הרשימה החדשה מהווה תזכורת נוספת לבעייתיות שבמוסד ובטקס. אחת הטענות הבולטות כנגדם היא ההתעלמות הממושכת מאמנים קלאסיים, חלקם לעיתים נשכחים, לטובת העדפת שמות "טריים" יותר הנחנכים ומוזמנים להופיע בטקס, ומוסיפים לו, לכאורה, אבק כוכבים בוהק יותר.
השנה, נכללת ברשימה להקת הרונטס, מלהקות הבנות הגדולות של שנות השישים, שפעלה תחת הפקתו של פיל ספקטור. הבחירה בה בהחלט במקומה אך התזמון מעורר פליאה, בלשון מרוסנת. ספקטור עצמו נחנך כבר בשנת 1989, ומהו גודל החשיבות הניתנת ללהקה, אם באותו טקס צפויה להיחנך להקת R.E.M, שהסינגל הראשון שלה יצא למעלה מ-15 שנה לאחר אלבומה האחרון של הרונטס?
התנאי ההכרחי לכניסת אמן להיכל הוא ציון 25 שנה, לכל הפחות, מאז תקליטו הראשון. כך, על הנייר, היו אמורים לארגן את סדר האמנים הנחנכים, אך ישנם כאלו העונים על התנאי הזה כבר שנים רבות, אשר להם השפעה עצומה על עולם הרוק ובכל זאת טרם הוזמנו, כגון אליס קופר.
לראשונה השנה, נוספו אמני היפ-הופ לרשימה, גראנד מאסטר פלאש והפיוריוס פייב. בעבר, נחנכו אמנים שאינם מעולם הרוק, וקוטלגו תחת קטגוריה מיוחדת בשם "השפעות מוקדמות" בכדי למנוע התעלמות גורפת מכל אשר קדם לצ'אק ברי. ההכרה בהיפ-הופ היא מבורכת ומנערת מעט את התדמית המאובנת של היכל התהילה. בה בעת, יש לשאול האם שם כגון "היכל התהילה של הרוק אנד רול" עוד הולם, ובכלל מה המוסד הזה עושה מלבד קיום הטקס המכריז על חברים חדשים בו?
הטקס נערך מדי שנה בניו-יורק, למרות שבניין היכל התהילה עצמו עומד בקליבלנד. הבחירה בעיר באוהיו נבעה משום שבאזור זה נערך מופע הרוק אנד רול הראשון, ובעיר פעל השדרן ותקליטן אלן פריד, שנחשב לזה שתבע את הביטוי בפי כל. ההתעקשות לנהל את הטקס ב"תפוח הגדול" מראה כי הוא נבנה להיות דומה לפרסי האוסקר, וזהה לו גם בפוליטיקה הפנים-תעשייתית שבאה, פעמים רבות, על חשבון הערכת האיכות האמנותית.
הקדמה זו באה להכין את הקרקע לדיון קצר בנושא מדוע לא קיים מין היכל תהילה שכזה בישראל, ואם היה קם- כיצד היה מתנהל? מהן הבעיות הצפויות שלו וכמה הן זהות לאלו של המוסד האמריקני?
במידה והוחלט להקים מוסד דומה, מי היה יוזם ומממן אותו? אקו"ם, משרד החינוך והתרבות או פילנתרופ חשוד? כיצד זהות היזמים והמשקיעים היו משפיעים על בחירת האמנים ומיקומו?
ניתן להניח כי למוסד היו קוראים משהו בסגנון "המוזיאון למוזיקה ישראלית". לכאורה, שם המסוגל להכיל בתוכו אוצרות רבים יותר מכפי ש"היכל התהילה של הרוק הישראלי". מנגד, הקונפליקט שבהגדרת "מהו ישראלי" נמשך (ויימשך שנים רבות) ויקשה על היסטוגרפיה מסודרת.
ב- 1998, לרגל יובל לישראל, נערך פרויקט קאברים בשם "עבודה עברית", שבו אמנים רבים ביצעו שירים אהובים שהשפיעו עליהם. בחוברת המצורפת, אהוד בנאי הסביר בקצרה את העוקץ שבאיפוס זמן הספירה:"אני מצדי הייתי חוגג שלושת אלפים שנות זמר יהודי. חמישים שנה זה טיפה בים הזמן".
עצם הענקת פרסים על עבודת אדם כלשהיא, זרה למסורת היהודית; לפיה, העבודה היחידה היא עבודת האל, ומכאן אולי השוני המסוים שבין המילים "עבודה" ו-"פרנסה" בשפה העברית. אמריקה מעניקה ליוצריה אין ספור פרסים, הן עקב הראייה המערבית כי האמן החליף את מקומו של איש הדת, כדובר האמת הגואל את הנפש, והן מהחזון הפרוטסטנטי-קפיטליסטי, אשר מבשר כי עבודה קשה, וגמול כלכלי בעקבותיה, היא סימן לחריצת דינו של האל לטובת האדם בעולם הבא.
בחירת השם למוסד תשפיע על מיקומו. אם יקום מוסד שמטרתו אך ורק הערכת אמני רוק ישראליים, ייתכן ויטענו כי המקום הראוי למשכנו הוא רמלה, עיר מועדוני הרוק של שנות השישים והשבעים. אפשרות נוספת שאולי תעלה היא סמוך לקיבוץ משמרות, מקום הולדתו של שלום חנוך, מאבות הסגנון בארץ. אם למשרד ממשלתי כלשהוא תהיה נגיעה בדבר, סביר כי יקום במקום מרוחק מבחינת ההיסטוריה של המוזיקה, מתוך טעמי שיקול עידוד התיירות המקומית.
גם כאן עוד צפויים ויכוחים על ייצוג וכבוד בטקס, אך הם יהיו רגישים וכואבים יותר משום שהם נוגעים לקונפליקטים גדולים יותר של החברה הישראלית. אם חלה סערה קטנה בדבר ההחלטה לשלוח את טיפקס לאירוויזיון, נסו לתאר את הפרצופים המעוקמים ומילות הארס שיישפכו על השנה שבה המלחינים הנחנכים יהיו, למשל, משה וילנסקי ז"ל לצד אביהו מדינה.
אל דאגה- לטקס הישראלי הפוטנציאלי נכונים גם רגעים יפים; אריק איינשטיין עולה לנאום קצר וצנוע (אם יחליט להגיע), איחוד של להקות הקצב של שנות השישים (בדומה להופעות איחוד שנעשו בעבר במסגרת מצומצמת יותר), קלפטר בסולו גיטרה אחרון, תיסלם ובנזין סוגרים את היריבות המומצאת ביניהם על הבמה (כפי שעשו עוד בזמן פעילותם), ועוד מראות נפלאים, שלעת עתה, יישארו בגדר הדמיון.
