לא מוכנה לקלוז-אפ: הביופיקים האבודים של המוזיקה הישראלית

השבוע יעלה לאקרנים בישראל הסרט הביוגרפי (ביופיק, בעגה המקצועית) על ימי שחרותו של ג'ון לנון, "Nowhere Boy". בכך הוא מצטרף לניסיונות סינמטיים קודמים לתאר את "הביטלס", ובפרט לנון, רגע לפני פריצתם הגדולה. הידועים ביותר הם "The Hours And The Times", משנת 1991, אשר מבוסס על חופשה קצרה בספרד שבילה עם מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, לבדם ב-1963. ובעיקר, "Backbeat", שיצא בקול תרועה ב-1994, אשר התחקה אחר תקופתה הפרועה של הלהקה במועדוני הלילה של המבורג בתחילת שנות השישים. כל זאת, הם כמובן, כאין וכאפס לעומת מאות הספרים שנכתבו עליה, או בכלל, הררי הביוגרפיות, האוטוביוגרפיות, ואלבומי הצילומים שיוצאים חדשות לבקרים על כל אמן, להקה, ז'אנר, עיר שתרמה והצמיחה אחד מהנ"ל, ולא פעם, גם מופיעים זכרונותיהם של אלו שסיקרו אותם ו/או שכבו עמם וכיוצא בזה.

בישראל, לעומת זאת, למוזיקה אין אחיזה של ממש במדף הספרים; פרט לספרי תווים או מתנה זניחים, ואולי ספרי עיון מעטים המבקשים לחקור את שסעי החברה באמצעות המוזיקה. לדרמות האישיות הרבות, האנקדוטות שהצטברו במהלך ההקלטות, הכשלונות המחפירים או ההצלחות הבלתי נתפסות שליוו את השירים הגדולים שנכתבו כאן אין זכר של ממש, הכתוב שחור על גבי לבן ונגיש לכל המעוניין. לנוכח ההזנחה המתמשכת, ובמצב הנוכחי של שוק הספרים המקומי, יהיה זה מגוחך לחשוב שמו"ל אחד קיים בינינו אשר ישקול ברצינות להעניק מקדמה עבור חיבור ביוגרפיה מקיפה על אמן מקומי, גם אם מדובר באחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית או בשמות ידועים אחרים (לדוגמה, ספרים דפניטיביים על שמוליק קראוס, עפרה חזה, אריק איינשטיין, שלמה ארצי, או למשל, צילומים מתוך ה-"רוקסן" או אולפני טריטון).

במקביל, הביטוי הקולנועי שמקבלים המוזיקאים הישראלים ויצירותיהם מתרכז רובו ככולו בז'אנר הדוקומנטרי. מדוע לא נעשים כאן יותר ביופיקים, שישלימו את הלקונה הגדולה בספרות המוזיקה בישראל? הרי הסרט "זוהר" (במאי: ערן ריקליס, 1993), המבוסס על חייו של זוהר ארגוב, היה להצלחה גדולה בקופות, החזיר את שיריו לרדיו, העצים את המיתוס, ואין מי שחולק כי, מדובר בתפקיד חייו של שאול מזרחי. יהיו שיטענו שהקולנוע הישראלי המכוון עצמו לחו"ל, שלא פעם זוכה למימון מחברות הפקה ברחבי העולם, בוחר עקב כך שלא להתעסק בדבר כה מקומי, אשר לקהל שמעבר לים אף אין דעה ראשונית עליו, וספק אם יפתח אחרת. ייתכן ואיש אינו מעוניין להתעסק ברגישות הכרוכה בהסרטת סיפורם של אנשים שעדיין חיים, ושבכוחם לעצור הפקות שכאלו, בין אם ע"י תביעות דיבה, או קריאה להסדרת זכויות על השירים ותשלומי תמלוגים. אין ספק שתקציב סרט דוקומנטרי זול יותר מרוב הסרטים העלילתיים, לרבות הביופיקים המצריכים שחזור תקופתי כלשהוא. אך כל אלו הם קשיים ותסבוכות שמולם עומדים קולנוענים רבים אחרים, והם בכל זאת מצליחים להרים משהו.

כך או אחרת, הנה מספר כיוונים אפשריים לביופיקים ההכרחיים של המוזיקה הישראלית, שטרם נעשו:

"פוגי בפיתה: סיפורה של כוורת"
במהלך נסיעה בטנדר רעוע בכבישי ארצות-הברית, שעה שכבר הוכרזו כ-"הביטלס של ישראל" והקליטו גרסאות באנגלית לשיריהם, שבעה צעירים מוכשרים מבינים שהגיעו לסוף דרכם כלהקה. המריבות הילדותיות ביניהם גורמות למייסדה לתהות מהו הצעד הנכון עבורו לעשות לכשישוב ארצה. המחשבות על הדרך שעברו יחדיו מ-להקת הנח"ל, עד לגיבוש אופרת-רוק ייחודית וגניזתה לטובת אהדת הקהל, גורמות לו לתהות:
האם הכל היה לשווא?

"קו האושר: עלייתה ונפילתה של שרון ליפשיץ"
דלת הקליניקה נפתחת בחשש קל. שרון ליפשיץ, נטורפתית מוסמכת, מגלה על סף דלתה מכתב ממעריץ ותיק. בו הוא דורש בשלומה, ושוב מעלה בפניה אירוע שאיננה זוכרת כלל. השלווה אותה ביקשה לנצור לפני שנים כה רבות פגה בחודשים האחרונים. נציגי מועדונים ממשיכים לטלפן, ומציעים לה סכומים נדיבים עבור הופעה קצרה באירוע פורים הקרוב. אמנם הקליניקה ידעה ימים טובים יותר, אך היא הבטיחה לעצמה לא להתייצב פעם נוספת מול קהל שלא חדל לצעוק לעברה "גידי!". למעשה, ישנו רק דבר אחד בלבד שיגרום לה לחזור.

