"את חושבת שאת כותבת שירים טובה כמו פול מקרטני?", שאל פול סיימון בחורה צעירה שהציע לה טרמפ. היא הייתה אחת מתלמידותיו בסדנת כתיבה שלימד באוניברסיטת ניו-יורק (ללא נקודות זכות) ב-1970. כנראה, חשבה היא שאסור לה להפגין בפניו חוסר בטחון, והשיבה בפשטות:"כן".
סיימון בחר שלא להגיב להצהרה מרחיקת-לכת זו והמשיך לשתוק עד שיצאה מן הרכב ביעדה.
כמה לילות ודאי הטרידה אותו המחשבה שהוא לעולם לא יצליח לכתוב "Yesterday" משלו,
והנה תלמידה, מוכשרת אך לא מבריקה, טוענת שעקפה גם אותו בסיבוב.
אך לבסוף, ממש בתום שנות השישים, סיימון חש שהשתווה ל-מקרטני,
עם כתיבת "Bridge Over Troubled Water".
ספרו החדש של דיוויד בראון עוסק רבות בקשרי החברות ובתחרות הסמויה שליוותה כמה מהמוזיקאים ולהקות הרוק הגדולות של שנות השישים. הוא משווה ביניהם על רקע התייחסות לאחת הנקודות הרגישות והשנויות במחלוקת בכל היסטוגרפיה- ובמיוחד, בבואנו לשרטט את תולדות המוזיקה הפופולרית-
מתי בדיוק תקופה אחת מסתיימת ואחרת מתחילה.
נהוג לציין, למשל כי, שנות התשעים החלו רק ב-1991 עם עלייתה של נירוונה. וחלק טוענים כי, שנות השישים- כאידיאל, כתקופה- הסתיימו כבר ב-1969 עם הופעת הרולינג סטונס באלטמונט שגבתה את חייהם של ארבעה צופים. אחרים יגידו שרצח ג'ון לנון ב-1980 היה שחתם סופית את העידן.
לצורך הגדרת ראשית שנות השבעים, בראון בחר שלא לציין יצירה מוזיקלית אחת או אירוע מסויים,
אלא עיין בלוח השנה עצמו. ספרו מחולק לארבעה חלקים, לפי עונות השנה, והוא עוקב כרונולוגית כיצד הביטלס, סיימון וגרפונקל, קרוסבי, סטילס, נאש ו-יאנג, ו-ג'יימס טיילור התמודדו במקביל עם העשור החדש, בשנתו הפותחת. בראון התמקד בשלושת ההרכבים הראשונים בזכות המכנה המשותף ביניהם: כל אחד מהם ייצג בפועלו ובאישיותו את רוח שנות השישים, והשלושה אף היו כולן להקות שהתפרקו ב-1970. תמיד קשה לטעון שצרת רבים היא חצי נחמה. ונוכח הקריאה בספר,
אינך מרגיש עוד שמדובר במקריות לשמה.
אותם אמנים גילו, בתחילת שנות השלושים לחייהם, כי הפכו למיליונרים משועממים ומתוסכלים, מבחינה אמנותית-אישית אך גם מאחר ונדמה שמוזיקת הרוק כולה הזדקנה לפתע מהר מהם. בראון מתעקש להעמיק רבות במצבה של תעשיית המוזיקה, וכמה נסמכה היא על תפוקתם של אלו. הייתה זו תקופה אפופת חשש גם עבור חברות התקליטים השונות, שלא ידעו מה יעלה בגורל מטילי הזהב שטיפחו במשך כל השנים האחרונות.
בהתאם לכך, הספר גולש לסבך התאגידי אשר הביטלס נקלעו בו, קופץ לאבחן את הקרע האישי בין סיימון ל-גרפונקל, ומנסה לתהות על קנקנם של ניל יאנג ו-דיוויד קרוסבי, חסרי התקנה.
