בשנות החמישים, הפלח הגדול של שוק המוזיקה היה שייך לסינגלים; תקליטון עם שיר אחד בכל צד, כאשר זה המופיע בצד א' נחשב לשיר הבולט שאותו ניסו לקדם. השיר בצד ב' בקושי נוגן; השדרנים ברדיו לא טרחו להתעניין במיוחד בו וגם והאופן שהונחו הסינגלים בג'וק-בוקס אפשרו, במילא, רק לצד א' להישמע. בהתאם לכך, מעט השקעה הושמה בשיר הנוסף מצד המפיקים. הפתרונות האהודים להעברת הזמן עד שהמחט תסיים לחרוק היו הקלטת קאבר לשיר ידוע או ביצוע אינסטרומנטלי של קטע חדש, אך לא בעל השראה רבה.
מכיוון שהרוק'נ'רול היה בבסיסו מוזיקת ריקודים, כל מה שהיה חשוב לקהל הצעיר הוא שלשיר יהיה קצב טוב. במידה ואהבת את הסינגלים של אמן מסוים וחיכית לאלבומו, היית מקבל באריזה חדשה את הסינגלים המוכרים, ועוד שלל קאברים. לעיתים הופיעו באלבומים שירי המשך ללהיטים; "Twistin' Postman" בא לאחר "Please Mr. Postman" של המרוולטס, "Judie's Turn To Cry" כחלק מסאגת "It's My Party" של לסלי גור ועוד. עבור קיצורי דרך אלו, לא נרשמו תלונות רבות מצד הקהל. הריקודים המשיכו להתקיים בקצב משביע רצון.
בתחילת שנות השישים, האלבומים עדיין לא נחשבו כמוצר ראוי בפני עצמו; לביטלס עצמם שלושה אלבומים מוקדמים שבהם שישה קאברים בכל אחד. חשוב לציין, כי לקאברים הייתה גם השפעה חיובית מאוד בתקופה זו: הלהקות הבריטיות ששטפו את ארצות הברית, עם מבחר של קאברים לשירי רית'ם אנד בלוז ברפרטואר, הביאו לחשיפה גדולה של שירי הז'אנר במידה שלא התאפשרה לאמנים המקוריים בעקבות מחסומי הגזענות.
עד אמצע שנות השישים, הרוק וקהלו הספיק להתבגר ולהיות הרבה מעבר למוזיקת ריקודים. אידיאולוגיית הז'אנר התפתחה, חתרה לגילוי ערך האמת והדגישה את היצירה המקורית כדבר המינמלי המתבקש מאמן. אלו שעדיין ביצעו קאברים ולמעשה, שרו מגרונם של אחרים, נתפסו כשקרנים מאחר ובחרו במודע שלא להציג את האמת שלהם. השינוי נשמע לאוזן החל באלבומי רוק שנעשו כבר ב 1965. פסטיבל מונטריי, שהתקיים ביוני 1967, כינס אמנים שחלקם ביצעו קאברים בתחילת הדרך, אך בשלב זה כבר סימלו את התפנית ביצירה: סיימון וגרפונקל, האנימלס, הבירדס, המאמס אנד הפאפאס, אוטיס רדינג, המי, ג'ניס ג'ופלין, ראווי שנקר וג'ימי הנדריקס. ולחשוב שהביץ' בויז, דיון וורוויק והאימפרשנס, להקתו של קרטיס מייפילד, ביטלו ברגע האחרון...
אחד משיאי הפסטיבל היה הופעתו של הנדריקס. כולם נפעמו מהמקוריות שלו ומתעלולי הבמה של שריפת הגיטרה, ניפוצה, חיבוקים חושניים עם המגבר וכולי. אך לצד החידושים הללו, הנדריקס גם ניגן שני קאברים באותו סט: האחד, "Wild Thing" של הטרוגס, והשני, שיר הנושא של האלבום "סרג'נט פפר"- שבועיים וחצי בלבד לאחר שהביטלס הוציאו אותו. ביצועיו לא פגמו מההתלהבות ממנו מאחר והוא התייחס לשירים אלו כאל סטנדרטים, כשירים שהוכיחו עצמם כנצחיים למרות שהיו בשעתו "טריים" מאוד ולקח אותם למחוזות הנגינה הייחודית שלו.
מאז שנות השמונים המוקדמות, עת עלו המוזיקה האלקטרונית וההיפ-הופ, היה ברור שהמיקס הופך להיות הקאבר בן-זמננו. החלוקה השגרתית של שיר בצד א' ושיר בצד ב' נשברה. בסינגלים רבים הופיעו מספר גדול יותר של קטעים, ולרוב מיקסים שונים של אותו שיר (מיקס אינסטרומנטלי, מיקס דאב, האוס וכל העולה על רוחכם) האופן שבו הדי.ג'יי מפרק את השיר המקורי והקצב החדש שבו הוא מלביש אותו, נהיה שווה ערך לכל פרשנות קולית של זמרים.
כיום, מעטים מבצעים קאברים כחלק משגרת עבודתם, וממעטים בהקלטתם באלבומיהם. זאת מאחר והאמנים הפעילים היו בעברם חלק מהקהל שמאס במיחזור. אם כבר, הם מעדיפים ליטול חלק יחד עם שורה של אמנים נוספים באלבומי מחווה, כגון אלו שנעשו לכבוד לאונרד כהן, או לבצע אותם באופן חד פעמי בהופעה חיה. בין הקאברים האחרונים שהפכו ללהיטים בעצמם היו הביצועים של טום ג'ונס ל-"Kiss" ומייק פלאוורס פופס ל- "Wonderwall". לפי מיטב מסורת הקאברים, מועד ההקלטה הסמוך לפרסום הביצוע המקורי עזר להם מאוד להצליח. (שנתיים אחרי פרינס, שנה אחרי אואזיס; בהתאמה) מנגד, יש גם את חסרי הבושה המקובעים כסלע, כמו פט בון, אשר משנות החמישים מבצע קאברים קלילים לרוק'נ'רול שחור. ב- 1997, סימן לעצמו שפל נוסף והוציא אלבום שכולו קאברים לשירי מטאל.
כרגיל, מעניין אינפורמטיבי ומאיר עיניים.
השבמחקאני די מרותקת מעניין שירי ההמשך, הולכת לנסות להוריד עכשיו את "ג'ודיז טרן טו קריי".
הכיתובים לתמונות היו מצחיקולים ולעניין.