"המראה: שנותיו של צביקה פיק בצמרת"
מאחורי הקלעים של בימת "עיר הנוער 1979". צביקה פיק מטה אוזן לעשרות האלפים המצפים להופעתו. זהו הרגע אשר לו שאף מהיום שהיגר לישראל: קבלה ואהדה, ללא חצאי חיוך או הסתייגויות אחרות. לפחות, מצד הקהל, הקונה את התקליטים ושולח גלויות דירוג למצעדים. מי שבעידן להקות הקצב של סוף שנות השישים נחשב לזמר הגרוע ביותר, "ששר מהאף", עקף את כל מי שהיה שותף לדרכו אז במועדוני רמלה. לראשונה בחייו, הוא מתמהמה להתייצב תחת אור הזרקורים. פיק מהנהן בנימוס בפני מי שמתעקש לדבר איתו כעת על העתיד, ומבטו נודד.

"נופל מדמם: ימיו האחרונים של יוסי אלפנט"
האלבום החדש והמבטיח של "החברים של נטשה", "שינויים בהרגלי הצריחה", כבר כמעט מוכן. אלפנט, גיבור הגיטרה והמפיק המוזיקלי של האלבום, מתקשה להודות בפני עצמו, כי גם הוא מתרגש. הוא מביט בסיפוק בלהקה- מגובשת מתמיד-תורם להם עוד סולו ושב להאזין לעצמו. בין לבין, כולם תוהים האם ההקלטות האחרונות שקיבץ כבר יבשילו לכדי אלבום משלו. הלהקה מודאגת ממצבו לאחרונה אך לא מתעמתת איתו. העשייה השוטפת היא מעל לכל. צער, תסכול וחרטה פושטים בהם ובשאר הקולגות כאשר הידיעה מכה במהרה בלילה אחד: אלפנט התמוטט בתום הופעה
ולא קם עוד.

"חנטריש: הטריפ הרע של דני בן ישראל"
כיצד כוכב להקת פיקוד צפון לשעבר הפנה עורף לקריירת סולו מבטיחה לטובת הפסיכדליה? איש אינו מצליח להבין את דני בן ישראל, שחזר הביתה לאחר טיול קצר אך משמעותי באירופה הגועשת של 1968. הוא מקליט יחד עם "הבמה החשמלית" את "חנטריש 3 ורבע", לצד הקלטות שירים נוספים, פרועים לא פחות, באנגלית. אלבומו החדשני, חסר הסיכוי, זוכה להתעלמות מוחלטת והוא עוזב את ישראל, הפעם ללא כוונה נראית לעין לשוב.

יש לכם רעיונות נוספים? שתפו בתגובות, ואולי האודישנים יתחילו
מהר יותר מכפי שנדמה לנו.

טוב למות בעד הקרנבל: דרום-אמריקה במוזיקה הישראלית 1974-1983

אחת הטרוניות הקבועות בנוגע לתוצרת המוזיקלית המקומית היא הנתק בין הנעשה כאן למתרחש בחו"ל. זו סוגיה מצערת בהתחשב שהזמר הישראלי המרכזי נהג לאמץ במשך שנים מורי-דרך רבים ששכנו במרחקים. בתקופות שונות, הושפע הוא מהבלדות הרוסיות, השאנסון הצרפתי, ועד לרוק האמריקני המנופח של שנות השמונים. בין ההשפעות הזרות העקביות ביותר הייתה דרום-אמריקה, אשר קרוב לעשור שימשה מקור אנרגיה חיונית שפעמים רבות נעדרה מהמוזיקה הישראלית.

כמו בכל תופעה חדשה, נסחפו בגל הלטיני בישראל גם אמנים שאינם בהכרח מזוהים עם השפעה זו, וכאלו שלא העמיקו עוד ליצור בסגנון זה. במקרה זה, ניתן למנות את "העולם שמח" של "כוורת" מאלבומם האחרון וגדוש הסגנונות, ושירו של שלום חנוך, "היה כדאי", שיצא סמוך לאחר אלבומו "אדם בתוך עצמו". מנגד, המוזיקאי הקריטי ביותר להנחלת המקצבים "החדשים" בנוף המקומי היה מתי כספי. אלבומיו שלו עדיין היו ערב-רב של סגנונות והשפעות, אך במקביל, ניגן ו/או שר, עיבד, והפיק מוזיקלית כמעט בכל אלבום או מופע שנוצר בישראל ברוח המוזיקה הדרום-אמריקנית.

החדירה של הסגנון הנ"ל התאפשרה בזכות מנגנון קנוניזציה בעל הצלחה מוכחת בישראל: הלחנת שירי משוררים. ב-1974, שודרה תכנית הרדיו "התיבה המזמרת", ובה שירים מתורגמים (ע"י יעקב שבתאי) מאת המלחין הבריזאלי דוריוואל קאימי. שני שירים בלבד הושרו בפורטוגזית ע"י הזמרת אנה מריה פרננדז, והשאר בעברית מפי מיכל טל, כספי, ניצה שאול ו-"הדודאים". מאוחר יותר השירים הופיעו כאלבום וגם עלו כמופע. המעבד המוזיקלי היה רומן קונצמן, חבר בלהקת הג'אז הישראלית "הפלטינה" שכללה, בין השאר, גם את המתופף אהרל'ה קמינסקי. הלהקה אף ביצעה קטע אינסטרומנטלי בשם "במקצב ברזילאי" שחיבר קמינסקי.
















