“אופניקים אנחנו”: בובה של ייצוג

לפני כשבועיים, העונה החדשה של "רחוב סומסום" הישראלי עלתה לאוויר. תחילתה של עונה זו לוותה במסע יחסי ציבור, שספק אם בעבר זכתה לה כאן תכנית אחרת לגיל הרך. לצד כתבות די אוהדות באתרי החדשות המובילים, נחנך בחיפה רחוב על שם התוכנית. אירוע זה היה במעמד ראש העיר ושר התיירות, אך האורח החשוב ביותר שנכח בטקס היה התושב החוזר של הרחוב, מוישה אופניק.

שיבתו לתוכנית, לראשונה מאז העונה השנייה מ- 1998, מסמנת את ההכרה מצד אנשי ההפקה הנוכחית בייחודו וחשיבותו ל"רחוב סומסום" בפרט ולשדה התרבות הישראלית, בכלל. הכרה זו כבר התגבשה לפני שנים בקרב הדור שגדל בצפייה בתוכנית. בשנת 2000, פרסי אופיר היו ללא שם וכונו רשמית, בפשטות מביכה, "האוסקר הישראלי". באתר ביקורות הקולנוע "עין הדג", הציעו לקרוא לפרס "מוישה", לפי הדימיון בין אופניק לבובה המקבילה לו ב"רחוב סומסום" האמריקני, אוסקר.

בהתאם לתנאי הזיכיון המוקפדים של תכנית האם האמריקנית, ראשית ההפקה הישראלית המקורית מ- 1983 כללה דיונים בעניין אילו בובות מקוריות יש ליצור, המותאמות למציאות של הילדים המקומיים. לבסוף, נכללו שתי בובות ישראליות: הראשונה הייתה קיפי בן קיפוד, החי לבדו במערה בלב הרחוב. בובה זו היא המשך ישיר של קו המחשבה אשר הביא לעולם, מספר שנים קודם לכן, את קישקשתא; בובת קקטוס בעל נפש של ילד, שהייתה כוכבת התכנית "מה פתאום?!". הבחירה האסתטית בבובת קקטוס קשורה למיתוס "הצבר" הציוני, הבא להנחיל את ייחודם של ילידי ארץ ישראל היהודים. המשלתם לצבר, צמח הנטוע במדבריות, מסמנת את הקשר החזק שלהם לאדמה, קשר שלא זכו לו דורות יהודים קודמים החיו בגולה, לפי ראיה זו. בנוסף, המיתוס גרס כי אופיו של יליד הארץ היהודי זהה לתכונותיו של הצמח, אשר עוקצני כלפי חוץ אך מתוק בפנים וכך בדיוק עוצב גם קיפי.

והזוכה ב-"מוישה" הוא...

הבובה השנייה היא של מוישה אופניק. בובה זו לא באה לסמל באופן מודע אף פן של המפעל הציוני. אך דווקא בהיעדר יד מכוונת של אלגוריות פלקטיות, נראה כי אופניק, בדיבורו, מחשבתו ודרך חייו, ביטא טוב יותר את המציאות של אלו החיים בישראל של ימינו. הוא לא בחר לבוא אל הרחוב אלא, מילולית, נתקע בו, עם רכב החיפושית הכחולה שלו, שם התאכסן. נרגן תמידית, אופניק מיעט לשיר בשמחה יחד עם שאר התושבים, שניסו בכוח לשפר את מצב רוחו. אם כבר פצח בזמרה, היה זה בשירים היותר רוקיים של הרפרטואר הסומסומי: "מי שמביט בי מאחור", והדואט עם דודו, יוסקה- "אופניקים אנחנו". בובתו של אופניק לא הייתה סקרנית או שקדנית. ידיעתו בחגי ישראל הייתה אפסית; לליל הסדר הגיע מחופש אך שמח על היין שבשולחן הסעודה. היו לו תשובות קבועות ומוכנות מראש לכל מצב אליו נקלע. אופניק היה חסר הבחנה כי אותן התשובות שמיהר לשלוף הן המובילות אותו שוב ושוב למצבי הביש שחווה. האהדה שקיבל אופניק מצד הצופים הצעירים נבעה מההזדהות שלהם כי היו נוהגים כמוהו לו היו תושבי הרחוב. הכבוד והערגה שחשים אלו שהתבגרו מגיעים מתוך ההבנה כי כך נוהגים רבים ברחובות המציאותיים של השכונות ברחבי המדינה.

