יום ראשון, 29 בינואר 2012

אש וגשם: סופן העגום של שנות השישים

"את חושבת שאת כותבת שירים טובה כמו פול מקרטני?", שאל פול סיימון בחורה צעירה שהציע לה טרמפ. היא הייתה אחת מתלמידותיו בסדנת כתיבה שלימד באוניברסיטת ניו-יורק (ללא נקודות זכות) ב-1970. כנראה, חשבה היא שאסור לה להפגין בפניו חוסר בטחון, והשיבה בפשטות:"כן".
סיימון בחר שלא להגיב להצהרה מרחיקת-לכת זו והמשיך לשתוק עד שיצאה מן הרכב ביעדה.
כמה לילות ודאי הטרידה אותו המחשבה שהוא לעולם לא יצליח לכתוב "Yesterday" משלו,
והנה תלמידה, מוכשרת אך לא מבריקה, טוענת שעקפה גם אותו בסיבוב.
אך לבסוף, ממש בתום שנות השישים, סיימון חש שהשתווה ל-מקרטני,
עם כתיבת "Bridge Over Troubled Water".

ספרו החדש של דיוויד בראון עוסק רבות בקשרי החברות ובתחרות הסמויה שליוותה כמה מהמוזיקאים ולהקות הרוק הגדולות של שנות השישים. הוא משווה ביניהם על רקע התייחסות לאחת הנקודות הרגישות והשנויות במחלוקת בכל היסטוגרפיה- ובמיוחד, בבואנו לשרטט את תולדות המוזיקה הפופולרית-
מתי בדיוק תקופה אחת מסתיימת ואחרת מתחילה.
נהוג לציין, למשל כי, שנות התשעים החלו רק ב-1991 עם עלייתה של נירוונה. וחלק טוענים כי, שנות השישים- כאידיאל, כתקופה- הסתיימו כבר ב-1969 עם הופעת הרולינג סטונס באלטמונט שגבתה את חייהם של ארבעה צופים. אחרים יגידו שרצח ג'ון לנון ב-1980 היה שחתם סופית את העידן.

לצורך הגדרת ראשית שנות השבעים, בראון בחר שלא לציין יצירה מוזיקלית אחת או אירוע מסויים,
אלא עיין בלוח השנה עצמו. ספרו מחולק לארבעה חלקים, לפי עונות השנה, והוא עוקב כרונולוגית כיצד הביטלססיימון וגרפונקלקרוסבי, סטילס, נאש ו-יאנג, ו-ג'יימס טיילור התמודדו במקביל עם העשור החדש, בשנתו הפותחת. בראון התמקד בשלושת ההרכבים הראשונים בזכות המכנה המשותף ביניהם: כל אחד מהם ייצג בפועלו ובאישיותו את רוח שנות השישים, והשלושה אף היו כולן להקות שהתפרקו ב-1970. תמיד קשה לטעון שצרת רבים היא חצי נחמה. ונוכח הקריאה בספר,
אינך מרגיש עוד שמדובר במקריות לשמה.  
  

אותם אמנים גילו, בתחילת שנות השלושים לחייהם, כי הפכו למיליונרים משועממים ומתוסכלים, מבחינה אמנותית-אישית אך גם מאחר ונדמה שמוזיקת הרוק כולה הזדקנה לפתע מהר מהם. בראון מתעקש להעמיק רבות במצבה של תעשיית המוזיקה, וכמה נסמכה היא על תפוקתם של אלו. הייתה זו תקופה אפופת חשש גם עבור חברות התקליטים השונות, שלא ידעו מה יעלה בגורל מטילי הזהב שטיפחו במשך כל השנים האחרונות.

בהתאם לכך, הספר גולש לסבך התאגידי אשר הביטלס נקלעו בו, קופץ לאבחן את הקרע האישי בין סיימון ל-גרפונקל, ומנסה לתהות על קנקנם של ניל יאנג ו-דיוויד קרוסבי, חסרי התקנה.
בראון אינו מצליח לשזור בחן את האירועים הפוליטיים והחברתיים הקשים שהתרחשו בארצות-הברית של 1970. אך לפחות, מעביר הוא היטב את התחושה המטרידה שפקדה את הצעירים, שפסקו מלהאמין שכל שינוי הוא בהכרח שינוי לטובה.

מבחינתי, החידוש העיקרי בקריאת הספר היה החשיפה ל-ג'יימס טיילור, מעבר ללהיטיו השחוקים .
הוא יוצא הדופן מבין האמנים המסוקרים בו. כמי שהקריירה שלו החלה לנסוק רק בתחילת שנות השבעים, משמש הוא כנציג הדור החדש. ומכאן, שהספר אף נקרא על שם אחד משיריו.
כמו כל בני דורו, טיילור מביע צער על פירוקה של הביטלס וממשיך בשלו. זאת מבלי לדעת שאותן בלדות אקוסטיות שכתב, יקדמו את אחד הטרנדים המוזיקליים הבולטים של תחילת העשור:
כינון מעמד הסינגר-סונגרייטר, המסתתר מאחורי גיטרה אקוסטית, שר לעצמו אך מרגש ומנחם רבים.

