1987: השנה הצרודה של המוזיקה הישראלית

על אף שיפור מסוים בשנים האחרונות, עניין ההוצאות המחודשות נשאר העקב אכילס של תעשיית המוזיקה הצנועה בארצנו. אכן, הוצאה מחודשת של אלבום היא חלק מהמזימה הקפיטליסטית הידועה של מכירת מוצר מחדש לשוק שבע, אך יש כאן גם צד אחר, ערכי. הוצאה מחודשת הוגנת (קרי, סאונד מלוטש, בונוסים נדירים, וחוברת מהודרת) מבארת מדוע קלאסיקה מסוימת נחשבת לקלאסיקה, וזהו נדבך הכרחי לחינוך תרבותי הולם. לרוב, הוצאה מחודשת של אלבום נוצרת בשני מקרים: הראשון, במידה וטרם האלבום עלה על דיסק והפך לפריט נדיר ומבוקש. השני, האלבום במלאי ועבר פרק זמן מכובד מזמן הוצאתו (כפולות של 10 שנים, בערך) ויש לשדרגו מבחינת צליל ולדאוג לחשיפתו לקהל צעיר יותר. השנה האזרחית החדשה היא מועד ראוי למגוון הוצאות מחודשות; לפני 20 שנה, בשנת 1987, יצאו כמה מהאלבומים הטובים והחשובים במוזיקה הישראלית. עליהם יפורט מעט בפוסט זה, בשאיפה שיזכו להרחבה עמוקה יותר, בעת הוצאתם מחדש המיוחלת.

באותה שנה, המוזיקה הישראלית עברה שינויים מרחיקי לכת בתחום הצליל, הביצוע והטקסטים המושרים. הרוק התחיל לתקוע יתד כז'אנר לגיטימי ומבוקש. ההתייחסות המבודחת, במקרה הטוב, להיפ-הופ העולה בחו"ל ולמוזיקה המזרחית מבית, ובידולה המכוון של סצינת הניו-וייב המקומית לא השאירו מרחב רב לסגנונות אחרים. אמנים חדשים ו-ותיקים כאחד נכנסו לאולפן ההקלטות בשירה צרודה, חריפה, המלאה בצעקות ואנחות. סולואים של גיטרה קיבלו נפח הולם יותר בשירים. מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה החריפה של המשק והאינתיפאדה היו כר פורה למחשבה ביקורתית שהתבטאה בהתייחסות ישירה בשירים, לצד התכנסות הולכת וגוברת בתוך העולם הפרטי של האמן. מגמות אלו העניקו בסיס רחב מתמיד למעמד הסינגר-סונגרייטר הישראלי.

אחת מההצלחות המסחריות הגדולות ב- 1987, אלבומו הראשון של אדם "סוד", הוכיחה עד כמה אלמנטים של הרוק, ולו השטחיים ביותר, הספיקו לחלחל למיינסטרים המקומי. קולו הצרוד והופעתו החיצונית המוקפדת (ג'ל בשיער, מעילי ג'ינס, בנדנה) לא היו שכיחים אז בקרב זמרי הארץ, ונועדו להעניק לו חספוס בולט. אדם נבנה להיות כוכב פופ ואליל הבנות. בהתאם, לאלבום צורף פוסטר בדמותו. מאז פירוקה של תיסלם, ארבע שנים קודם לכן, לא נוצרו אלבום ותדמית כל כך מכוונים לנוער. המפיק המוזיקלי היה איש תיסלם לשעבר, יזהר אשדות, שכבר ידע היטב את אופי השוק הפוטנציאלי. "סוד" מכיל מלבד שיר הנושא, את השירים "אין מוצא", "נוסע רחוק" ו-"הכרזת מלחמה".

שלושה מפיקים מוזיקליים עיקרים אחראים לחריכת הגרונות שעיצבה את הצליל הרוקיסטי של 1987: מתי כספי, לואי להב ומשה לוי. ברבות מההפקות ניגנו אותם מוזיקאים, שגם להם, כמובן, יד באיפיון הצליל. בין המוזיקאים העסוקים ביותר אז היו המתופף ז'אן פול זימבריס, הגיטריסטים חיים רומנו וארז נץ, הבסיסט מיקי שביב והקלידן ירון בכר.