ב- 1998, צולמה עונה שנייה של "רחוב סומסום" בה דמותו של קיפי בן קיפוד שונתה. רעמת הקוצים הייתה משוכה לאחור, נעליו היו נעלי ספורט רגילות, ולא נעלי הבית החומות ומשובצות, שקיבלו את הכינוי "נעלי קיפי". אופניק נשאר כמות שהוא אך נראה תלוש יותר מתמיד, כאשר נאלץ להתמודד עם תושבים חדשים שהדגישו במיוחד את היחסים שבין יהודים לערבים בישראל. ב- 2004, הופקה "סיפורי סומסום", שבה לא הופיע אופניק עוד. כאמור, קיפי יבלה את העונה החדשה של "רחוב סומסום" במחסני הטלוויזיה החינוכית, בעוד שמוישה הוזמן אחר כבוד לטקס בחיפה, ולעונה נוספת בתוכנית. המציאות האופניקית ניצחה.

ראוי לציין ולהעריך, כי בובת מוישה אופניק לעולם לא יכלה להיות מה שהיא ללא קולו של ג'יל בן דוד, המדובב אותה. בראיון שהעניק לקראת העונה החדשה, אמר את הדברים הבאים, המהווים את הסיכום הקולע ביותר לדיון זה:"ההנחיות לגבי אופניק היו שהוא יהיה נון-קונפורמיסט בצורה קיצונית, חי בעולם משלו, לגמרי בטוח בעצמו ובדרך שלו עד כדי כך שהוא.. הוא לא מסיונר, אבל הוא בפירוש ינסה להביא אנשים לדרך שלו. את התכונות האנושיות-פסיכולוגיות האלה תרגמתי למה שלימים נקרא מוישה אופניק".

לכסות את הבושה: קאברים, אז וכיום

התחושה שהקהל העכשווי ראה והפנים את כל מהפכות האמנות, וכך הוא עומד שבע ומשועמם מול המתרחש כיום איננה נכונה לחלוטין. עוד נותרה ציפייה עיקשת לחידושים וריגושים. לראיה, כאשר אוהב המוזיקה המצוי מגלה כי אמנו המועדף עומד לבצע קאבר כלשהוא בקרוב, האכזבה נחקקת במוחו, עוד לפני ששמע את הביצוע המחודש. קהל המוזיקה לא היה תובעני כך מן ההתחלה.

בשנות החמישים, הפלח הגדול של שוק המוזיקה היה שייך לסינגלים; תקליטון עם שיר אחד בכל צד, כאשר זה המופיע בצד א' נחשב לשיר הבולט שאותו ניסו לקדם. השיר בצד ב' בקושי נוגן; השדרנים ברדיו לא טרחו להתעניין במיוחד בו וגם והאופן שהונחו הסינגלים בג'וק-בוקס אפשרו, במילא, רק לצד א' להישמע. בהתאם לכך, מעט השקעה הושמה בשיר הנוסף מצד המפיקים. הפתרונות האהודים להעברת הזמן עד שהמחט תסיים לחרוק היו הקלטת קאבר לשיר ידוע או ביצוע אינסטרומנטלי של קטע חדש, אך לא בעל השראה רבה.

מכיוון שהרוק'נ'רול היה בבסיסו מוזיקת ריקודים, כל מה שהיה חשוב לקהל הצעיר הוא שלשיר יהיה קצב טוב. במידה ואהבת את הסינגלים של אמן מסוים וחיכית לאלבומו, היית מקבל באריזה חדשה את הסינגלים המוכרים, ועוד שלל קאברים. לעיתים הופיעו באלבומים שירי המשך ללהיטים; "Twistin' Postman" בא לאחר "Please Mr. Postman" של המרוולטס, "Judie's Turn To Cry" כחלק מסאגת "It's My Party" של לסלי גור ועוד. עבור קיצורי דרך אלו, לא נרשמו תלונות רבות מצד הקהל. הריקודים המשיכו להתקיים בקצב משביע רצון.