עדיין לא ארוץ לרכוש תקליט שלו, אך לפחות שמחתי להכירו מעט טוב יותר.
אף פעם לא סיפרו ברדיו על בעיות ה-הרואין של טיילור או מצבו הנפשי הרעוע שהצריך השגחה ממסדית. לפעמים, נוצרת מעין ציפייה למוזיקה אחרת עם היוודע פרטים ביוגרפיים שכאלו על אמן. הופתעתי גם לגלות שהוא ניחן בחוש הומור איתן. באחת מהופעותיו הגדולות הראשונות, הבהיר לקהל:
"אם מתחשק לכם לשיר יחד עמי..אז, אל תשירו".
ברגע שבחור מופנם שכמוהו מקניט וגוער בקבוצת המעריצים המנומסים שצבר,
מסתבר שחוקי המשחק אכן השתנו ב-1970 ואין טעם עוד להביט לאחור.

Fire and Rain: The Beatles, Simon and Garfunkle, James Taylor, CSNY and the Lost Story of 1970/ David Brown, De Capo Press, 2011, pp. 369

יום שבת, 28 בינואר 2012

הצלחה בסי-מינור: שגעון "תהילה" בישראל

חותלות צבעוניות, זיעה ועבודה קשה נתפסו כמסלול ודאי להצלחה עבור דור שלם.
כך נוצר הרושם, לפחות, בזכות דמויות תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה ב-"תהילה";
חבורה הורמונלית, מבולבלת ונחושה גם יחד. אלו הפגינו שקדנות בוגרת בליטוש כשרונם,
ושימשו כנר לרגלי קהל צעיר ושאפתני, שחלם על פרסום משל עצמו ורומנים בחדרי חזרות.
הסדרה שודרה על גבי המסך הקטן החל מ-1982 והפכה במהרה ללהיט חובק עולם.
במהלך השנתיים הבאות, יצאו כשישה אלבומים משיריה, לצד סיבובי הופעות גדולים בהשתתפות השחקנים, אשר חלקם המשיכו את תפקידם מן הסרט המקורי מ-1980.

הצלחתה האדירה של "תהילה" עשתה שמות גם בישראל, וחרגה מגבולות היסטריית הנוער.
שיר הנושא, למשל, בוצע במסגרת "ברנשים וחלומות", ממופעי הבידור הישראליים המצליחים ביותר
של תחילת שנות השמונים, אשר הורכב מגרסאות עבריות לשירי מחזות-זמר.
עירית ענבי ו-רחלי חיים שרו בדואט את "Fame" כ-"שם", כאשר הפזמון הידוע הפך ל-
"שם/תנו לי לחיות לנצח/ תנו לי לחיות את הזמן/תנו לי לכתוב על המצח באותיות של זהב/שם/
תנו לי להיות נערצת/ ויפה מכולם" (תרגום: אבי קורן).


ב-1983, ראה אור בישראל ספר המבוסס על הסדרה, שכלל צילומים, איורים, ומילות לשירים נבחרים, באנגלית ובעברית. וזאת כאשר באותה עת, הודפסו בבריטניה שני ספרים המבוססים גם כן על הלהיט הטלוויזיוני. אלו נכתבו על-ידי סטפן גלאגר, בשם העט ליסה טוד. על עבודתו האלמונית מספר הוא:"שליח הביא לי קופסה עם עשרים ושישה תסריטים מאולפני MGM בלוס אנג'לס. חילקתי את הערמה לשתיים ועברתי על כל תסריט, מסמן קווי עלילה אפשריים וסצנות ראויות להתייחסות. אני חושב שרצתי לקנות מגזין מעריצים כדי שיהיו לי כמה תמונות של צוות השחקנים להתייחסות אך זהו כל המחקר שערכתי. עד עצם היום הזה, לא צפיתי בפרק אחד מתוך הסדרה או בסרטו של אלן פרקר ששימש כהשראה לה."

אריקה גימפל כ-"קוקו". "אוהבת דרמה, ריקוד ומוסיקה, ובזמנה החופשי נוהגת להחליק בגלגיליות"
הספר בעברית כלל רק קרדיט אחד, ייעוץ מקצועי על-ידי שדרן הרדיו אלי ישראלי.
מאחר ולא ברור מהו אותו ייעוץ (תרגום מילות השירים?), ומסופקני כי הוא זה שלמעשה, חיבר את הגרסה המקומית במלואה, כנראה שסופר צללים אחר, שאף לא זכה לשם עט משלו עמל עליה.
המבנה העלילתי של הספר, בדומה לסדרה, מתאמץ לשלב בין סיפורם האישי של דמות מסוימת לבין האווירה הכללית בבית-הספר ותלאות שאר התלמידים.

תובנות רבות עולות במחשבות הדמויות במהלך שהותם בבית-הספר, כבר בימים הראשונים ללימודים. כך, לדוגמה, נכתב על קוקו:"שני דברים החלו כובשים את תודעתה: האחד, שעליה ללמוד עוד הרבה. בתחילה היה לה קשה לקבל זאת, כי כמו כל אדם בעל כשרון מיוחד למשהו, חשבה, שהיא יודעת הכל....השני, שכשרון אמיתי בולט לעין. לו הייתה מתפארת בעבר בכל הזדמנות ביכולתה, מציגה לראווה לפני אנשים, הרי ככל שגבר ניסיונה וריקודה השתפר, החל כשרונה מדבר בעד עצמו".