פורים צרוד עם אדם וסי היימן [כתבת "מעריב לנוער" מתוך פורום הזמרת ב"תפוז"]

באותה שנה, לכספי היו שתי הפקות ראויות לציון במיוחד. הראשונה הייתה "גשם", אלבומו השני של מאיר בנאי. בעקבות אלבום הבכורה שלו כונה בעיתונות "התקווה הגדולה של הרוק הישראלי", ו-"שלום חנוך הבא", אך בנאי עדיין לא בלט מספיק. מתי כספי ניסה לממש את כל ההבטחות הגלומות בו. שירתו של מאיר בנאי באלבום הייתה עוצמתית, חלקה בצעקות נטו, שלא שוחזרו עוד באף אלבום אחר שלו. בנאי הודה כי הטקסטים על בדידות וניכור עירוני שנכללו באלבום היו בהשפעת הצפייה המרובה שלו בסרט "נהג מונית", ומכאן הרצון המשותף שלו עם גיבור הסרט, שיירד גשם וישטוף את כל הזוהמה שבה נתקל. מלבד שיר הנושא הידוע, באלבום שירים אחרים שביססו את בנאי ככותב שירים וזמר מוערך- "אצלך בעולם", "אל תלכי מכאן", "תגידי אש תגידי מים" ו-"הלילה של אתי". ההפקה השנייה החשובה של כספי ב- 1987 הייתה אלבום הבכורה של ריקי גל, שנקרא על שמה. מי שהייתה זמרת רקע מבוקשת בשנות השבעים, הגיעה בשעה טובה לקדמת הבמה. כספי אף תופף באלבום ובהחלט נתן את הטון הרוקיסטי לשירים, שנתנו לגל מקום לצעוק כאוות נפשה - "ילד אסור ילד מותר", "הנה פתחתי חלון", "מערבה מכאן", "טוקיו גדולה", ומעל הכל- "נערת הרוק", סיפור גס וציני על איבוד התמימות של נערה, שנכתב על ידי יצחק לאור.

השנה הייתה נקודת מפנה לזמרת ותיקה נוספת, יהודית רביץ, אז הוציאה את אלבומה "באה מאהבה". רוב מילות השירים נכתבו על ידי יענקל'ה רוטבליט והולחנו על ידי רביץ. הפקתו המוזיקלית של ירון בכר יצרה עיבודים שהובילו לשינוי תדמיתי של רביץ. עד שנה זו, נחקקה בזכרון כזמרת הנוגה, השרה בשקט ונוחות באולם "צוותא" לצדם של יוני רכטר, דני ליטני ומתי כספי. הפקת "באה מאהבה" הלבישה אותה בבגדי עור וגררה הופעות גדולות בקיסריה. מלבד שיר הנושא, באלבום נכללו השירים "רחבת הריקודים", "שבתות וחגים", ו-"סוף לסיפור".