בתחילת שנות השישים, האלבומים עדיין לא נחשבו כמוצר ראוי בפני עצמו; לביטלס עצמם שלושה אלבומים מוקדמים שבהם שישה קאברים בכל אחד. חשוב לציין, כי לקאברים הייתה גם השפעה חיובית מאוד בתקופה זו: הלהקות הבריטיות ששטפו את ארצות הברית, עם מבחר של קאברים לשירי רית'ם אנד בלוז ברפרטואר, הביאו לחשיפה גדולה של שירי הז'אנר במידה שלא התאפשרה לאמנים המקוריים בעקבות מחסומי הגזענות.

מכסה ומפתיע

עד אמצע שנות השישים, הרוק וקהלו הספיק להתבגר ולהיות הרבה מעבר למוזיקת ריקודים. אידיאולוגיית הז'אנר התפתחה, חתרה לגילוי ערך האמת והדגישה את היצירה המקורית כדבר המינמלי המתבקש מאמן. אלו שעדיין ביצעו קאברים ולמעשה, שרו מגרונם של אחרים, נתפסו כשקרנים מאחר ובחרו במודע שלא להציג את האמת שלהם. השינוי נשמע לאוזן החל באלבומי רוק שנעשו כבר ב 1965. פסטיבל מונטריי, שהתקיים ביוני 1967, כינס אמנים שחלקם ביצעו קאברים בתחילת הדרך, אך בשלב זה כבר סימלו את התפנית ביצירה: סיימון וגרפונקל, האנימלס, הבירדס, המאמס אנד הפאפאס, אוטיס רדינג, המי, ג'ניס ג'ופלין, ראווי שנקר וג'ימי הנדריקס. ולחשוב שהביץ' בויז, דיון וורוויק והאימפרשנס, להקתו של קרטיס מייפילד, ביטלו ברגע האחרון...

אחד משיאי הפסטיבל היה הופעתו של הנדריקס. כולם נפעמו מהמקוריות שלו ומתעלולי הבמה של שריפת הגיטרה, ניפוצה, חיבוקים חושניים עם המגבר וכולי. אך לצד החידושים הללו, הנדריקס גם ניגן שני קאברים באותו סט: האחד, "Wild Thing" של הטרוגס, והשני, שיר הנושא של האלבום "סרג'נט פפר"- שבועיים וחצי בלבד לאחר שהביטלס הוציאו אותו. ביצועיו לא פגמו מההתלהבות ממנו מאחר והוא התייחס לשירים אלו כאל סטנדרטים, כשירים שהוכיחו עצמם כנצחיים למרות שהיו בשעתו "טריים" מאוד ולקח אותם למחוזות הנגינה הייחודית שלו.

מכסה ומעליב

מאז שנות השמונים המוקדמות, עת עלו המוזיקה האלקטרונית וההיפ-הופ, היה ברור שהמיקס הופך להיות הקאבר בן-זמננו. החלוקה השגרתית של שיר בצד א' ושיר בצד ב' נשברה. בסינגלים רבים הופיעו מספר גדול יותר של קטעים, ולרוב מיקסים שונים של אותו שיר (מיקס אינסטרומנטלי, מיקס דאב, האוס וכל העולה על רוחכם) האופן שבו הדי.ג'יי מפרק את השיר המקורי והקצב החדש שבו הוא מלביש אותו, נהיה שווה ערך לכל פרשנות קולית של זמרים.