לי קוררי כ-"ברונו". "ללי שפע רעיונות לעתיד, אך כרגע הוא נהנה- למען האמת- מגילום דמותו של ברונו, התלמיד רב הכשרון שאי-אפשר שלא לאהוב אותו בסדרה"

פרט לשיעורים חשובים בצניעות ואיורים נוגים, הופיעו בספר ביוגרפיות קצרות של השחקנים.
באמצעות מספר מילים ליד תצלומיהם, ניתן להבחין בניסיון לאחד באופן מוחלט בין הדמות לשחקן.
כולם מתוארים כילדי פלא טבעיים וסקרניים, החשים שהם בראשיתה של הרפתקה מסחררת ופסגות קריירה רבות לפניהם. אך כבר בתחילת הספר, לא ניתן להתעלם מפני מי שאחראי באמת ל-"תהילה":"המפיק, ג'רי אייזנברג, השכיל להקנות לסרט משהו מהילת הוליווד ומימיה הזוהרים...מפיק "תהילה" ביקר כמעט בכל בית-ספר ברחבי אמריקה, קודם שהגיע לבחירה הסופית של שחקניו למופע. לא שהיו מעט מדי שחקנים טובים, אלא שרצה רק בטובים ביותר, והצליח בכך".

ג'ין אנטוני ריי כ-"לירוי" ו-דבי אלן כ-"לידיה". "ביישן בחייו הפרטיים אך הוא מדגיש, כי הוא נולד מחדש בכל פעם שהוא רוקד ומפגין את גמישותו וכישוריו לפני הצופים"/ "כאשר רואים את דבי אלן בהופעתה המחשמלת בתפקיד המורה לריקוד בבית הספר לאמנויות, מתברר עד כמה בחירתה לתפקיד החשוב הייתה מוצלחת"
הצלחת הסדרה והעניין הרב בה נבעו גם משפע צילומי החוץ שלה ברחובות ניו-יורק.
הייתה זו תפאורה מנקרת עיניים ומסעירה עבור מי שצפו בסדרה מעבר לים, כמו הנוער הישראלי.
וזאת במיוחד, בתקופה שבה נסיעות לחו"ל לא היו עניין שבשגרה.
לכן, בספר אף מוקדש לעיר חלק מסכם משלה. בין השאר, נכתב שם על מוקד התרחשות זה:

"מנהטן, המקום החשוב ביותר, הוא, למעשה, אי קטן מסולע, שמיליון וחצי אנשים חיים בו...
כדי לתאר את ניו-יורק כבירת העולם מוטב לדעת, כי גרים בה אנשים, שמוצאם מ-60 אומות. מקצתם שומרים כמעט בקנאות על אורח חייהם האתני. אולם רבים התאקלמו נפלא, וחיים כאמריקנים לכל דבר. הם מעורבים בחיי העיר ותורמים לעיצוב דמותה....גורדי השחקים הם, בלא כל ספק, ממאפייניה הברורים של העיר...אך לא רק גורדי שחקים יש בעיר. בניו-יורק 100 פארקים, הגדול והיפה שבהם הוא "סנטרל-פארק" המשתרע על פני 840 אקר. יש בו מסלול רכיבה מיוחד לסוסים, והוא משמש מקום מרגוע לתושבים ולתיירים הרבים...הוא שאמרנו: עיר כניו-יורק אין בעולם כולו".

וולרי לנדסבורג כ-"דוריס", קרלו אימפרטו כ-"דני", ו-פ.ר פול כ-"מונטגומרי". "תחביבו הגדול של פ.ר. פול, הם התופים, ודבר זה אינו עושה אותו לחביבם של השכנים"
פרסום הספר ב-1983 לא היה מקרי. באותה שנה, לאור הצלחת הסדרה בישראל ולרגל יום העצמאות ה-35, הגיעו כוכבי "תהילה" להופיע כאן. ביקורם והופעתם- בהרכב מלא, יש לציין- באצטדיון יד-אליהו בתל-אביב הוקלטו ושודרו כחלק אינטגרלי מן העונה השלישית של הסדרה.
התיעוד הופקד בידי יוסי צמח, אז מבכירי במאי הערוץ הראשון, והופק בשיתוף חברת "טלעד",
אשר שימשה מאוחר יותר כזכיינית בערוץ 2 המסחרי.

"תהילה" התגלגלה בלוח המשדרים עד 1987, ואיש משחקניה לא הפך לאמן ידוע בזכות עצמו עם סיומה. אך הדי הביקור המוצלח של הצוות בישראל, וזה של "דאלאס" זמן קצר לפני כן, סללו יחדיו את דרכם ארצה של כוכבי טלוויזיה נוספים, כגון גיבורי הטלנובלות, "בברלי הילס 90210", ו-"נשואים פלוס", עוד שנים רבות לאחר שדמויות "תהילה" ומעריציה כבר סיימו ללמוד בתיכון.


"תהילה: הסדרה, הלהקה והשירים", מודן, 1983, 63 עמ'

יום שישי, 27 בינואר 2012

להפוך עולמות עבור הילד: המסע הבין-כוכבי אל קלאסיקל M

הורים ברחבי העולם מעוניינים לפתח שמיעה מוזיקלית בקרב צאצאיהם בהקדם האפשרי.
וזוהי מגמה שכיחה גם בקרב אלו שאינם מייחלים (או דוחפים באגרסיביות) לכך שילדיהם יהיו בעתיד נגנים בתזמורת פילהרמונית כלשהיא. סדרת "פעוטות שומעים..", למשל, מוקדשת לנעימות רכות המבוססות על שיריהם של אמני פופ ורוק שונים.
אך עיקר הדגש והיוקרה החברתית נותרו בטיפוח אהבת והכרת המוזיקה הקלאסית.
זאת מתוך האמונה כי, היא החממה היעילה להבטחת דור המשך חכם יותר,
הסוחפת את העולל להעמיק בהדרגה בתחומי ידע ואמנות נוספים.   

