דני שושן (ראשון מימין) לפני שעלה לחמם את הנדריקס. זמנים טובים בניכר (מתוך האתר של שושן)
ההרכב האחרון שעלה היה שליחי הבלוז שאירחו את עוזי פוקס. בניגוד לשאר ההרכבים, בהם לפחות חבר מקורי אחד מההרכב היה על הבמה למשך כל ההופעה, פוקס הופיע רק למשך שלושה שירים של להקתו עוזי והסגנונות, "Daytime Nightime", "Morning Train" ו-"Friends". זו הייתה אכזבה גדולה ולא מובנת מאחר ופוקס נחשב לאחד הכוכבים הגדולים ביותר של התקופה.
בנוסף, לרוב בעיקר בהופעותיו הטלוויזיוניות, פוקס מתבקש לבצע את להיטי הסולו השחוקים שלו כגון "ילדונת", "אין לך מה לדאוג (תחתונים וגופיות)" ושירי המחזמר "אל תקרא לי שחור" בו השתתף. אמש ניתנה לו הזדמנות נדירה לבצע את הרפרטואר הרוקרי שלו, והוא ויתר עליה. לאחר שירד מן הבמה, המשיכו שליחי הבלוז בהופעתם הרגילה של קאברים לקלאסיקות רוק; הדבר היה מיותר, בהתחשב שלא לשם כך הועלה הערב המיוחד הזה. בסיום הופעתם עלו שוב שלמה מזרחי, דני שושן בתגבור המתופף יוסי בוזין (ליבי והפלאשבק, זבוב, מים חמים) לג'ם סשן שכולו קאברים. זה היה סיום נחמד לערב אך היה יכול להיות טוב יותר אילו חיים רומנו ועוזי פוקס היו שבים מחדר ההלבשה.
פסטיבל הקצב הישראלי המקורי נערך בשנת 1968, והקלטתו שוחררה שנה לאחר מכן. ההשוואה בין שני האירועים היא בלתי אפשרית ובלתי נמנעת גם יחד. בפסטיבל המקורי הופיעו להקות רבות יותר שהיו מוקצים מחמת מיאוס ובוז עקב תשוקתם לרוק. מי שארגן את הערב היה אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" שנערך בחסות המשקה "טרופיקולה". אז נכחו בקהל חברי כנסת ויושב-ראש המועצה לתרבות ואמנות של משרד החינוך והתרבות במטרה לפקח ולאשש את דעותיהן הקדומות על תרבות הצעירים המתפתחת מתחת לאפם. הקהל אמש היה ברובו מבוגר דיו כדי לזכור את המועדונים והופעותיהן המקוריות של להקות הקצב. חלק ניצל את ההפסקות להחלפת זכרונות מאותה התקופה.
האנשים הצעירים יותר באו מתוך כבוד וסקרנות לראות ולשמוע את הדור הראשון של הרוקרים בישראל. שלמה מזרחי, חיים רומנו ודני שושן יכולים עדיין לחנך כמה מהרוקרים בני הדור הזה בהלכות האמנות ההיא. עוד נותרו מספר לא מבוטל של תקליטונים ואלבומים שלהקות הקצב הוציאו אז שטרם ראו אור במהדורות דיגיטליות, אך זו שאלה של כרגיל זמן, ממון וחזון. הסוגיה הבוערת היא מה לעזאזל היה המשקה "טרופיקולה"?!