כיום, מעטים מבצעים קאברים כחלק משגרת עבודתם, וממעטים בהקלטתם באלבומיהם. זאת מאחר והאמנים הפעילים היו בעברם חלק מהקהל שמאס במיחזור. אם כבר, הם מעדיפים ליטול חלק יחד עם שורה של אמנים נוספים באלבומי מחווה, כגון אלו שנעשו לכבוד לאונרד כהן, או לבצע אותם באופן חד פעמי בהופעה חיה. בין הקאברים האחרונים שהפכו ללהיטים בעצמם היו הביצועים של טום ג'ונס ל-"Kiss" ומייק פלאוורס פופס ל- "Wonderwall". לפי מיטב מסורת הקאברים, מועד ההקלטה הסמוך לפרסום הביצוע המקורי עזר להם מאוד להצליח. (שנתיים אחרי פרינס, שנה אחרי אואזיס; בהתאמה) מנגד, יש גם את חסרי הבושה המקובעים כסלע, כמו פט בון, אשר משנות החמישים מבצע קאברים קלילים לרוק'נ'רול שחור. ב- 1997, סימן לעצמו שפל נוסף והוציא אלבום שכולו קאברים לשירי מטאל.

אומללה בדרכה שלה: סוד הצלחתה של הלהקה המשפחתית בזמני משבר

שנות השישים והשבעים בארצות הברית היו לתקופה אלימה מאוד שהובילה לשינויים רבים כמעט בכל תחומי החיים בעולם המערבי. ביניהם, בתפיסת המיניות הגברית והנשית וכתוצאה מכך גם במבנה התא המשפחתי המסורתי. רוב השינויים לוו בפס קול חדש ורועש של מוזיקה שסימלה בצליליה ובמראה אמניה את המהפכים הרבים.

תנועת הגלאם בתחילת שנות השבעים אפשרה לאמנים גברים להאריך שיער מעבר לגבולות ההיפי הסביר, להתאפר ולהתגנדר בשמלות. ההשפעה המיידית הייתה זעזוע בקרב הממסד והתלהבות מצד הצעירים (והצעירות, במיוחד). ההשפעה ארוכת הטווח של הגלאם הייתה סלילת הדרך, שנים לאחר מכן, בתנועת הפאנק שבה הנשים חצו את הגבול המגדרי, הסתפרו קצוץ ולבשו חלקי חליפות.

עם זאת, במקביל, קמה מגמה הפוכה שנדמה כי באה להתנגד לאותם שינויים ולשמר את אורח החיים הישן. הלהקות המצליחות ביותר מבחינה מסחרית של אותו עשור היו הרכבים משפחתיים. ביניהם ניתן למנות את הג'קסונים (אחים), הקרפנטרס (אח ואחות), הבי ג'יס (אחים), אבבא (שני זוגות נשואים), האוסמונדס (אחים), סיסטר סלד'ג (אחיות), פוינטר סיסטרס (אחיות).המשותף להרכבים מלבד הקשר המשפחתי הוא שכולם ניגנו ושרו פופ מתקתק, לא מאיים וזאת לא במקרה- יש לכך כנראה אפקט פסיכולוגי מכריע.

מוזיקת הפופ היא ביסודה שקרית- היא עוסקת באהבת אמת וקושרת אותה לנצחיות. כל אדם בעל ניסיון מועט בחיים יודע כי המושג "אהבת אמת" הוא בעייתי, ומי שמצא אותה יודע כי דווקא בגלל שזו אהבת אמת קשה לשמור אותה לנצח. בכל זאת, השקר הפופי הוא נעים ומזכך ונותן את האשליה כאילו שבפעם הבאה שתתאהבו, הדברים יראו אחרת. כאשר להקה משפחתית שרה שיר אהבה, אנו מדמיינים כי הם שרים בעצם זה לזה. אין אנו מעלים בדעתנו כי אהבה וקשר עמוק בין בני משפחה גרעינית ניתנים אי פעם לפירוק וכך הם מגלמים את שיאה של אהבת האמת של הפופ.

יכולתם "לשקר" כל כך טוב יכולה להסביר את סוד כוחם והצלחתם של הרכבים אלו דווקא בשעת המשבר הגדולה שהייתה כאמור לתא המשפחתי "הנורמלי" שחונכנו לשאוף אליו.אירוניה לא מעטה טמונה בכך שכמעט כל הלהקות המשפחתיות הגדולות שבאו לסמל אחדות ושלמות, סחבו על גבם צלקות רבות, שפיצלו בין אנשיה ועלו להן בקריירה ולעיתים בחיים ממש.