בישראל, הופקו תקליטי ילדים רבים שביקשו לחשוף את זבי החוטם של ארצנו למוזיקה קלאסית. 
וביניהם, "המסע הבין-כוכבי אל קלאסיקל M" מ-1986, שהיה ניסיון מעניין במיוחד.
מנגינות ידועות שולבו בהרפתקת מדע בדיוני זו, כחלק משגעון החלל והחייזרים
שהמשיך להציף את התרבות הפופולרית מסוף שנות השבעים.

חיים יבין
, המספר בתקליט, חסר פחד ויורק בקצב עברית משובחת, לעתים, מלאת תוכחה יתר-על-המידה. מפתיע לגלות כי, הוא המשיך להקליט אלבומי ילדים עד אמצע שנות השמונים.
מדובר בתקופה מאוחרת, יחסית, בקריירה שלו, הן כמגיש חדשות ובמיוחד כדמות המספר בפורמט זה. יבין הקליט את "סיפורו של בבר הפילון" כבר ב-1971. במשך עשור שלם, המשיך הוא להופיע בהצלחה על גבי תקליטי ילדים שונים, כאשר סיפק קריינות בלתי-נשכחת בגרסה העברית ל-"צ'יטי צ'יטי בנג בנג" משנת 1975. ככל הנראה, "המסע הבין-כוכבי" הוא תקליט הילדים האחרון שהעניק לו את קולו הרועם. נדמה שאינו התעייף מן המלאכה והוא מגיש בשמחה רבה את מבטאי הדמויות השונות..

ציור ועיצוב העטיפה: טוביה קורץ

והסיפור מתחיל בשגרת יומו העצובה של פרופסור סטיינברג הקשיש.
זה מכבר, הסתגר לבדו במצפה כוכבים לאחר שתלמידיו ועמיתיו לשעבר הפנו לו את גבם.
הם נהגו ללעוג על קביעתו כי "אי שם מצוי כוכב קטן, דומה מאוד לכדור-הארץ, אם כי זקן ממנו ועליו נמצאים הם- יצורים אינטליגנטיים, בני כוכב אחר".
הנה, בלילה אפל אחד, קולט הוא אות רדיו מן הכוכב- טוקאטה ופוגה ברה מינור מאת באך.
ולאחריו נשמע שדר הקורא לעזרה, ומתריע כי, אותו כוכב נמצא בסכנת השמדה עקב מלחמה בגלקסיה.
סטיינברג ממהר לכנות ביומנו את הכוכב הגוסס כ-קלאסיקל M (או במילים אחרות, כמובן: מוזיקה קלאסית) ומגייס את קהילת המדענים לטובת משימת חילוץ נועזת. מיטב המוחות של כדור-הארץ משגרים לעבר הכוכב את ספינת ה-"ואלקירי", הממריאה לצלילי "כה אמר זרתוסטרא" מאת שטראוס. והיא משוטטת בחלל, חסרת-אונים לרקע "דהירת הואלקיריות" מאת וגנר.

כמו בכל יצירה לגיל הרך שמכבדת את עצמה, גם "המסע הבין-כוכבי" מקפיד לקרוץ למבוגרים.
כאן שובצו התייחסויות לדמויותיו הידועות של דיוויד בואי: מי שנבחר להוביל את משימת החילוץ הוא בנו של סטיינברגמייג'ור טום. ולא במקרה, נעזר הוא בחברו הטוב- זיגי- לניתוב מסלול ספינת החלל שלו.
אך בדיחות בואי לא הועילו. וגם הליווי המוזיקלי של בטהובן ו-פרוקופייב אינו מנע את ההרס המוחלט של קלאסיקל M. הכוכב נעלם לאחר סדרת פיצוצים אטומיים מחרידים, אשר אורם הבוהק נראה גם בשמי כדור-הארץ.

נדיר להיתקל בסוף רע בסיפור ישראלי לילדים, כאילו לא די היה כאן בדרמטיות של יצירות מלחינים מן המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, ובהוצאתם מהקשרם המקורי. העלילה האכזרית חיבלה במשימה החינוכית שלשמה הוקלט האלבום. אמנם ספינת ה-"ואלקירי" שבה לבסוף לכדור-הארץ, אך היה זה נוכח סכנת-חיים ובמחיר אובדן המוזיקה הקלאסית כולה. ובדיוק כשכבר הפסקנו לפחד ממנה.

"חיים יבין מספר: המסע הבין-כוכבי אל קלאסיקל M", הסיפור והתסריט לתקליט: גילי קפלנסקי, רעיון הסיפור והאיורים המוסיקליים: עמירם הר-אבן, סי.בי.אס, 1986

יום חמישי, 26 בינואר 2012

טריקים, שטיקים ו-גיקים: Mail-Order Mysteries

במאבק הרואי, מדיום הקומיקס זכה להיחשב כאמנות לגיטימית מתוך השינויים הרבים שהשכיל להכיל בתוכו. התפתחותו של תוכן מחתרתי, עלילות "רציניות" ובחינת האמצעים הטכניים שעמדו לרשות כלל המאיירים, הביאו בהדרגה להכרה גם באלו שעסקו בעבודות מסחריות לחלוטין, כמו קריקטורות במגזיני גברים שונים. כיום, הערך האמנותי והחשיבות ההיסטורית של הקומיקס מקיפים מגוון שלם של יצירה, ונוצר לו שוק אספנות ייחודי ויוקרתי. לרבות, סביב אותן חוברות פופולריות שיצאו באמצע המאה ה-20;
אלו שזכו לכינוי הגנאי "מגפת ה-10 סנט", על שם מחירם דאז בדוכנים ונוכח האמונה כי,
מדובר בתופעה בזויה המשחיתה את הילדים הרכים.

