המצב לשיפוטכם: תולדותיו והיעדרו של הרוק המשודר בישראל

הרוק המקומי אף פעם לא היה למנה העיקרית בשידורי הטלוויזיה בישראל ובודדות היו התוכניות שעסקו אך ורק בו.הטלוויזיה הישראלית החלה לפעול באופן סדיר ב 1968 ומעט המוזיקה שהציגה היה בעיקר מבית הלהקות הצבאיות שהתאימו במיוחד להלך הרוח המתגייס והמגויס של התקופה. רצון הממסד לשמר את כוח השירים הקאנונים כמו "גבעת התחמושת", תוך התעלמות ובוז לרוק ולפופ גרמו להיעדר מוחלט של סגנונות אלו מהמסך וגם ברדיו הישראלי בקושי נוגנו.

בתחילת שנות השבעים, נטמנו הניצנים הראשונים למוזיקת הרוק בשידורי הטלוויזיה הישראלית. "פופ 70'", בבימוי ז'ק קטמור ז"ל הייתה תכנית שתיעדה את להקות הקצב הפופולאריות בארץ כגון האריות ו-הצ'רצ'ילים. בשנים אלו, עלו גם תוכניות "לול", שבין המערכונים, שובצו השירים החדשים דאז של אריק איינשטיין ו-שלום חנוך ונחשבים לוידיאו קליפים הראשונים בישראל. עם זאת, שני המיזמים לא האריכו ימים והוגבלו למספר זעום של פרקים ולכן השפעתם המיידית הייתה קטנה מאוד.

מאוחר יותר, הצלחת המגזין "להיטון", שבא לחקות מגזיני מוזיקה כגון ה"מלודי מייקר" האנגלי ושאף ליצור כאן תרבות פופ סדירה, הוביל ליצירת תכנית מוזיקלית ראשונה שהתבססה באופן משוחרר על "טופ אוף דה פופס". תכנית זו הייתה "עוד להיט", שהונחתה תחילה על ידי דורי בן זאב ולאחר מכן על ידי אלי ישראלי. בעונות הראשונות שלה, לא נכלל קהל באולפן. נעימה מוזיקלית משונה סיימה כל קטע כאשר המצלמה התקרבה לקלוז-אפ רצחני לפני הזמרים ששרו בפלייבק. צוות רקדנים סגר כל תכנית לצלילי גרסה מורחבת של הנעימה. בעונות מאוחרות יותר, שכבר שודרו בתחילת שנות השמונים, שולב קהל ילדים באולפן ושיר פתיחה בביצועה של ריקי גל. עיקר המוזיקה ששודרה בשנות השבעים הייתה מפסטיבלי הזמר השנתיים, שבהם הופיעו אך ורק אמני המיינסטרים הישראלי שלא היו אלא יוצאי דור נוסף של להקות צבאיות.

בשנות השמונים, "להיט בראש" הייתה תכנית המוזיקה המרכזית ולמרות זאת, שודרה רק פעם בשבועיים. סדר הופעת השירים התבסס על מצעד הפזמונים של רשת ג'. סידור אירוני בהתחשב בכך שבאותה עת, רשת ג' חרטה על דגלה את קידום הפופ הלועזי של הימים הללו. רבים ממנחי התכנית היו גם מגישים בתחנות קול ישראל השונות, כגון מנחם גרנית, ענת דולב, נעם גילאור, משה מורד, לצד מנחים אחרים כגון אברי גלעד ושרי צוריאל.התכנית הראתה הופעות באולפן בפלייבק, ולעיתים לא טרחו לזמן את האמנים לצילומים ובחרו להקרין הופעה שכבר ביצעו באחת מתכניות האירוח של ליל שישי, כגון "סיבה למסיבה". תכנית נוספת הייתה "עד פופ" שהנחה אהוד מנור ז"ל. בתכנית רואיינו מבחר של אמנים, שהופיעו באולפן ללא קהל והוקרנו גם קליפים לועזיים, מנהג שגם "להיט בראש" אימצה. "זהו זה" באותה תקופה כבר צברה אהדה כתכנית הבידור האהובה ביותר. לכל פרק בתכנית היה אורח מוזיקלי תורן, שלעיתים גם שולב בעלילת הפרק בתפקיד קטן, כמו עפרה חזה ז"ל בתכניות לפורים. בין המערכונים, שודרו הופעות אולפן של האורח המוזיקלי אך הופעות אלו נבלעו בשלל הפינות ששודרו בתכנית, כגון פינות הקולנוע, ההיסטוריה, וידיעת הארץ.