לאחר שהיה לטכנאי הקלטה בארה"ב בשנות השבעים המוקדמות, לואי להב חזר ארצה. הוא היה לטכנאי הקלטות גם כאן, ולמפיק אמנותי, האחראי על עיבודים, פרזנטציה של שירים ובימוי הופעות. על אף ניסיונו ולהט רוחו הידוע, להב התקשה לתרגם כל זאת להצלחה מסחרית. באותה עת, גידי גוב היה בקשיים דומים. שני אלבומי הסולו הראשונים שלו, אותם הפיק יוני רכטר, לא נחלו הצלחה מסחרית גדולה, כפי שהורגל מימי כוורת. מבקרת הטלוויזיה של "להיטון" כתבה כך, בסוף שנת 1983, על הופעתו עם רכטר באחת התוכניות:"נדמה כאילו כל הקסם האישי היה שייך למופעים המשותפים של גידי עם דני סנדרסון...ואילו לבד, עם חברים אחרים, הלך לאיבוד משהו ששמו איכות". עיקר הצלחתו המוזיקלית של גוב הייתה בפסטיגלים. לואי להב בעבודתו עם גוב בשנת 1987 החליט על שינוי ב-180 מעלות. באלבום שנוצר, "דרך ארץ", גוב קיבל, בזכות העקשנות של להב ובחירת החומרים, את גוון קולו הצרוד, שהיה לכל כך מזוהה עד שרבים שכחו כבר את קולו הערב מתקופת צעירותו. האלבום הכיל לחנים של יהודה פוליקר ומילים מאת מאיר אריאל ז"ל, עלי מוהר ז"ל ומאיר ויזלטיר. אריאל ז"ל אף חיבר את השיר "שלל שרב", הלהיט שהיה לגלגל ההצלה שגוב חיפש. לצדו באלבום הופיעו השירים "יורם", "פרח", שיר הנושא, ו-"כמעט סתיו.". גוב הקצין את הקו הרוקיסטי של האלבום בסיבוב ההופעות המלווה; אחת מהן הוקלטה ויצאה תחת השם "דרך ארץ- ההופעה", שנה לאחר מכן.

עוד לקוח מרוצה של להב הפקות

באותה שנה, אלון אולארצ'יק הוציא את אלבומו השני, "שעשועי כאילו". בצעד נדיר לתקופה, הקליט אולארצ'יק באולפנו הפרטי, תוך שהוא מנגן לבד כמעט על כל הכלים. באלבום נכללו השירים: "בחור אנלוגי בעולם דיגטלי", "כל הליל אני בגנך", ו-"שני חלקים בתוך השלם". שיר הנושא נכתב על ידי אברהם חלפי ז"ל, ובאלבום נכלל תרגום עברי לשירו של פרינס "Under The Cherry Moon", שהופיע שם כ"ירח תות".
תחת הפקתו של משה לוי, סי היימן הקליטה ב- 1987 את אלבומה הראשון. להיטיו "לא עובדת בשביל אף אחד" ו-"גיבור גדול", היו לקריאת תיגר על סדרי עולם פטריאכלים שהמשיכו את מחאתן של קורין אלאל עם "מותק", ואסתר שמיר עם "גבר ללילה אחד" משנים קודמות. היימן הקפידה להתייחס להרפתקות הצבאיות של ישראל; באלבומה הראשון נכלל השיר "מתל אביב לביירות", ובאלבומה השני, הופיע "יורים ובוכים", שנפסל לשידור. ייתכן וברצון להימנע מדיון בתכני השירים, התקשורת בחרה להתמקד בהופעתה החיצונית, איפור כבד ושיער מנופח/צבוע/קצוץ, וייחוסה המשפחתי, כבת למלחין נחום היימן.

האלבום החשוב ביותר של אותה שנה היה "אהוד בנאי והפליטים". בנאי היה כותב שירים אלמוני, מבוגר יחסית מכל אמן אחר שהוציא אלבום בכורה, וללא רקע מוזיקלי נחשב לתקופה. באלבום זה, ההתייחסות לנושאים הפוליטיים הייתה מרחיקת לכת; העוול הנעשה למהגרים מאתיופיה, והכיבוש מזווית הראיה של הפועל הפלסטיני. מכל אלו שהוזכרו לעיל, אהוד בנאי הוא האמן שגם בימים אלו נותר המשפיע והמצליח ביותר. שניים מחבריו בלהקת "הפליטים" כבר אינם עמנו. הראשון, המפיק המוזיקלי והגיטריסט יוסי אלפנט ז"ל, והשני, שהלך לעולמו זה עתה, המתופף ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל. הוצאה מחודשת של האלבום, לרבות בתוספת ביצועים מהופעות ההרכב, תעשה עמם חסד גדול, ותשמר את אחת הסיבות הבולטות לזכרונם החיוני כל כך.

הערה: ב-1987 הופיע גם האלבום השני של משינה, אך הוא אינו הוזכר מאחר וכבר יצא מחדש בסדרת "התפוז" של NMC. אין בכך לבטל את הרצון לראות אלבום זה בהוצאה מחודשת טובה יותר.