הדוגמה הקלאסית היא כמובן משפחת ג'קסון, שילדיה נדחפו על הבמה בגיל מוקדם מאוד על ידי אביהם, מוזיקאי עבר מתוסכל שהתפרנס במפעל פלדה. סיפורים רבים על התעללות פיזית ונפשית בכל ילדיו נחשפו בהדרגה עם השנים, כאשר הצלחתה הענקית של הלהקה כבר שככה. אלבומם האחרון היה "רחוב ג'קסון 2300", משנת 1989 המתייחס לכתובתם הישנה בעיר הולדתם, גארי, אינדיאנה. בשיר הנושא משתתפים כל האחים, כולל מייקל ומרלון שעזבו את ההרכב חמש שנים קודם לכן, והאחיות ג'נט ורבי. השיר צובע את ילדותם בצבעים עליזים יותר מכפי שבאמת היו ומנסה להשליך על הווה הטוב, לכאורה, שלהם. אך ההחלטה המכוונת לא להזמין לשירה את אחותם הנוספת, לה-טויה ג'קסון הוכיחה כי שום הצלחה שבעולם, לא תפיג משקעים של אף משפחה, בין אם היא שרה או רוקדת למחייתה.

המצב לשיפוטכם: תולדותיו והיעדרו של הרוק המשודר בישראל

הרוק המקומי אף פעם לא היה למנה העיקרית בשידורי הטלוויזיה בישראל ובודדות היו התוכניות שעסקו אך ורק בו.הטלוויזיה הישראלית החלה לפעול באופן סדיר ב 1968 ומעט המוזיקה שהציגה היה בעיקר מבית הלהקות הצבאיות שהתאימו במיוחד להלך הרוח המתגייס והמגויס של התקופה. רצון הממסד לשמר את כוח השירים הקאנונים כמו "גבעת התחמושת", תוך התעלמות ובוז לרוק ולפופ גרמו להיעדר מוחלט של סגנונות אלו מהמסך וגם ברדיו הישראלי בקושי נוגנו.

בתחילת שנות השבעים, נטמנו הניצנים הראשונים למוזיקת הרוק בשידורי הטלוויזיה הישראלית. "פופ 70'", בבימוי ז'ק קטמור ז"ל הייתה תכנית שתיעדה את להקות הקצב הפופולאריות בארץ כגון האריות ו-הצ'רצ'ילים. בשנים אלו, עלו גם תוכניות "לול", שבין המערכונים, שובצו השירים החדשים דאז של אריק איינשטיין ו-שלום חנוך ונחשבים לוידיאו קליפים הראשונים בישראל. עם זאת, שני המיזמים לא האריכו ימים והוגבלו למספר זעום של פרקים ולכן השפעתם המיידית הייתה קטנה מאוד.

מאוחר יותר, הצלחת המגזין "להיטון", שבא לחקות מגזיני מוזיקה כגון ה"מלודי מייקר" האנגלי ושאף ליצור כאן תרבות פופ סדירה, הוביל ליצירת תכנית מוזיקלית ראשונה שהתבססה באופן משוחרר על "טופ אוף דה פופס". תכנית זו הייתה "עוד להיט", שהונחתה תחילה על ידי דורי בן זאב ולאחר מכן על ידי אלי ישראלי. בעונות הראשונות שלה, לא נכלל קהל באולפן. נעימה מוזיקלית משונה סיימה כל קטע כאשר המצלמה התקרבה לקלוז-אפ רצחני לפני הזמרים ששרו בפלייבק. צוות רקדנים סגר כל תכנית לצלילי גרסה מורחבת של הנעימה. בעונות מאוחרות יותר, שכבר שודרו בתחילת שנות השמונים, שולב קהל ילדים באולפן ושיר פתיחה בביצועה של ריקי גל. עיקר המוזיקה ששודרה בשנות השבעים הייתה מפסטיבלי הזמר השנתיים, שבהם הופיעו אך ורק אמני המיינסטרים הישראלי שלא היו אלא יוצאי דור נוסף של להקות צבאיות.