הרדיו המשיך לשמש כקרקע פוריה להנחלת המקצבים עבור האוזן הישראלית.
התכנית "דו רה ומי עוד" הביאה להקלטת השירים והמופע "ארץ טרופית יפה" ב-1977. מתי כספי עיבד והפיק מוזיקלית מבחר שירים בריזילאיים (שתורגמו ע"י אהוד מנור), חלקם עממיים וחלקם של מלחינים ידועים כגון ז'ובים ו-ז'ורז' בן. המופע היה עתיר משתתפים, כגון יהודית רביץ, צילה דגן, קורין אלאל, "הפרברים", יוריק בן-דוד ו-כספי עצמו. ייחודו של המופע אינו רק בכך שכהצלחה כבירה היה לנקודת השיא בקדחת הברזילאית הישראלית, אלא גם בניסיון המודע לשחזר על הבמה חלק מאווירת הקרנבל הידוע ו-"ארץ האם" עצמה, באמצעות תפאורת הדקלים ולבוש המשתתפים.
עשור מאוחר יותר, ב-1987, כספי יצא במופע "ארץ טרופית משגעת"; מלווה בלהקה ברזילאית, שוב שר הוא את שירי "טרופית יפה", לצד כמה תרגומים דרום-אמריקניים נוספים ו-יצירות פרי עטו בעיבודים שהותאמו לחגיגה.

"דו רה ומי עוד" המשיכה בשידורה והיוותה השראה לאלבום נוסף, "שיר לדרום אמריקה", שיצא ב-1981. השתתפו בו מירי אלוני, ריקי גל, רותי הולצמן ו-"הכל עובר חביבי". על הנוסח העברי שוב הופקד אהוד מנור, ובתקליט חלו מספר שינויים מן התכנית המקורית: עיבודי האלבום היו של בני נגרי, על סמך אלו של כספי, מנהלה המוזיקלי של התכנית ברדיו, ו-"הכל עובר חביבי" החליפו את "הפרברים" שביצעו את השירים לראשונה מעל גלי האתר. "חביבי" חשו במהרה בבית והביאו את הבשורה גם לזאטוטים, כאשר הופיעו באותה שנה עם "מסיבה של סמבה" בפסיטבל לשירי ילדים. אך שיר זה לא זכה לאותה הצלחה של שירם מהפסטיבל בשנה החולפת, "עודני ילד", שהגיע אז למקום הראשון. גניבת הזרקור האמיתית ב-"שיר לדרום אמריקה" לא נעשתה בעקבות חילופי ההרכבים אלא דווקא ע"י הסולנית הולצמן, שביצעה את השיר הידוע ביותר ממנו, "פרידה קשה" (המוכר גם כ-"אני אשתגע").

עוד ב-1981, "הפרברים" יצאו באלבום שירי ברזיל משלהם, "פרברים טרופיקל". חבר ההרכב, אורי הרפז, תרגם מפורטוגזית ו-יעקב שבתאי שוב חתום על הנוסח העברי הסופי. כספי עיבד וניהל מוזיקלית ואף ניגן, כהרגלו, במספר כלים באלבום. השירים המצליחים ביותר מתוכו היו "מתוק התפוח" ו-"הבו לי גיטרה",שעוד נותרו מהבולטים שברפרטואר העשיר של הצמד, אשר נהג לא אחת לשאול ולתרגם שירים זרים (משפת הלדינו ועד ל-"סיימון וגרפונקל"). שנתיים מאוחר יותר, שוב חבר הצמד ל-כספי ויחדיו הקליטו את המופע "שיר אהבה רחוק". שירי מופע זה התבססו, בעיקר, על אלו שכבר פורסמו ב-"טרופיקל" ו-"שיר לדרום אמריקה".



















בנוסף ב-1983, יצא אלבום הסולו השלישי של יהודית רביץ, "בוא לריו".
רביץ כבר צברה ניסיון בז'אנר כמשתתפת במופע "ארץ טרופית יפה", וכזמרת בלהקת "ששת" בשיר "סמבה ברגל שמאל". שירי האלבום היו גרסאות עבריות (שתרגם יעקב גלעד) ליצירותיו של ז'ורז' בן, המלחין והזמר הברזילאי שהתארחה היא בהופעתו בישראל. חלק ניכר מן הנגנים שליוו את רביץ ב-"בוא לריו" היו נגניו של בן, כולל סידני רושה, הקלידן ומפיקו, שעיבד והפיק מוזיקלית את האלבום. להיט נוסף מתוכו היה "פני מלאך", והצלחת האלבום סללה עבור רביץ את הדרך למעמד של זמרת מובילה לאורך המשך העשור.

הקרנבל הברזילאי כפי שהשתקף במוזיקה הישראלית דעך, במידה רבה,
החל מאמצע שנות השמונים.
אך קבלת הפנים החמה לפורטוגזית הביאה לאימוץ שפה קרובה לה, המדוברת אף היא בדרום-אמריקה: הספרדית. 1983 היא גם השנה בה יצא "האישה שאיתי", אלבומו של דיוויד ברוזה, שהפך בהדרגה לנמכר ביותר בכל הזמנים בישראל. האלבום הכיל בעיקר תרגומים לשירים מספרדית (ע"י יהונתן גפן), ומלבד שיר הנושא, כלל את הלהיטים "סיגליות" ו-"כמו שאת". "האישה שאיתי" סימן את נטישתו הסופית של ברוזה מכיוון רוק אמצע הדרך המקומי, ועיצב את שאר אלבומיו הבאים מתוך כוונה תחילה להצליח באותה רוח בארצות-הברית ובשאר העולם.
שלמה יידוב זכה ב-1988 להצלחתו המסחרית הגדולה ביותר גם כן בעקבות תרגומים מספרדית- לשיריהם של אלפרדו לה פרה ו-קרלוס גארדל. אך דווקא שיר הנושא המקורי, "חולם בספרדית", היה ללהיט הגדול ביותר ממנו.

