גלויה מהדרום: פרידה מ The Beautiful South

להקות מתפרקות כל הזמן; בין אם זו להקה מהתיכון שאף אחד לא רוצה להיות הבסיסט בה, או להקה בעלת שם עולמי שדועכת לאיטה. כך או כך, לרוב הפירוק זוכה להד מסויים, הכולל דיונים נרחבים על אפשרות של הופעה חגיגית אחרונה, או איחוד עתידי. בסוף השבוע שעבר, הביוטיפול סאות' הודיעה על פירוק לאחר 19 שנות פעילות. הלהקה שהייתה פופולרית מאוד בעיקר בתחומי אנגליה לא זכתה לפסטיבל כתבות והספדים. אתרי החדשות הבריטיים העלו את ההודעה לעיתונות כמעט במלואה- פירוק עקב דמיון מוזיקלי, על בסיס קלישאת "חילוקי דעות יצירתיים" לצד תודה קצרה לכולם, ובכך נסתם הגולל.
הסוף הצנוע והשקט שבו התפזרה הלהקה מאפיין את הלך הרוח שליווה אותה עוד מראשית ימיה, בסוף שנות השמונים.

מייסד הביוטיפול סאות' וכותב השירים העיקרי שלה, פול היטון, הקים בתחילת שנות השמונים את ה- Housemartins . הלהקה הכריזה על עצמה כ"הלהקה הרביעית הכי טובה בהאל" (אחת מהשלוש הטובות יותר בעיר הייתה, לכאורה, Everything But The Girl). ההאוסמרטינס הוציאו בסך-הכל שני אלבומים, לצד מקבץ ההקלטות ההכרחיות באולפנו של ג'ון פיל ז"ל. שיריהם תיארו בהומור את חיי היום יום הבריטיים, אך מבלי לחסוך בביקורת, בראש ובראשונה, על ממסד המלוכה וחסידיו השמרנים, להם הוקדש שירם "The People Who Grinned Themselves To Death".
בתקופתה הקצרה, ההאוסמרטינס זכתה להצלחה מסוימת במצעדים; כולל הגעה למקום הראשון בזכות קאבר להאחים אייסלי. כל זאת בהרכב חברים משתנה תמידית. עם פירוקה, הוציאה הלהקה אוסף כפול של להיטים וקטעים נדירים בשם "Now That's What I Call Quite Good"; כותרת הבזה לשמות סטנדרטים של אוספים כאלו, כגון "The Very Best Of" ואוספי להיטים בכלל, כגון- "Now That's What I Call Music".

הביוטיפול סאות' עם קוריגן. לא שמרה הכל בפנים

דייב המינגווי, המתופף האחרון שהובא ללהקה, חבר להיטון ליצירת הביוטיפול סאות'. הם צירפו את הזמרת בריאנה קוריגן, ובדיעבד, יצרו תקן קבוע של זמרת בהרכב. אלבום הבכורה, "Welcome To The Beautiful South", משנת 1989, כלל שני סינגלים שעיצבו שני נושאים מרכזיים ברפרטואר הלהקה. הראשון, "You Keep It All In", פתח סדרה אינסופית של דיאלוגים אפלים של "בינו ובינה". השיר השני, "Song For Whoever", בישר את הביקורת המתמשכת של הלהקה על אורחות המוזיקה הפופולרית, לרבות שירי האהבה של תקופתנו.

עם אבוט. היישר מהסופר

ב-1994, קוריגן עזבה את הלהקה בטענה כי השירים ציניים מדיי עבורה. במקומה הובאה ז'קלין אבוט. עבודתה הקודמת של אבוט, ממש טרם הצטרפותה, כמסדרת סחורה בסופרמרקט, רק הוסיפה לקסם מעמד הפועלים של הלהקה. לקראת סוף אותה שנה, הביוטיפול סאות' הוציאה אוסף בתזמון מעולה; עונת חג המולד ובתקופת הפריחה של הבריטפופ, בה הקהל הבריטי חיבק את כל מי שנתפס כמייצג ייחודי של אנגליה. האוסף נמכר בכ-5 מיליון עותקים באנגליה בלבד, ובא לאחר שלושה אלבומי אולפן שהיו מאכזבים מבחינה מסחרית. לאור הצלחתו, הלהקה הוציאה עוד שני אוספים במהלך השנים, שנמכרו במידה פחותה מזה המקורי.

אבוט נטלה חלק בכמה מהשירים המזוהים ביותר עם הלהקה, כגון:"Rotterdam" "Don't Marry Her" ,"Perfect 10", "How Long's A Tear Take To Dry", בטרם עזבה בשנת 2000. אחריה ניצבה אליסון ווילר, שנותרה עד הפירוק, והקליטה עם הלהקה אלבום קאברים ושני אלבומי אולפן. המצב בלהקה שבו הזמרת מתחלפת כל מספר שנים היה כבר דבר שבשגרה לאוהדי הביוטפול סאות'. אומנם קוריגן נחשבת בין החסידים לזמרת הטובה ביותר מבין השלוש, אך השאר התקבלו בצורה נאה בהופעות. כל עוד היטון עמד בחזית לא נרשמה דאגה בקרב המעריצים, ולא נראו סדקים של ממש בלהקה.

נתון נוסף שתרם לביסוס הלהקה, תרתי משמע, הייתה ההתעקשות של היטון כי רווחי הלהקה יחולקו שווה בשווה בין כל החברים, למרות היותו, כאמור, כותב השירים העיקרי. במהלך שהותו בלהקה, היטון הוציא אלבום סולו שלא זכה להצלחה מסחרית, דבר שלא זירז את פירוק החבילה. אלבומי הלהקה לא הופצו בארצות-הברית זמן מה, אך הביוטפול סאות' היתה אהודה דיו ברחבי בריטניה בכדי להמשיך ולהתקיים במשך הזמן הרב שאותו היא שרדה.

עם ווילר. עד הסוף המר

קשה לדעת כיצד תיזכר הביוטיפול סאות', במיוחד לאור האדישות המפתיעה של התקשורת הבריטית לפירוקה. סביר להניח שתתקבע כאחת מלהקות הסינגלים הטובות והמובהקות של אנגליה. לפחות יש לקוות כי תיזכר קביעתו הקולעת של המבקר לי אלן שהביוטיפול סאות' היא להקה של "אנשים מן השורה המנגנים שירי פופ יוצאים מן הכלל".