בשנות השמונים, "להיט בראש" הייתה תכנית המוזיקה המרכזית ולמרות זאת, שודרה רק פעם בשבועיים. סדר הופעת השירים התבסס על מצעד הפזמונים של רשת ג'. סידור אירוני בהתחשב בכך שבאותה עת, רשת ג' חרטה על דגלה את קידום הפופ הלועזי של הימים הללו. רבים ממנחי התכנית היו גם מגישים בתחנות קול ישראל השונות, כגון מנחם גרנית, ענת דולב, נעם גילאור, משה מורד, לצד מנחים אחרים כגון אברי גלעד ושרי צוריאל.התכנית הראתה הופעות באולפן בפלייבק, ולעיתים לא טרחו לזמן את האמנים לצילומים ובחרו להקרין הופעה שכבר ביצעו באחת מתכניות האירוח של ליל שישי, כגון "סיבה למסיבה". תכנית נוספת הייתה "עד פופ" שהנחה אהוד מנור ז"ל. בתכנית רואיינו מבחר של אמנים, שהופיעו באולפן ללא קהל והוקרנו גם קליפים לועזיים, מנהג שגם "להיט בראש" אימצה. "זהו זה" באותה תקופה כבר צברה אהדה כתכנית הבידור האהובה ביותר. לכל פרק בתכנית היה אורח מוזיקלי תורן, שלעיתים גם שולב בעלילת הפרק בתפקיד קטן, כמו עפרה חזה ז"ל בתכניות לפורים. בין המערכונים, שודרו הופעות אולפן של האורח המוזיקלי אך הופעות אלו נבלעו בשלל הפינות ששודרו בתכנית, כגון פינות הקולנוע, ההיסטוריה, וידיעת הארץ.

שנות התשעים הביאו שינוי מכרע בנוף התקשורתי של ישראל, עקב פריצת ערוץ 2 והכבלים. לרגע קצר, נפתחה אפשרות נוספת לראות ולשדר מוזיקה.בימי ערוץ 2 הניסיוני שודרו "קול הפופ" ו-"קול הרוק" בהנחיית יואב קוטנר ו-אברי גלעד. התכנית כללה ראיונות באולפן וגם כתבות חוץ, כגון סקירת מהלך הקלטות "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטשה. בעקבות תחילת שידורי אם.טי.וי בישראל , גל להקות הרוק שקמו רצו להשתלב בשיווק עדכני של המוזיקה ו-וידיאו קליפים לשירים ישראליים נוצרו בכמויות גדולות מבעבר. למרות הרצון הטוב, בהיעדר מסגרת מסודרת לשדר אותם בהן, הקליפים נפלו בין הכסאות.בערוץ 2 החדש (המסחרי), היו מעט מאוד תוכניות מוזיקה; "רדיו חזק" שודרה בשעות הצהריים ויועדה לבני הנוער, ב"מהקליפייה באהבה" שודרו גם קליפים מחו"ל ושתיהן התרכזו בקטעי קישורבמשקל נוצה בין הקליפים. באותה עת, בערוץ הקהילתי-מקומי של מרכז הארץ, שודרה התכנית "יש!", בהנחיית דן תורן, שכללה מצעד משלה והופעות אורח מיוחדות כגון יובל בנאי ו-שלומי ברכה לקראת הפירוק של "משינה", ששרו את "סר חינה". מכיוון ששודרה בערוץ זניח ללא לוח שידורים מסודר ומוכר, החשיפה לתכנית הייתה מוגבלת מאוד. כמו כן, באותו ערוץ, שודרה רצועת "נטו", ששמה כן הייתה: קליפים נטו, ללא כל הפרעה או סדר מחייב בהכרח.