על אף ההצלחות הרבות, לעתים נדירות, מופיע בישראל אלבום "לטיני" שרובו ככולו מורכב משירים מקוריים; להקת "אטרף" רשמה לזכותה מספר להיטים בסגנון הסלסה אך התפרקה במהרה. ובשנת 1995, יצא אלבומו של פרננדו סיישס, "הים יהיה נוח", שכלל את השיר "איזה בלגן" אך חלק ניכר מן האלבום היה בפורטוגזית. ב-2003, יצא האוסף "בוסה נובה ישראלית" שאיגד מבחר שירים ישראליים מכל הזמנים המתכתבים עם המקצב; ובעקבות הצלחתו, בשנה שעברה נוצר לו אוסף המשך. כמו כן, ב-2008, יצא אלבום הבכורה של להקת "בוסה", שהורכב כולו מעיבודי בוסה-נובה לקלאסיקות ישראליות שונות. ביצועים אלו מצאו את מקומם ברדיו, אך הפרויקטים הנ"ל נתפסו כגימיק חינני בלבד, ולא כחזרתה של התשוקה לנוע לצלילי ברזיל ושכנותיה. נדמה כי, עתה, עיבודים וניגונים אלו הם רק הרחבתו של אפיק נוסף, דרכו המאזין הישראלי הטיפוסי יכול להמשיך ולהירגע בנחת, שעה שהוא משתזף ומתנתק מהקרנבל היומיומי הסובב אותו.

הנוער לשלטון!: מופע ה-T.A.M.I

צווחות מחרישות אוזניים, נערות גו-גו ברקע רוקדות את "הקוף", ו-"השחייה" כאחוזות דיבוק, והאמנים במרכז מעט מופתעים ממעמדם החדש, ומשתדלים לא להתבלבל במילים או בכוריאוגרפיה שלהם:
כל אלו מראות השייכים לתקופה אחת בלבד.
החודש, ייצא לראשונה על די.וי.די. אחד מסרטי ההופעות החשובים ביותר, בגרסתו המלאה, שהנציח בזמן אמת את היסטריית בני הטיפש-עשרה וסימן את הדור החדש של כוכבי הרוק'נ'רול.

מופע ה-Teen Age Music International נועד לגדולות מראשיתו. הוא צולם במשך יומיים באוקטובר 1964 מול קהל תיכונים משולהב, ונכתב עבורו שיר נושא מיוחד. רשימת המשתתפים בו הייתה בלתי נתפסת גם במונחי התקופה. לרוב, סיבובי הופעות אז נתפרו כחבילה שעיקרה כוכב אחד או שניים, שרק עלו לבמה בסוף הערב, לאחר שלל אמנים זוטרים. במופע ה-T.A.M.I שובצו רצף כוכבים גדולים, שיצרו מספר רגעים בלתי נשכחים: בריאן ווילסון, חסר ביטחון מתמיד, שר בקול סדוק את "Surfer Girl", אחת הבלדות הגדולות הראשונות שחיבר, ג'יימס בראון גורם ל-"רולינג סטונס" להתחרט שהם מתוכננים לעלות אחריו, ו-צ'אק ברי, משוחרר טרי ממאסר של חמש שנים בעוון הסעת קטינה מעבר לגבול, בהופעת קאמבק בשמו ובשם דור החלוצים שממנו נותר כנציג היחידי.























החברה שהפיצה את הסרט, "American International Pictures" כבר הייתה מנוסה בעבודתה מול קהל היעד הצעיר. משנות החמישים, היא עמלה על בי-מוביז שכולם הפכו לקלאסיקות דרייב-אין: סרטי החוף של פרנקי אבלון ו-אנט פוניצ'לו, אימה זולה, סרטי מירוצים, ובסוף שנות השישים, גם לא פספסה הזדמנות לעבור לסרטים פסיכדליים, שניצלו את התפשטות ה-ל.ס.ד.
סרט המופע של T.A.M.I, בעל ערך רב יותר מהנ"ל,
דווקא הוקרן בבתי הקולנוע לתקופה קצרה בלבד.
אך הוא כלל חידוש מרענן: הקהל הצמא למוזיקה, שטרם זכה לראות את יקיריו מופיעים מולו, לא נאלץ שוב לצפות בהופעות אורח קצרצרות כמו אלו של אדי קוקרן או ריצ'ארד הקטן בסרטים כגון "The Girl Can't Help It", או להתייסר מול אחד מתפקידיו הפלקטיים והמייגעים של אלביס פרסלי על המסך הגדול. למעלה משעתיים, כל מי שרצה לטעום מעט פופ מתקתק, רוק'נ'רול או לקבל את הלהיטים האחרונים מפס הייצור של "מוטאון"
בא על סיפוקו.

שנתיים לאחר המופע המקורי, נוצר סרט המשך, "The Big T.N.T".
אמנים חדשים הוזמנו, תוך מתן דגש למוזיקת הפולק-רוק שצמחה אז, והמסיבה הייתה פחות מוצלחת וסוערת. התבגרותו של הנוער שצפה במופעים, לצד השינוי המהפכני ברוק, הובילו יחדיו למופעים גדולים עוד יותר, הפעם תחת כיפת השמיים, כגון "פסטיבל הפופ במונטריי", "וודסטוק" ו-"הפסטיבל באי וויט". שם נעו לצלילים אחרים, באיטיות אם בכלל, וכל מי שחשב שוב לפצוח ב-"הג'רק" או-"השימי-שימי", נחשב לנצח ל-"מרובע".