בראון אינו מצליח לשזור בחן את האירועים הפוליטיים והחברתיים הקשים שהתרחשו בארצות-הברית של 1970. אך לפחות, מעביר הוא היטב את התחושה המטרידה שפקדה את הצעירים, שפסקו מלהאמין שכל שינוי הוא בהכרח שינוי לטובה.
מבחינתי, החידוש העיקרי בקריאת הספר היה החשיפה ל-ג'יימס טיילור, מעבר ללהיטיו השחוקים .
הוא יוצא הדופן מבין האמנים המסוקרים בו. כמי שהקריירה שלו החלה לנסוק רק בתחילת שנות השבעים, משמש הוא כנציג הדור החדש. ומכאן, שהספר אף נקרא על שם אחד משיריו.
כמו כל בני דורו, טיילור מביע צער על פירוקה של הביטלס וממשיך בשלו. זאת מבלי לדעת שאותן בלדות אקוסטיות שכתב, יקדמו את אחד הטרנדים המוזיקליים הבולטים של תחילת העשור:
כינון מעמד הסינגר-סונגרייטר, המסתתר מאחורי גיטרה אקוסטית, שר לעצמו אך מרגש ומנחם רבים.
עדיין לא ארוץ לרכוש תקליט שלו, אך לפחות שמחתי להכירו מעט טוב יותר.
אף פעם לא סיפרו ברדיו על בעיות ה-הרואין של טיילור או מצבו הנפשי הרעוע שהצריך השגחה ממסדית. לפעמים, נוצרת מעין ציפייה למוזיקה אחרת עם היוודע פרטים ביוגרפיים שכאלו על אמן. הופתעתי גם לגלות שהוא ניחן בחוש הומור איתן. באחת מהופעותיו הגדולות הראשונות, הבהיר לקהל:
"אם מתחשק לכם לשיר יחד עמי..אז, אל תשירו".
ברגע שבחור מופנם שכמוהו מקניט וגוער בקבוצת המעריצים המנומסים שצבר,
מסתבר שחוקי המשחק אכן השתנו ב-1970 ואין טעם עוד להביט לאחור.
Fire and Rain: The Beatles, Simon and Garfunkle, James Taylor, CSNY and the Lost Story of 1970/ David Brown, De Capo Press, 2011, pp. 369
סיימון בחר שלא להגיב להצהרה מרחיקת-לכת זו והמשיך לשתוק עד שיצאה מן הרכב ביעדה.
כמה לילות ודאי הטרידה אותו המחשבה שהוא לעולם לא יצליח לכתוב "Yesterday" משלו,
והנה תלמידה, מוכשרת אך לא מבריקה, טוענת שעקפה גם אותו בסיבוב.
אך לבסוף, ממש בתום שנות השישים, סיימון חש שהשתווה ל-מקרטני,
עם כתיבת "Bridge Over Troubled Water".
ספרו החדש של דיוויד בראון עוסק רבות בקשרי החברות ובתחרות הסמויה שליוותה כמה מהמוזיקאים ולהקות הרוק הגדולות של שנות השישים. הוא משווה ביניהם על רקע התייחסות לאחת הנקודות הרגישות והשנויות במחלוקת בכל היסטוגרפיה- ובמיוחד, בבואנו לשרטט את תולדות המוזיקה הפופולרית-
מתי בדיוק תקופה אחת מסתיימת ואחרת מתחילה.
נהוג לציין, למשל כי, שנות התשעים החלו רק ב-1991 עם עלייתה של נירוונה. וחלק טוענים כי, שנות השישים- כאידיאל, כתקופה- הסתיימו כבר ב-1969 עם הופעת הרולינג סטונס באלטמונט שגבתה את חייהם של ארבעה צופים. אחרים יגידו שרצח ג'ון לנון ב-1980 היה שחתם סופית את העידן.