אז כיום, ברור שהקומיקס משמש גם כאמצעי נפלא להנחלת חדוות הקריאה אך שלל האנתולוגיות המוקדשות ליוצרים, לדמויות, ואף לעטיפות בלבד, התעלמו עד כה בדיוק מאותה חוויית הקריאה עצמה שהתגבשה בימי הזוהר. רוב הילדים לא הוקסמו רק מן עלילות הגיבורים או בזכות פאנל צבעוני במיוחד, אלא נשאבו לדפדף במהירות לדפים האחוריים של החוברות. שם קובצו מודעות ופרסומות של חברות עלומות אשר שידלו את הילדים לשלוח את מה שנותר מדמי כיסם לטובת מוצרים וצעצועים שונים ומשונים. ואלו אמורים היו להגיע במלוא תפארתם ישירות חזרה בדואר, בין ארבעה לשישה שבועות.


















קירק דמארייס 
החליט לאגד בספר מבחר פריטים כאלו ולאמת מולם את ההבטחות שהופיעו במקור במודעות הקומיקס. "Mail-Order Mysteries" מכיל שלל מופרע מסוף שנות השישים והשבעים:
מסרק בצורת אולר, דינוזאורים מתנפחים, מדריכי כושר, אקדח היורה תפוחי אדמה ועוד.
כילד, הוא התפתה לרכוש כמעט הכל אך אביו עצר אותו, בטענה שזו רמאות.
אך סקרנותו לא פסקה לבעור בו בחלוף השנים, והוא שמח להיעזר באינטרנט בכדי לפצות על החסר.
כך הוא מספר בהקדמה:

"בזכות שנים של מכירות מקוונות, איתרתי את האוצרות האבודים הרבים של ילדותי. ולרוב, שילמתי עליהם פי עשרים לחמישים מערכם הרשום המקורי. זהו מחיר קטן עבור חשיפת הסודות הגדולים של החיים. שווה גם לחוות את ההנאה שבציפייה, שעה שסוף-סוף, זוג משקפי ראיית-רנטגן משלי נדחף הלאה לקראתי על-ידי שירות הדואר....כאשר האוסף שלי החל להתעצב, הבנתי במהרה שאבי צדק. כמעט הכל הוא קטן, שביר, פשוט או ניתן לניפוח יותר ממה שדמיינתי שיהיה.
כילד, זה היה הורס אותי, אבל כעת, הפריטים הללו הם סמליו של סיפור גדול יותר.

כמשתתף מודע במסורת הממושכת של אכזבות הזמנות מהדואר, אני מקבל בברכה את תפקיד הטמבל וחוגג את ההפתעות חסרות הברק שממלאות את תיבת הדואר שלי...עבורי, האוסף מייצג דברים רבים: סדרת התגלויות מכאיבות, תחושת הפליאה שעוד נותרה בי, התובנה הבוגרת שגם ילדים צריכים להיות ממולחים וערמומיים כנחש פן יוכשו על-ידי אחד. עבור אחרים, אני מקווה כי, האוסף יפתור תהיות שליוו אותם במשך כל חייהם או ישמש כמסע לתקופה קסומה, ואולי אף ייכון כפרק החסר בהיסטוריית אספנות הקומיקס."  

ספרו של דמארייס הכה בי בנקודה כואבת. גם אני במסע משלי אחר גן-עדן אבוד.
אך בניגוד אליו, הוריי לא מנעו ממני דבר. היה זה אני שהשלכתי מטמון יקר בתואנת השווא
"אני כבר ילד גדול!". וכיום, עודני מחפש את כל אותם ספרים, חוברות, תקליטים וצעצועים שמאסתי בהם, אשר כשלתי להפנים את ייחודם האובייקטיבי, שלא לדבר על ערכם הרגשי.
אוסף זה של דמארייס מלמד אותנו בחיוך לקח חשוב שרצוי לשנן: אל תזרקו שום דבר, אף פעם.
ישנם דברים שמתגלים רק לאיטם כאוצר ולא צריך משקפי ראיית-רנטגן כדי להבחין בכך.



"Mail-Order Mysteries: Real Stuff from Old Comic Book Ads"
Kirk Demarais, Insight Editions, 2011, pp.156


יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

הם כותבים ושרים: דיוקנאות זמרי ישראל 1989

"הם כותבים ושרים: זמרים שרים את עצמם" היה מוסף מיוחד לקוראי "ידיעות אחרונות" שיצא ביום העצמאות תשמ"ט, בעריכת והפקת הפזמונאי דידי מנוסי. החוברת כללה מילות שירים ישראלים שונים, שנבחרו על-ידי יורם רותם, כשהמכנה המשותף הקלוש ביניהם הוא שנכתבו על-ידי מבצעיהם.
כצפוי, חלק מהשירים נמצאים בגאון עד היום בקאנון המוזיקה הישראלית, וחלקם נשכחו.
לבו של המוסף הוא דיוקנאות הזמרים, כפי שאיירו צילה מנוסי (בעט) ו-נילי קסטר (בעפרון).
חלק מהאיורים קולעים יחסית, אך פניהם של כמה מן האמנים מצטיירים כקריקטורות מביכות
ומקשות על המעיין במוסף להצטרף בפזמון. אגב, התווים בתחתית העמוד אינם תווי השירים עצמם.
הנה הדיוקנאות, לפי סדר הופעתם המקורי:

יוסי בנאי
אריק לביא
שלמה ארצי
שלום חנוך [ כאילו לא די בדיוקן הנצחי שיצר אורי ליפשיץ בעטיפת "רק בן-אדם" ]
חוה אלברשטיין
דני רובס [ זמר השנה תשמ"ט ]
אריק איינשטיין
נורית גלרון
שלמה גרוניך
 ריטה [ זמרת השנה תשמ"ט ]
דני סנדרסון [ מזכיר מעט את פורטיס עם שיער, לא? ]
סי היימן
מאיר בנאי
אהוד בנאי
נתנאלה
יזהר כהן [ כן, זהו האיור הגרוע ביותר גם לטעמי ] 
אביהו מדינה
שרון ליפשיץ
דפנה ארמוני
אריאל זילבר
שאול צירלין [ one hit wonder גם בדפוס ]
מאיר אריאל
מתי כספי

גם אני התאכזבתי מאוד להגיע עד לסוף החוברת ולגלות שאין ציור של אבי טולדנו

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

תמונת מחזור: מאור כהן- נסיך הרוק, 1994

נכנסתי בשערי עירוני א' בתל-אביב בשנת 1993, ועוד יכולת לשמוע את הדי המחזור הקודם שזה עתה סיים את חוק לימודיו. מרכז מגמת התאטרון המשיך לבכות על כך שהתלמיד המוכשר ביותר שראה במסדרונות בית הספר חמק מזרועותיו: מאור כהן התעקש ללמוד במגמת הקולנוע.
זה בהחלט היה מאוחר מדי, כי כבר בתור תלמיד י"ב, הגיח עם חבריו כילד השובב של הרוק הישראלי,
בתור סולן זקני צפת.

עמו בשכבה למדו האחים שיר ו-תומר גוטליב, ושאר חברי להקה אחרת, שהייתה שונה בתכלית השינוי: צעירי תל-אביב. בהפסקות הצהריים שלנו, היו מספר קבוצות שהצטופפו מתחת לתמונת מחזור 1992. רוב הבנות התלהבו מהאחים גוטליב ועוד מצוות "לא כולל שירות" אבל צמד ידידותיי ואני, הבטנו בגאווה פטריוטית על תמונתו של כהן. כמובן, הוא חייך בגסות במטרה להרוס את מעמד צילום תמונת המחזור, והתהדר בשיער ארוך ומשקפי באדי הולי.

באותן שנים, הרגשתי ש-"הליצן" הזה מייצג אותי, כאילו הוא ממשיך להתחצף בשמי לעולם כולו,
ולמורי התיכון שלי בפרט. אלו תמיד נזפו בתלמידים המוכשרים וטיפחו אותם לסירוגין,
כך שגרמו לך להפסיק ולהתייחס ברצינות אליהם.
במעשיו ובהצלחתו, חשתי ש-כהן הוכיח לי שכנראה שניתן לצאת נורמלי משם,
וככל שאחרים יחשבו שהוא/אתה לא כל-כך בסדר, מה טוב.
שנים אחר-כך, פגשתי תלמיד לשעבר מאותה שכבה שהתוודה בפניי שלא סבל את כהן אז.
"הוא כל הזמן היה מוריד את המכנסיים ורץ במסדרונות", אמר והערצתי אל כהן שוב התעצמה.












נזכרתי בכל זאת, כי עתה, ישראבוט העלה לרשת את סרטו של אורי גולדשטיין, "מאור כהן: נסיך הרוק", משנת 1994, כשעוד שאבתי מ-כהן עידוד נחוץ.
אז היה הוא בן 20 בלבד ויחד עם זקני צפת הפכו ליקירי התקשורת (ובמיוחד, עיתונות הנוער).
אלבומם השני הגיע למעמד תקליט זהב וסידר להם הופעה בפסטיגל.
"נסיך הרוק" כולל קטעים מתוך סרט הגמר של כהן מ-עירוני א', אך התענוג האמיתי הוא בצפייה החוזרת בתקופת "החליפות" של זקני צפת- אותן לבשו לבמה רק בכדי להתפשט במהרה, באופנתיות של מוזיקת הרוק בישראל, בתל-אביב של אמצע שנות התשעים בה התבגרתי לאטי, במיוחד ברחוב שינקין כאזור קהילתי חי. ותיקים גם יתמוגגו מצילומי ה-רוקסן, עמית שהם ככתב צעיר במקומון זמן תל-אביב, וכמובן, ב-קוטנר שמסביר כמה רק חיכה שתבוא להקה שכזו.

עדכון: נוכח השבתת אתר "Megaupload", הסרט חזר לשקוע בארכיונים.

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

מיטב ההוצאות המחודשות 2011

כמדי חודש דצמבר, אני נהנה להציג בפניכם מבחר הוצאות מחודשות שראו אור בשנה החולפת,
אשר שימחו אותי במיוחד.