שנות התשעים הביאו שינוי מכרע בנוף התקשורתי של ישראל, עקב פריצת ערוץ 2 והכבלים. לרגע קצר, נפתחה אפשרות נוספת לראות ולשדר מוזיקה.בימי ערוץ 2 הניסיוני שודרו "קול הפופ" ו-"קול הרוק" בהנחיית יואב קוטנר ו-אברי גלעד. התכנית כללה ראיונות באולפן וגם כתבות חוץ, כגון סקירת מהלך הקלטות "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטשה. בעקבות תחילת שידורי אם.טי.וי בישראל , גל להקות הרוק שקמו רצו להשתלב בשיווק עדכני של המוזיקה ו-וידיאו קליפים לשירים ישראליים נוצרו בכמויות גדולות מבעבר. למרות הרצון הטוב, בהיעדר מסגרת מסודרת לשדר אותם בהן, הקליפים נפלו בין הכסאות.בערוץ 2 החדש (המסחרי), היו מעט מאוד תוכניות מוזיקה; "רדיו חזק" שודרה בשעות הצהריים ויועדה לבני הנוער, ב"מהקליפייה באהבה" שודרו גם קליפים מחו"ל ושתיהן התרכזו בקטעי קישורבמשקל נוצה בין הקליפים. באותה עת, בערוץ הקהילתי-מקומי של מרכז הארץ, שודרה התכנית "יש!", בהנחיית דן תורן, שכללה מצעד משלה והופעות אורח מיוחדות כגון יובל בנאי ו-שלומי ברכה לקראת הפירוק של "משינה", ששרו את "סר חינה". מכיוון ששודרה בערוץ זניח ללא לוח שידורים מסודר ומוכר, החשיפה לתכנית הייתה מוגבלת מאוד. כמו כן, באותו ערוץ, שודרה רצועת "נטו", ששמה כן הייתה: קליפים נטו, ללא כל הפרעה או סדר מחייב בהכרח.

באותן שנים, בשעות הערב בערוץ הילדים שודרה "יציאת חירום" בהנחיית שרון קנטור; עיקר התכנית היה מוזיקה והיא אירחה באולפנה להופעות חיות את אמני הרוק הישראלים המובילים של התקופה, כגון מופע הארנבות של ד"ר קספר, ברי סחרוף, והרכבה הראשון והצעיר של מוניקה סקס. זריקת עידוד לעשייה הייתה סקירת חדשות אם.טי.וי על סצנת המוזיקה בישראל, כולל כתבה על פסטיבל ליל אהבה בצמח 1994, וקיום תחרות ה"יורו-וידיאו", גרסת הערוץ לתחרות האירוויזיון ששודרה בשידור חי. בתחרות נשלחו קליפים מייצגים מכל מדינה. בין אלו שייצגו את ישראל היו: זקני צפת, סטלה מאריס, איפה הילד ו-שלמה גרוניך.התחרות הופסקה תוך שנים מעטות והדיווחים על ישראל באם.טי.וי כיום נעשים כחלק מרפרוף על מצעדי השירים השונים באירופה (או ליתר דיוק, במדינות המחוברות לערוץ) הערוץ הראשון החל לשדר לקראת סוף העשור את "תוצרת הארץ" בהנחיית עמר קריגר. התכנית כללה ראיונות קצרים עם אמנים, והכינה להם קליפים זולים לסינגלים החדשים שלהם. מלאכת ההנחיה עברה לידי אילנה ברקוביץ' וכיום טל גורדון היא המנחה הנלהבת, אך עתיד התכנית לוטה בערפל, מאחר והיא מוזכרת תמיד כראשונה לרדת מהמסך במסגרת קיצוצי תקציב רשות השידור.

חוסר יציבות התוכניות הובילו למצב שבו, לאורך רוב שנות התשעים, הופעות חיות של המוזיקאים בשעות צפיית השיא הוגבלו אך ורק להיות חלק קטן מפאנל האורחים בתוכניות של דן שילון או דודו טופז, שהעדיפו להביא לבימתם את אלו שכבר הוכיחו עצמם מסחרית. למרבה הצער, דווקא ערוץ המוזיקה הישראלית, שקם ב 2003, אינו משנה בהכרח את ההיסטוריה העגומה של המוזיקה המקורית המשודרת בטלוויזיה. הערוץ מחליף חדשות לבקרים את לוח שידוריו, ובו צמצומים חריפים בהפקת תכניות אולפן. התוצאה היא בליל לא מוגדר של אין ספור קליפים שחלקם באיכות שידור נוראית (ולאו דווקא הישנים מביניהם), בדיוק כפי ששודרו בערוץ המקומי שנים לפני ש"מוזיקה 24" נוסד. היעדר החשיפה הטלוויזיונית המתמשכת לאמנים חדשים בתחום הרוק גרם לנזקים גדולים. בין היתר, לכך שהקהל המקומי נאלץ לשנס מותניים ולפתוח ארנק ליותר ויותר הופעות מבלי שיהיה לו כל ידע מוקדם על האמנים. הצרכן הממוצע נמנע מהרפתקנות שכזו, ונשאר בבית או יוצא להופעות של אמנים מוכרים יותר. נוצר מעגל שקשה לשבור אותו, שבו אין אפשרות ריאלית לשוליים לפרוץ למרכז או להשפיע עליו. התרחיש, שהיה למציאות בתחילת שנות התשעים, שבו להקה כמו "כרמלה גרוס וגנר" תזכה לפופולאריות כזו עד שתוזמן להופיע מול חיילים נראה רחוק מתמיד.