באותן שנים, בשעות הערב בערוץ הילדים שודרה "יציאת חירום" בהנחיית שרון קנטור; עיקר התכנית היה מוזיקה והיא אירחה באולפנה להופעות חיות את אמני הרוק הישראלים המובילים של התקופה, כגון מופע הארנבות של ד"ר קספר, ברי סחרוף, והרכבה הראשון והצעיר של מוניקה סקס. זריקת עידוד לעשייה הייתה סקירת חדשות אם.טי.וי על סצנת המוזיקה בישראל, כולל כתבה על פסטיבל ליל אהבה בצמח 1994, וקיום תחרות ה"יורו-וידיאו", גרסת הערוץ לתחרות האירוויזיון ששודרה בשידור חי. בתחרות נשלחו קליפים מייצגים מכל מדינה. בין אלו שייצגו את ישראל היו: זקני צפת, סטלה מאריס, איפה הילד ו-שלמה גרוניך.התחרות הופסקה תוך שנים מעטות והדיווחים על ישראל באם.טי.וי כיום נעשים כחלק מרפרוף על מצעדי השירים השונים באירופה (או ליתר דיוק, במדינות המחוברות לערוץ) הערוץ הראשון החל לשדר לקראת סוף העשור את "תוצרת הארץ" בהנחיית עמר קריגר. התכנית כללה ראיונות קצרים עם אמנים, והכינה להם קליפים זולים לסינגלים החדשים שלהם. מלאכת ההנחיה עברה לידי אילנה ברקוביץ' וכיום טל גורדון היא המנחה הנלהבת, אך עתיד התכנית לוטה בערפל, מאחר והיא מוזכרת תמיד כראשונה לרדת מהמסך במסגרת קיצוצי תקציב רשות השידור.

חוסר יציבות התוכניות הובילו למצב שבו, לאורך רוב שנות התשעים, הופעות חיות של המוזיקאים בשעות צפיית השיא הוגבלו אך ורק להיות חלק קטן מפאנל האורחים בתוכניות של דן שילון או דודו טופז, שהעדיפו להביא לבימתם את אלו שכבר הוכיחו עצמם מסחרית. למרבה הצער, דווקא ערוץ המוזיקה הישראלית, שקם ב 2003, אינו משנה בהכרח את ההיסטוריה העגומה של המוזיקה המקורית המשודרת בטלוויזיה. הערוץ מחליף חדשות לבקרים את לוח שידוריו, ובו צמצומים חריפים בהפקת תכניות אולפן. התוצאה היא בליל לא מוגדר של אין ספור קליפים שחלקם באיכות שידור נוראית (ולאו דווקא הישנים מביניהם), בדיוק כפי ששודרו בערוץ המקומי שנים לפני ש"מוזיקה 24" נוסד. היעדר החשיפה הטלוויזיונית המתמשכת לאמנים חדשים בתחום הרוק גרם לנזקים גדולים. בין היתר, לכך שהקהל המקומי נאלץ לשנס מותניים ולפתוח ארנק ליותר ויותר הופעות מבלי שיהיה לו כל ידע מוקדם על האמנים. הצרכן הממוצע נמנע מהרפתקנות שכזו, ונשאר בבית או יוצא להופעות של אמנים מוכרים יותר. נוצר מעגל שקשה לשבור אותו, שבו אין אפשרות ריאלית לשוליים לפרוץ למרכז או להשפיע עליו. התרחיש, שהיה למציאות בתחילת שנות התשעים, שבו להקה כמו "כרמלה גרוס וגנר" תזכה לפופולאריות כזו עד שתוזמן להופיע מול חיילים נראה רחוק מתמיד.