The O'Jays- Back Stabbers

אלבום קלאסי זה משנת 1972 היה לתמונת מצב חדה וכואבת של ארצות-הברית עם תחילתו של עשור קשה וסוער במיוחד. כמו כן, שימש לנקודת מפנה חשובה בסצנת הסול של פילדלפיה בזכות הצגת שירי תוכחה וספק כחומרים המסוגלים לרומם, לרגש ואף להרקיד. למרות חשבון הנפש הנוקב, האלבום מסתיים באופטימיות מחרידה ובלהיטם הגדול ביותר של השלישייה, "Love Train". מהדורה זו כוללת גם את הרמיקס לאותו שיר מידי המפיק טום מולטון, אשר היה חלוץ בכל הנוגע להתפתחות הדיסקו ופורמט הסינגל 12 אינץ'.    










The Matadors- Get Down from the Tree

בישראל, נהגו לכנות בזמן אמת הרכב שכזה בשם "להקת קצב", קרי חבורה המושפעת יתר-על-המידה מלהקות הרוק, האנגליות בעיקר, של אמצע שנות השישים. המטדורים, שמקורם בצ'כיה ופעלו בגרמניהעשו זאת בחינניות רבה, גם כשברור היה לעתים כי, אנגלית אינה שפת אמם.
אוסף זה מכיל את הקלטות הלהקה מ-1966-1968, במהלכן התנסו גם בפסיכדליה. בטרם התפרקו לטובת הקמת להקת "רוק מתקדם", אף הספיקו לנגן בגרסה הגרמנית הראשונה למחזמר "שיער".















Etta James- Who's Blue? Rare Chess Recordings of the 60's and 70's 

בריאותה הרופפת, בלשון המעטה, של ג'יימס הביאה השנה לגל הוצאות מחודשות ואוספים שונים תחת שמה. אוסף זה הוא מהטובים שיצאו לאחרונה, ומכיל קרוב ל-20 קטעים, כולל בי-סיידס, המופיעים לראשונה על גבי דיסק. למרות שהתאמצו "להמתיק" את ג'יימס בתחילת הקריירה שלה, אין מנוס מלחוש כיצד היא שורטת וסוחפת בקולה, ומוכיחה שאף עיבוד תזמורתי אינו מסוגל לאלף אותה.
אוסף מצוין עבור כל מי שהבין משמיעה ראשונה איזו זמרת גדולה היא, ותמיד רצה להכיר אותה לעומק.

















Martha Bass- I'm So Grateful

אלבום גוספל נפלא משנת 1966, שהיה לבכורה של באס כזמרת בזכות עצמה. לאחר ששרה בלהקתה של קלרה וורד, מכוהנות הגוספל הגדולות, המשיכה להפיץ את הבשורה בעצמה. צלילי האורגן החם נמתחים וקולה של באס מפעים, ולא נופל מאלו של זמרות הסול הגדולות של התקופה.
מומלץ לקטני-אמונה, כמובן.












Johnnie Taylor- Taylored in Silk

טיילור הרוויח את לחמו בשלל שירים חצופים על בני-זוג בוגדניים, וגם כאשר מוזיקת הסול החלה להתקשט בצבעים פוליטיים, נותר הוא טרוד בדינמיקה העדינה של יחסים בין-אישיים. אלבום זה משנת 1973 היה, רובו ככולו, נקי מכל הגימיקים הישנים שלו וההתייחסות הרגישה שהפגין לעניינים אלו הבליטה את קולו העמוק כפי שלא הצליח קודם לכן. הבלדות כאן הן מהטובות ביותר שהקליט. כרבים אחרים בקרב הגווארדיה שלו, טיילור הספיק לזקוף לזכותו להיט דיסקו אחד, בטרם נסחף הרחק לשוליים.












Tony Cook- Back to Reality

קוק היה נער פלא שהצטרף כמתופף בלהקת הליווי של ג'יימס בראון מייד עם סיום לימודיו בתיכון.
כשלא היה בדרכים עם  "הסנדק", עבד על גרוב חדש משלו. מתחילת שנות השמונים, קוק יצר והפיק קטעי אלקטרו וראפ חלוציים, כולל את מה שנחשב לקטע ה-האוס הראשון בהיסטוריה. אוסף זה מרכז את עבודתו המוקדמת וכולל גם קטעים שטרם יצאו. האזנה רציפה אחת תגרום לכם לחוש כאילו נקלעתם למועדון אנדרגראונד בדטרויט של 1983 ולא תרצו לצאת.












Various Artists- Chicas: Spanish Female Singers 1962-1974

לאחר שהעולם גילה והתאהב מחדש בנשות הפופ הצרפתי, הגיע זמנן של הנסיכות הספרדיות.
האוסף מציג סצנה סוערת שחוותה את שנות השישים בהילוך גבוה במיוחד.
מריסול הייתה הכוכבת המקומית הגדולה מכולן, ששרה ושיחקה בסרטי נוער רבים.
ובנוסף לה, מופיעות כאן זמרות נוספות שהתנפלו על כל ריקוד חדש, הזיות רוק למיניהן ולא פסחו על קאברים בספרדית ל-רולינג סטונס. האווירה המשוחררת אכן הייתה חסרת גבולות ואף הביאה לביצוע תמוה של "הבה נגילה".        



















Various Artists- Come Together: Black America Sings Lennon & McCartney

גרסאות לשירי הביטלס צצו מן הרגע הראשון לעליית ארבעת המופלאים לצמרת עולם המוזיקה.
תחילה, נעשה הדבר כחלק מן המנהג המקובל דאז להקליט ביצועים נוספים ללהיטי הרגע. אך במהרה, הביצועים המחודשים נוצרו מתוך ההבנה כי, לנון ו-מקרטני כותבים את הסטנדרטים החדשים של המוזיקה הפופולרית. אוסף זה מציג את שירי הלהקה כפי שוודאי לא חשבו חבריה שיישמעו, מפי ענקי סול כמו אל גרין ו-ארית'ה פרנקלין שהתמקדו בלהיטיה המוכרים, אך ממשיך לחפור עמוק יותר, ומביא, בין השאר, גם ביצועים מעולים לקטעים הזניחים יותר מתוך "האלבום הלבן".