שובם של ליצני הכיתה: קיד אנד פליי רציניים מתמיד

לפי קצב האירועים, השנה הקרובה עלולה לבשר על עוד קאמבק מפתיע במוזיקה השחורה, מלבד אלו של גיל סקוט-הרון ו-שאדיי. חלפו כמעט 20 שנה מאז אלבומם האחרון, וצמד ההיפ-הופ קיד אנד פליי (כריסטופר ריד ו-כריסטופר מרטין, בהתאמה) שוב נראים יחדיו בטקסי פרסים, שיריהם משולבים בפרסומות, והם אף הופיעו לאחרונה בתוכנית אירוח.

השניים ידועים בעיקר בזכות שני דברים: בראש ובראשונה, תספורת העבר של קיד- "ראש דשא" מוארך, קיצוני מן הסגנון המקובל אז, שכבר נודעת לשמצה. שנית, הסרטים בהם הצמד כיכב. המפורסם ביותר הוא "House Party" משנת 1990, שהפך מיידית לקלאסיקה והניב שלושה סרטי המשך. בסרט זה, כמו בסרטם "Class Act" מ-1992, קיד הוא הבחור הטוב שנקלע לצרה שלא באשמתו בבית-ספר. הוא מצווה להישאר בביתו כעונש, וזאת בסמוך למה שמתוכננת להיות מסיבת השנה. אביו מסרב להקל עימו, בטענה ש-"לא אכפת לי גם אם מרווין גיי יהיה שם!", ו-קיד נאלץ לחמוק למחוז חפצו.
פליי, לעומתו, לוהק כילד הרע שלא ניתן לעצירה, הגורר אחריו את חברו הדי.ג'יי המתחיל (מרטין לורנס באחד מתפקידיו הקולנועיים הראשונים). לכמה רגעים ספורים, קיד ו-פליי שוכחים את צרותיהם ומתרכזים בדברים החשובים באמת: עימות זה מול זה על המיקרופון, ו-מאמץ משותף בריקוד נגד הבנות.























סרט כיפי זה, שיצא לאחר אלבום הבכורה בלבד, התגלה כחרב פיפיות מבחינה מוזיקלית ותדמיתית עבורם. בחירתם המודעת לא להתעסק לעומק בתחלואי החברה או בעלילות שובניסטיות, ולהתמקד ביכולתם להלהיב בראפ או בריקוד, התבררה כהחלטה שצמצמה את מרחב הפעולה: הם פשוט לא היו ראפרים או רקדנים עוצרי נשימה עד כדי כך. אלבומיהם הבאים ניסו לשווא להדביק פערים עם הסרטים שנוצרו במקביל, שבהם אישיותיהם כבר
מוצו עד תום.
ההומור והאינפנטיליות שהפגינו מעולם לא היו זרים להיפ-הופ, נהפוך הוא: ביז מארקי, למשל, שיתף את המאזינים במנהג חיטוטי-אף, ו-The Fat Boys לא הסתירו את תאבונם הבלתי-נדלה. חלק יטענו שאלו ואחרים ביססו כך במידה רבה את הבוז שנרחש לז'אנר וחיזקו את האמונה כי, מדובר באופנה ברת-חלוף. אך ללא ספק תכונות אלו גם סייעו למשוך קהל רחב יותר, ובסופו של דבר, להתקבל לזרם המרכזי.

קיד אנד פליי נדחקו מאור הזרקורים ונתפסו במהרה כלהקה לילדים, בעקבות הסדרה המצוירת והקומיקס בדמותם. שני המיזמים הללו לא נחלו הצלחה גדולה: הסדרה שודרה כעונה, והקומיקס נפרש על גבי תשע חוברות בלבד. אך הם נוצרו בנקודה קריטית, באתנחתא בין הקלטות חדשות. כך שכאשר הצמד ניסה באלבומם האחרון, "Face The Nation", לשדר תדמית רצינית יותר, מעטים שוכנעו. על רקע עליית הגנגסטה-ראפ והיחשבותו ל-"הדבר האמיתי", הצמד עצבן בהטפותיו נגד אלו שלא הדגישו מסרים חיוביים ביצירתם. חלק מהאמנים שהותקפו על-ידם לא נותרו חייבים, וענו בשיר-תשובה שנקרא "Pussy Ass Kid and Hoe Ass Play", שסתם את הגולל על הריב בין ההרכבים בפרט, ועל הקריירה של קיד אנד פליי בכלל.

הטעם המר נשטף לחלוטין עם הזמן, והצמד נחשב לנקודת התחלה בגיבוש טעם מוזיקלי, שלא מתביישים בה אנשים רבים. אלבום או סיבוב הופעות כיום לא ירעיד עולמות או יסחוף דור חדש של מעריצים. אך אלו שיגיעו, יהנו כאילו זו עוד מסיבת בית פרועה. וזה יותר ממה שרוב בני המחזור של קיד אנד פליי יכולים להגיד על עצמם בכנות, שעה שהם עומדים מול המראה ומסדרים עתה את תספורתם, תהא אשר תהא.

