“אופניקים אנחנו”: בובה של ייצוג

לפני כשבועיים, העונה החדשה של "רחוב סומסום" הישראלי עלתה לאוויר. תחילתה של עונה זו לוותה במסע יחסי ציבור, שספק אם בעבר זכתה לה כאן תכנית אחרת לגיל הרך. לצד כתבות די אוהדות באתרי החדשות המובילים, נחנך בחיפה רחוב על שם התוכנית. אירוע זה היה במעמד ראש העיר ושר התיירות, אך האורח החשוב ביותר שנכח בטקס היה התושב החוזר של הרחוב, מוישה אופניק.

שיבתו לתוכנית, לראשונה מאז העונה השנייה מ- 1998, מסמנת את ההכרה מצד אנשי ההפקה הנוכחית בייחודו וחשיבותו ל"רחוב סומסום" בפרט ולשדה התרבות הישראלית, בכלל. הכרה זו כבר התגבשה לפני שנים בקרב הדור שגדל בצפייה בתוכנית. בשנת 2000, פרסי אופיר היו ללא שם וכונו רשמית, בפשטות מביכה, "האוסקר הישראלי". באתר ביקורות הקולנוע "עין הדג", הציעו לקרוא לפרס "מוישה", לפי הדימיון בין אופניק לבובה המקבילה לו ב"רחוב סומסום" האמריקני, אוסקר.

בהתאם לתנאי הזיכיון המוקפדים של תכנית האם האמריקנית, ראשית ההפקה הישראלית המקורית מ- 1983 כללה דיונים בעניין אילו בובות מקוריות יש ליצור, המותאמות למציאות של הילדים המקומיים. לבסוף, נכללו שתי בובות ישראליות: הראשונה הייתה קיפי בן קיפוד, החי לבדו במערה בלב הרחוב. בובה זו היא המשך ישיר של קו המחשבה אשר הביא לעולם, מספר שנים קודם לכן, את קישקשתא; בובת קקטוס בעל נפש של ילד, שהייתה כוכבת התכנית "מה פתאום?!". הבחירה האסתטית בבובת קקטוס קשורה למיתוס "הצבר" הציוני, הבא להנחיל את ייחודם של ילידי ארץ ישראל היהודים. המשלתם לצבר, צמח הנטוע במדבריות, מסמנת את הקשר החזק שלהם לאדמה, קשר שלא זכו לו דורות יהודים קודמים החיו בגולה, לפי ראיה זו. בנוסף, המיתוס גרס כי אופיו של יליד הארץ היהודי זהה לתכונותיו של הצמח, אשר עוקצני כלפי חוץ אך מתוק בפנים וכך בדיוק עוצב גם קיפי.

והזוכה ב-"מוישה" הוא...

הבובה השנייה היא של מוישה אופניק. בובה זו לא באה לסמל באופן מודע אף פן של המפעל הציוני. אך דווקא בהיעדר יד מכוונת של אלגוריות פלקטיות, נראה כי אופניק, בדיבורו, מחשבתו ודרך חייו, ביטא טוב יותר את המציאות של אלו החיים בישראל של ימינו. הוא לא בחר לבוא אל הרחוב אלא, מילולית, נתקע בו, עם רכב החיפושית הכחולה שלו, שם התאכסן. נרגן תמידית, אופניק מיעט לשיר בשמחה יחד עם שאר התושבים, שניסו בכוח לשפר את מצב רוחו. אם כבר פצח בזמרה, היה זה בשירים היותר רוקיים של הרפרטואר הסומסומי: "מי שמביט בי מאחור", והדואט עם דודו, יוסקה- "אופניקים אנחנו". בובתו של אופניק לא הייתה סקרנית או שקדנית. ידיעתו בחגי ישראל הייתה אפסית; לליל הסדר הגיע מחופש אך שמח על היין שבשולחן הסעודה. היו לו תשובות קבועות ומוכנות מראש לכל מצב אליו נקלע. אופניק היה חסר הבחנה כי אותן התשובות שמיהר לשלוף הן המובילות אותו שוב ושוב למצבי הביש שחווה. האהדה שקיבל אופניק מצד הצופים הצעירים נבעה מההזדהות שלהם כי היו נוהגים כמוהו לו היו תושבי הרחוב. הכבוד והערגה שחשים אלו שהתבגרו מגיעים מתוך ההבנה כי כך נוהגים רבים ברחובות המציאותיים של השכונות ברחבי המדינה.

ב- 1998, צולמה עונה שנייה של "רחוב סומסום" בה דמותו של קיפי בן קיפוד שונתה. רעמת הקוצים הייתה משוכה לאחור, נעליו היו נעלי ספורט רגילות, ולא נעלי הבית החומות ומשובצות, שקיבלו את הכינוי "נעלי קיפי". אופניק נשאר כמות שהוא אך נראה תלוש יותר מתמיד, כאשר נאלץ להתמודד עם תושבים חדשים שהדגישו במיוחד את היחסים שבין יהודים לערבים בישראל. ב- 2004, הופקה "סיפורי סומסום", שבה לא הופיע אופניק עוד. כאמור, קיפי יבלה את העונה החדשה של "רחוב סומסום" במחסני הטלוויזיה החינוכית, בעוד שמוישה הוזמן אחר כבוד לטקס בחיפה, ולעונה נוספת בתוכנית. המציאות האופניקית ניצחה.

ראוי לציין ולהעריך, כי בובת מוישה אופניק לעולם לא יכלה להיות מה שהיא ללא קולו של ג'יל בן דוד, המדובב אותה. בראיון שהעניק לקראת העונה החדשה, אמר את הדברים הבאים, המהווים את הסיכום הקולע ביותר לדיון זה:"ההנחיות לגבי אופניק היו שהוא יהיה נון-קונפורמיסט בצורה קיצונית, חי בעולם משלו, לגמרי בטוח בעצמו ובדרך שלו עד כדי כך שהוא.. הוא לא מסיונר, אבל הוא בפירוש ינסה להביא אנשים לדרך שלו. את התכונות האנושיות-פסיכולוגיות האלה תרגמתי למה שלימים נקרא מוישה אופניק".