לצורך הגדרת ראשית שנות השבעים, בראון בחר שלא לציין יצירה מוזיקלית אחת או אירוע מסויים,
אלא עיין בלוח השנה עצמו. ספרו מחולק לארבעה חלקים, לפי עונות השנה, והוא עוקב כרונולוגית כיצד הביטלס, סיימון וגרפונקל, קרוסבי, סטילס, נאש ו-יאנג, ו-ג'יימס טיילור התמודדו במקביל עם העשור החדש, בשנתו הפותחת. בראון התמקד בשלושת ההרכבים הראשונים בזכות המכנה המשותף ביניהם: כל אחד מהם ייצג בפועלו ובאישיותו את רוח שנות השישים, והשלושה אף היו כולן להקות שהתפרקו ב-1970. תמיד קשה לטעון שצרת רבים היא חצי נחמה. ונוכח הקריאה בספר,
אינך מרגיש עוד שמדובר במקריות לשמה.
אותם אמנים גילו, בתחילת שנות השלושים לחייהם, כי הפכו למיליונרים משועממים ומתוסכלים, מבחינה אמנותית-אישית אך גם מאחר ונדמה שמוזיקת הרוק כולה הזדקנה לפתע מהר מהם. בראון מתעקש להעמיק רבות במצבה של תעשיית המוזיקה, וכמה נסמכה היא על תפוקתם של אלו. הייתה זו תקופה אפופת חשש גם עבור חברות התקליטים השונות, שלא ידעו מה יעלה בגורל מטילי הזהב שטיפחו במשך כל השנים האחרונות.
בהתאם לכך, הספר גולש לסבך התאגידי אשר הביטלס נקלעו בו, קופץ לאבחן את הקרע האישי בין סיימון ל-גרפונקל, ומנסה לתהות על קנקנם של ניל יאנג ו-דיוויד קרוסבי, חסרי התקנה.
בראון אינו מצליח לשזור בחן את האירועים הפוליטיים והחברתיים הקשים שהתרחשו בארצות-הברית של 1970. אך לפחות, מעביר הוא היטב את התחושה המטרידה שפקדה את הצעירים, שפסקו מלהאמין שכל שינוי הוא בהכרח שינוי לטובה.
מבחינתי, החידוש העיקרי בקריאת הספר היה החשיפה ל-ג'יימס טיילור, מעבר ללהיטיו השחוקים .
הוא יוצא הדופן מבין האמנים המסוקרים בו. כמי שהקריירה שלו החלה לנסוק רק בתחילת שנות השבעים, משמש הוא כנציג הדור החדש. ומכאן, שהספר אף נקרא על שם אחד משיריו.
כמו כל בני דורו, טיילור מביע צער על פירוקה של הביטלס וממשיך בשלו. זאת מבלי לדעת שאותן בלדות אקוסטיות שכתב, יקדמו את אחד הטרנדים המוזיקליים הבולטים של תחילת העשור:
כינון מעמד הסינגר-סונגרייטר, המסתתר מאחורי גיטרה אקוסטית, שר לעצמו אך מרגש ומנחם רבים.
עדיין לא ארוץ לרכוש תקליט שלו, אך לפחות שמחתי להכירו מעט טוב יותר.
אף פעם לא סיפרו ברדיו על בעיות ה-הרואין של טיילור או מצבו הנפשי הרעוע שהצריך השגחה ממסדית. לפעמים, נוצרת מעין ציפייה למוזיקה אחרת עם היוודע פרטים ביוגרפיים שכאלו על אמן. הופתעתי גם לגלות שהוא ניחן בחוש הומור איתן. באחת מהופעותיו הגדולות הראשונות, הבהיר לקהל:
"אם מתחשק לכם לשיר יחד עמי..אז, אל תשירו".
ברגע שבחור מופנם שכמוהו מקניט וגוער בקבוצת המעריצים המנומסים שצבר,
מסתבר שחוקי המשחק אכן השתנו ב-1970 ואין טעם עוד להביט לאחור.
Fire and Rain: The Beatles, Simon and Garfunkle, James Taylor, CSNY and the Lost Story of 1970/ David Brown, De Capo Press, 2011, pp. 369