חול בעיניים: רוח מזרחית מישראל לעולם ובחזרה

אחד המשברים השכיחים מזדמנים לאדם כאשר הוא עוזב את סביבתו המוכרת, בה זכה כבר למעמד מסוים.
במקום חדש, סביר מאוד כי, יגלה שהוא מאופיין אחרת לגמרי,
ויידרש להתנהגות שונה בהתאם.
בין הכתרים שנקשרו סביב ראשיהם של רמי פורטיס ו-ברי סחרוף היה בזכות אוזנם הקשובה לנעשה בחו"ל, והמיידיות בה אימצו את הסאונד החדש שבא מאירופה, בזמן פעילותם בסוף שנות השבעים והלאה. כמי שחשו נטע זר בישראל בעקבות כך, לא היה זה מפתיע ש-סחרוף התעקש ב-1984 כי פורטיס ישוב עימו ל-"מינימל קומפקט" שכבר פעלה מעבר לים.

בסרט "נשמות גועשות" (במאי: נתן מנדלבאום, ישראל, 2002) המביא את סיפור הלהקה, מתואר שינוי משמעותי שנדרשו לו חבריה. סחרוף מציין כיצד הופתע בתחילה שהמפיקים המוזיקליים אשר עבדו עמם, עודדו דווקא להעמיק שילובם של אלמנטים מזרחיים במוזיקה. הם ביקשו להתרחק מעט מהשפעות הניו-ווייב ולא להסס להביא לידי ביטוי את מקורם המזרח-תיכוני. ובדיעבד, חיבור זה משך תשומת לב רבה יותר ללהקה.
פורטיס ו-סחרוף המשיכו במשותף בקו זה,
בפרויקט הבין-לאומי הבא שיצרו ב-1989, "Foreign Affair". אלבום ההרכב אף נקרא "East On Fire", ושיר הנושא כלל סימפול תחילת מבזק חדשות ישראלי טיפוסי להמחשת הטענה.

אלון אולארצ'יק חווה דבר דומה כששהה בארצות-הברית.
בסוף שנות השבעים, למד ג'אז ב-"ברקלי",
בית הספר הידוע למוזיקה ב-בוסטון.
אך עם סיום לימודיו, שעה שהעתיק את מגוריו לניו-יורק, מצא עצמו דווקא מתפרנס כמלווה ל-זוהר ארגוב, שימי תבורי ו-בועז שרעבי, בהופעותיהם במועדונים המיועדים לישראלים שהיגרו, כגון ה-"פיקוקס", ו-"אל-אברם".
אהבתו לג'אז מעולם לא דעכה, אך המוזיקה המזרחית, שגילה מחדש אז, החלה במהרה להשפיע עליו. אולארצ'יק חיבר את "בא לשכונה בחור חדש" ו-"היא הולכת בדרכים". כאשר שב לישראל והקליטם, הפכו ללהיטים, ולשיריו המזוהים ביותר עד היום.

לקראת סוף שנות השמונים, הקים עם יזהר אשדות ו-גני תמיר את "אזרחי העולם"- הרכב אלקטרוני הנשען על מוזיקה מזרחית. אשדות היה שותף כמעט טבעי להרפתקה שכזו; הוא כבר עשה חיל במיזוגים מסוג אלו ב-1984, כאשר הפיק מוזיקלית את אלבום הקאמבק של שרעבי, "אצלי הכל בסדר", כשהאחרון חזר גם כן מארצות-הברית. ובנוסף, הספיק לבשל שני רמיקסים קריטיים לביסוס הקריירה הבין-לאומית של עפרה חזה, "גלבי" ו-"אם ננעלו".

"אזרחי העולם" שאפו לפרוץ החוצה בעזרת השיר "קונפליקט", שהוגדר לפי הפרסום לעיתונות כ-"עירבוב של שיר שחרור כורדי בביצוע ברגיראן- גדול זמרי כורדיסטאן" ו-"בא לשכונה בחור חדש". כמו כן, הקליט ההרכב ביצוע מחודש ל-"התמנון האיטר", קטע אינסטרומנטלי של "כוורת".
זו לא הייתה בחירה מקרית מן הרפרטואר העשיר והמגוון של הלהקה; מדובר באחת המנגינות הראשונות מסוגן בארץ, בוודאי מצד הרכב כה מצליח, ששילבה בין רוק למוזיקה מזרחית, אשר הוקלטה בזמנו בשיתוף תזמורת "קול ישראל" בערבית.





















ב-1989, יצא האוסף "רוח מזרחית" שכלל את שני הקטעים הללו.
אוסף זה נכרך בעיקר סביב הרמיקסים הנ"ל של אשדות ושירי "אזרחי העולם", כקידום להצלחה שבוששה לבוא.
הוא נועד לשמש כצעקה האחרונה והתשובה הישראלית לתחום שידע הצלחות מפתיעות במהלך שלוש השנים הקודמות לו: להיטי דאנס-אתני, כגון "יקה יקה" של מורי קנטה, אומצו בחום בכל עבר, הוקם הלייבל "Real World Records" ע"י פיטר גבריאל אשר נועד לשמש בית למוזיקת עולם על שלל גווניה, ו-פול סיימון פתח פרק חדש בחייו עם הקלטות "Graceland" בדרום-אפריקה, והשפעות דרום-אמריקניות באלבומו הבא,
"The Rhythem of the Saints".

"רוח מזרחית" כלל גם שירים שאינם בהכרח כוונו החוצה,
אלא פנו לקהל המקומי.
בין השאר, ניתן למנות בו דואטים שהדגישו את הצורך (ואולי נכון לומר, הנכונות) להכיר ב-"אחר", הערבי במקרה זה, ולהשמיע קולו בשפתו שלו; אולארצ'יק שוב מופיע באוסף, עם אמל מורקוס, בשיר "שלום סאלם", שהתחרה בפסטיגל 1986, ובו, לעתים, מתרגם את חלקה של שותפתו לעברית, ו-רבקה זוהר שרה "הלאה" יחד עם גסאן עבאס (הזכור כאחד ממלצרי "המסעדה הגדולה"), כאשר שניהם שרים בערבית ועברית.