Various Artists- Music to Die for: Death Discs 1914-1960

אוסף כפול המוקדש לצד האפל ביותר של הרוק'נ'רול, קאנטרי ורית'ם אנד בלוז: שירי מוות וקטל אכזריים. 52 אגדות על זוגות שלא שרדו תאונות דרכים, כיצד ירח הדבש נקטע באיבו, מדוע צעירים הלכו לעולמם בטרם עת, ומיהם אותם מורדים שניצבו בראש מורם מול הבלתי-נמנע. מצמרר ומשעשע בו-זמנית. האוסף אף מכיל את "Tell Tommy I Miss Him", שנכתב כתגובה ל-"שיר המוות" הידוע ביותר,
"Tell Laura I Love Her".



Various Artists- Fania Records 1964-1980: the Original Sound of Latin New York

אוסף כפול המוקדש לחברת התקליטים שזכתה לכינוי "מוטאון הלטינית", בזכות הצלחתה והשפעתה הרבה מחוץ לגבולות הקהילה האתנית ממנה צמחה. פרי מוחם של עו"ד איטלקי-אמריקני ומוזיקאי דומיניקני, פאניה הייתה בית חם למוזיקאים שתיבלו סול עם סלסה ולאלו שגם המשיכו לדבוק יותר במסורות המוזיקליות של מולדתם. בין האמנים המוכרים ביותר שפעלו במסגרת החברה, ניתן למנות את  ג'ו בטאן, ווילי קולון ו-רובן בליידס. השנה, גם יצא מחדש סרט הופעה  משנת 1971 של הרכב ה-פאניה אול סטארס המציג את המוזיקאים בשיאם.     

















Various Artists- the Fame Studios Story 1961-1973: Home of the Muscle Shoals Sound

אוסף משולש ומקיף לאולפני וחברת התקליטים פיים מאלבמה, שהיו לפאר הסול הדרומי. חלק מהכוכבים הגדולים של המוזיקה השחורה נסעו הרחק דרומה במיוחד כדי להקליט שם. גם להקת הפופ הנוראית, ה-אוסמונדס, תפסה טרמפ בכדי ליהנות מהרכב כלי הנשיפה האימתני שעמד בחזית צוות נגני האולפן הקבוע. האוסף גדוש במבצעים אדירים- קנדי סטייטון, ווילי הייטוואר, ג'ורג' ג'קסון, ארט פרימן ועוד- שכולם עטופים בסאונד מטוגן היטב. בנוסף, נכללו כאן למעלה מ-12 קטעים שטרם ראו אור.  


















Various Artists- Jazz Noire: Darktown Sleaze from the Mean Streets of 1940's L.A

קצת ג'אז ובלוז לא הרגו עוד אף אחד...האמנם? אוסף כפול המיועד לכל מי שמאזין לג'אז רק בחורף, לצד וויסקי טוב או כשתעלומת רצח שהוטל עליו לפתור טורדת את מנוחתו. בהתאם למסורת הפילם-נואר, נכללות כאן כמה מהפאם-פאטאל הגדולות של הג'אז, כמו אטה ג'ונס, בילי הולידיי, ו-דיאנה וושינגטון. מגוון השירים מסוגל לשמש כפסקול לסרט דמיוני כלשהוא, ונבחרו לאוסף גם מספר נעימות נושא שאכן קישטו כמה מסרטי הפשע והמתח הקלאסיים.

















Various Artists- Teenage: Teenagers and Youth in Music 1951-1960

ה-טינאייג'ר צמח כקטגוריה חברתית חדשה לאחר מלחמת העולם השנייה, ויחד עם דמי הכיס שקיבל (או הרוויח ביושר), התלווה לו ז'אנר מוזיקלי משלו. הרוק'נ'רול כשפה חדשה ידע טוב מכל כיצד לתעל ולנצל את כל הייסורים, המשברים, האהבות והבילויים של גיל ההתבגרות. אוסף זה מפיח מחדש את רוח הנעורים ומחזיר את המאזין לתקופה שברור היה כי, בני 18 הם בדרכם להיהפך לאנשים אבודים וזקנים.


















 Various Artists- Rockin' Rollin' Wedding: 24 Wedding Songs from the Golden Age of Rhythm & Blues and Rock'N'Roll

חתונה טובה, כמו כל אירוע, תלויה בראש ובראשונה במוזיקה. אוסף זה מהווה אלטרנטיבה ראויה לכל אותם שירים רומנטיים שחוקים שגורמים לכולם כבר לרצות למות לבדם. בשנות החמישים והשישים, התופעה של בני-נוער הבורחים בחשאי להתחתן הייתה לסכנה גדולה. אפילו באדי הולי המסכן לא האמין ש-פגי סו כבר נשואה. מעניין להיווכח כאן כיצד הרוק'נ'רול התייחס לסוגיית הנישואין, והקפיד להלך על התפר שבין התמסרות חסרת מעצורים ו-קריצה ממזרית.

לסיכומים הקודמים:

מיטב ההוצאות המחודשות 2010 

מיטב ההוצאות המחודשות 2009

מיטב ההוצאות המחודשות 2008