מאיפה אתה במקור? מדוע ישראל לא אוהבת את ספרינגסטין

מעטים האנשים, והצעירים במיוחד, בישראל שאוהבים את ברוס ספרינגסטין. הוא מצטייר כאחד מהזמרים האלו שאין לו כל נגיעה שהיא בחייך מלבד שאולי אבא שלך זוכר שקנה פעם שני תקליטים שלו ואמא חשבה אז שהוא די חתיך אבל לא מבינה לאן נעלם.בעיקר, ברוס נתפס כ"אמריקאי מדיי"- משורר החצר של הממלכה שכולם אוהבים לשנוא. חלק לא מבוטל מרתיעה זו מבוססת על אי הבנת שירו הידוע "נולד בארה"ב". השיר מתאר בכעס כיצד בחור חסר מעש מעיירה נידחת מגויס למלחמת ויטנאם. לאחר הקרבות, הוא חוזר הביתה ומבין שאף אחד אינו מחכה לו עם פרחים או מוכן להעסיק אותו. בקיצור, עדיין תקוע באותה משבצת שהיה בה לפני הגיוס, להוציא מהכלל את כל חבריו לנשק שמתו לשווא. סיפורים פטריוטים מאלו כבר נכתבו על אמריקה.רונלד רייגן, מי שנבחר לנשיא באותה תקופה, ויועצי התקשורת שלו נדלקו על הפזמון אבל לא קראו בין השורות. במהלך מסע הבחירות שלו ב 1984, רייגן ציין כיצד שיר זה של ספרינגסטין מבטא את התקווה שחשים הצעירים במדינה...האמרה הזו רק גרמה לרבים עוד יותר לזכור אך ורק את שורת הפזמון ולצבוע אותה באותם צבעים עליזים ש-רייגן תיאר בטעות. מלבד השתרשות אי ההבנה הזו, הכינוי שדבק ב-ספרינגסטין "הבוס" גם הוא אינו כלי שיווק מוצלח לאמן בארץ.

עבור מוסר העבודה האמריקאי הקשוח שנעוץ בשורשים דתיים- "בוס" היא מילה נרדפת לכבוד. האמריקאי הממוצע מביט באחראי עליו בהערכה. הוא מאמין שזכה להגיע לתפקיד בזכות עבודה קשה ומתמדת שהנצרות מקדשת. אותו אמריקאי שואף להחליף את הבוס שלו, אם לא יזכה להגשים את החלום האמריקאי במלואו- להיות הבוס שלו עצמו. על אוזניים מקומיות, המילה "בוס" אינה מהלכת עלי קסם. יש בה מטענים כאובים מן העבר של יחסי "אדונים-עבדים" , שההתיישבות היהודית המתחדשת ניסתה בכוח למחוק מהזיכרון הקולקטיבי של ישראל. בנוסף, היעדר חיים ממושכים תחת ריבונות אוטונומית גרמו לעם היהודי להתייחס תמיד בזלזול מה כלפי דמויות בעלי סמכות, מתוך התחושה כי אין להם דבר בשלטון והשררה שאותם הדמויות מייצגות.















ספרינגסטין והלהקה. בדרך לעבודה

השפעותיו המוזיקליות של ספרינגסטין אינן מקובלות גם כל כך בישראל. במהלך עשר השנים האחרונות, ברוס התקרב יותר ויותר לפולק, כשאחד משיאי ההשפעה היה באלבום המחווה שהוציא השנה ל-פיט סיגר, מגדולי הז'אנר. היעדר השפעות פולק בארץ מקשות על חיבור לצורת ההגשה, הטקסטים ומסריו של ברוס. רבים משיריו של ספרינגסטין עוסקים בדרכים, בנסיעות אין סופיות שמתחילות מהרצון לקום ולדהור למקום אחר. זו מציאות ואפשרות שקיימת עבור תושבי ארה"ב ולשאר המתגוררים במדינות גדולות בלבד שיכולים לנדוד במרחבים עצומים ולהעלם לעד מסביבתם הישנה שמאסו בה. כידוע, ישראל היא מקום קטן, שבו הנסיעה הארוכה ביותר לא נמשכת מעבר ליום. אם חפץ כאן האדם בנסיעה ארוכה באמת, הוא חייב יהיה לעזוב את הארץ.מי מאלו שיגיע במסעו לארצות הברית לא צפוי שיבחר בפניה כפי שספרינגסטין מציג.

בניגוד אליו, לו ריד, למשל, מציג את ארה"ב רק דרך הכרך הגדול של ניו יורק ומפתה את המאזינים להצטרף אליו לחבורה הפרועה. אם תיקחו טרמפ עם ספרינגסטין, לכו תדעו לאיזה חור תגיעו. טרמפ לדוגמה ניתן למצוא באלבומו "נברסקה" מ-1982. שיר הנושא מתוכו הוא חלק ממכלול מקומות ואנשים שבודדים כמו ספרינגסטין טורחים להבליט. זהו בסך הכל עוד סיפור על ארצות הברית אבל כדאי להקשיב. אחרי הכל, הבן אדם נולד שם.