אחד משיאי האוסף הוא דבר שכנראה לא היה נוצר באקלים של ימינו:
גרסה ערבית מלאה ל-"שפוי מלחמה" של להקת "טנגו", בשם "ח'לווה".
שיר מחאה זה, שההתעסקות במילה "גסה" שצונזרה בו אולי נועדה
להסיט את הדיון מתוכנו, רק מתעצם עוד יותר בתרגום.
מאוחר יותר, הגרסה נוספה כבונוס לגרסת הדיסק
של אלבומה "אמונה שלמה".
אוסף זה נתפס כנאיבי במבט לאחור, אך הוא גם שיקף הלך רוח ניצח, תמים פחות, הטוען למעשה כי, המוזיקה ה-"אתנית/מזרחית" אינה מספיק טובה לכשעצמה. והיא מעוררת עניין או בעלת תוקף אמנותי, רק כאשר "מטפלים" בה בצורה קצת אחרת- קרי, מלבישים עליה אלמנטים מערביים.

כיום, מעטים מהמוזיקאים הישראלים שפניהם לחו"ל, ומאלו שכבר מצליחים שם, משלבים אלמנטים מזרחיים ביצירותיהם. ייתכן וכך הדבר מאחר והעולם הגדול שוב נפעם לגלות מחדש את היקף ההשפעה של ניל יאנג, הקינקס ו-ג'ניס ג'ופלין.
ואולי מאחר שהאמנים עצמם קשובים פחות לצלילי המרחב, או מעדיפים להשאיר זאת לאלו שעושים זאת באופן שנדמה בלתי-אמצעי יותר (ושאותם הקהל המקומי מוקיר עבור כך), כגון "הברירה הטבעית", אהוד בנאי, יהודה פוליקר ו-סחרוף; אפילו להקות שלא היו יקירות המבקרים כמו "אתניקס" ו-"טיפקס" זוכות להערכה מחודשת לאור השינויים שחלו בזרם המרכזי.

במקביל לכך, באירונה לא מעטה, המוזיקה המזרחית נדרשת עתה לעמוד בעלבונות שלא מכבר הוטחו ברוק והפופ הישראלי. יוצריה מואשמים בחיקוי זול ולא "אותנטי" לז'אנר-האב, במנייריזם קבוע של כלל המבצעים ודלות השפה.
אכן, בניגוד למשתמע מעטיפת האוסף "רוח מזרחית", אזורנו אינו כה צחיח וכולם חשופים בפני רוחות התקופה המשתנות, אלו שלא יותירו אבן אחת במקומה.

מגלה לך את הסוד: "חיים ואדם"

מיום הקמתו, "דיזנגוף סנטר" היה קניון שוקק חיים.
בסוף שנות השמונים, לקהל הקונים הקבוע הצטרפה קבוצת נערות שהסתובבו שעות במתחם. הן השקיעו את מיטב דמי כיסן ברכישת מתנות עבור הזמר אדם, שהתגורר לתקופה ב-"מגדל דיזנגוף" הצמוד.
כאשר התמהמה לצאת מדירתו, לא היססו לטפס ולפלוש בכל דרך אפשרית.
הסרט "חיים ואדם" אינו בא לתאר את "אדמניה" כפי שהתרחשה בין 1987-1989, ואף לא להפגיש בין האליל למעריצותיו המפוכחות כיום. במקום זאת, הוא מציע תיעוד של אדם, המתמודד בגבורה מול שלל תחלואי הפרנסה העכשווים שחווה הוא.

אדם מעולם לא הסתיר את רגשותיו המעורבים ביחס לתהילה.
עוד בראיון לרגל זכייתו בתואר "זמר השנה- 1987", התנער מן המושג "הצלחה מטאורית" ושידר מבוכה ניכרת מעצם המעמד. אותה הצלחה נפרשה על גבי שני אלבומים מצליחים רצופים- "סוד" ו-"מרחוק לרחוק". יחדיו הכילו אין ספור להיטים, כגון "אין מוצא", "סוד", "נוסע רחוק", "תמונות", "הכרזת מלחמה", "שקיעה אחת", ו-"מצטער"- שבחלקם עוד הכוח להפתיע, להרקיד ואף לרגש גם את אלו שלא האזינו להם שנים.
סמוך להופעת אלבומו השלישי, "חופשי", נעשה ניסיון לפנות לקהל רחב יותר, ורצון להוכיח כי, שורשיו נטועים היטב במוזיקה הישראלית והוא אינו חיקוי זול מן הניכר. אלו השתקפו בבחירת מתי כספי כמפיק המוזיקלי, ובחידושים שביצע ל-"ברחוב הנשמות הטהורות" (במקור, "הנשמות הטהורות")
ול-"בלדה בין כוכבים" (במקור, "פופיק" ארנון).
האלבום נכשל מסחרית, ובישר התעניינות פחותה עוד יותר
בכל מה שהקליט לאחר מכן.





















השאיפה להתרחק מעדרי מעריצות בנות-העשרה התממשה חלקית בלבד; בתחילת שנות התשעים, אדם הופיע בעיקר מול קהל צעיר עוד יותר. ב-1992, הוא שיחק בסדרה "פלאי קלעים", שהופקה במשך 3 שנים, וב-1994, במחזמר "הקוסם", שהועלה למעלה מ-180 פעם, בתפקיד "איש הפח". עולם ההופעות לילדים כבר השכיל לאמץ לחיקו בהצלחה כוכבים "למבוגרים", כגון יגאל בשן ו-דפנה דקל, ונדמה ש-אדם עומד להצטרף אליהם, ללא תחושת מרירות ניכרת. אך גם לפרק זה בקריירה שלו לא נוצר המשך.

הבמאית, מירי פרלמן, הייתה בשעתו עוזרת במשרדו של שלמה צח,
מנהלו לשעבר של אדם (ואחד ממפיקי הסרט).
בעקבות ניסיונה וקשריה, נהנתה מגישה לחומרים ארכיונים נדירים,
אך לא עשתה בהם שימוש רב.
זכרונותיה שלה מ-אדם בימי הזוהר שלו לא הוכנסו לפרוטוקול, ורק התאמצה לחקור את עברו, כשהיה חיים כהן בלבד, ולא דמות על הפוסטר שסייעה למכור. בחירה זו פינתה מקום להתמקד בזוגיות של אדם עם יניר, זמר צעיר ושאפתן. באמצעות השיחות ביניהם, שעסקו בתקשורת, תהילה, משפחה ומיניות, יניר מסייע לחשוף את כל אשר אדם הצניע במהלך השנים.

הסרט הינו די קשה לצפייה עבור מעריציו המקוריים של אדם. אך הוא חובה לכל משתתפי וצופי "כוכב נולד" (איתם אדם משוחח ומלווה מכורסתו) ותוכניות דומות לה, שחלקם נולד כדור לאלילים אחרים. הזמר מסביר מול המצלמה, במילים ובמעשים, את מחירם הבלתי נסבל של קיצורי דרך: אלו יחזירו אותך לאותו מקום בדיוק, ולפעמים, לנקודה גרועה עוד יותר.

"חיים ואדם", במאית: מירי פרלמן, הקרנת בכורה טלוויזיונית: 3.2.2010, Yes דוקו

מדינת ישראל נגדנו: אלבומי הכלא במוזיקה הישראלית

ב-1971, שמוליק קראוס שוב היה בצרות.
הוא איים בנשק על חיילים שבאו לפנותו מאדמה שעל זכויותיה דן עם
גורמי המדינה, ונשלח לכלא.
כשהשתחרר, מיהר לאסוף חבורת נגנים והקליט במהלך שעתיים
אלבום על סמך השירים שחיבר בזמן מאסרו.
עם זאת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" הכיל רק שני שירים שהתייחסו ספציפית לבידוד שחווה ולמצבו הכללי- "קראוז צינוק" ו-"אל תשימו לב אלי", שבו מעיד על עצמו כי, "חסר לי בורג".
היה זה אלבום משוחרר רסן, שנוגן חי, ומילולית- עד שסרט ההקלטה אזל. הוא נגנז בשעתו, ויצא לאור במהדורה מוגבלת ב-1977.

באותה עת, העניין של החברה הישראלית בשוליה
ובעולם הפשע המקומי החל להתעורר.
אז יצא לאור ספרו של רן שורר, "שלהם הוא הלילה: חבורות נוער בישראל", שנועד להיות דיווח אמין על המתרחש ברחוב בעקבות ניסיונו כעובד סוציאלי. בנוסף, הועלו המחזות הסאטיריים של יהושע סובול, "קריזה"
(1976) ו-"גוג ומגוג שואו" (1977) ב-"תיאטרון חיפה", שכללו את השירים "ילדים זה שמחה", "השיר על הארץ" ו-"אצלנו בכפר טודרא".
















ב-1980, כבר עלה החשק לשמוע על תלאות החיים ללא תיווך של מחברים
או אישי מקצוע מיומנים.
כחלק מהכנות לקראת ההצגה "סורגים" (בבימויו של עודד קוטלר, שהועלתה גם כן ב-"תיאטרון חיפה"), שעסקה בחיי אסירים, נפגשו היוצרים עם השוהים בבתי כלא שונים. שם נחשפו ל-מיכאל מחפוד פטישי ויצירתו.
אחד משיריו, "מאמי", נלקח להצגה והתפרסם בביצועו של ארנון צדוק.
שלושה חודשים לאחר ש-פטישי השתחרר מהכלא, "CBS" קפצה על המציאה והחלו הקלטות אלבומו הראשון, "מאחורי החומה"; כפי שרשם המפיק יוריק בן-דוד:"כשאנחנו משתדלים חזק לא לפגוע בכנות ובאמיתות השירים". הקדמה זו של בן-דוד הודפסה בכתב-ידו על גבי העטיפה האחורית של התקליט (לצד גזירי עיתונות המתעדים את פטישי) , כאלמנט נוסף האמור לחזק את האמינות ואולי גם החיפזון שבפרויקט זה.

אלבום הבכורה של פטישי הוקלט בשבועיים באולפני קיבוץ העוגן, ובליווי מיטב נגני התקופה (אלון הלל, מיקי שביב, יגאל חרד ועוד). רוב האלבום מתמקד בחווית הניכור והתסכול של המאסר, שהיה עוד טרי במוחו של פטישי. הוא אף חיבר והלחין את כל שירי האלבום (למעט "מאמי", שבו ניתן הקרדיט גם ל-אילן גולדהירש ו-חיימון אלגרנטי מ-"האריות"). "מאחורי החומה" כלל שני שירי תוכחה: "אני שר לך האסיר", בו מזהיר את הדור הבא כי הפשע לא משתלם, ו-"ילד שלי", בעל המסר הזהה.
באמצע שנות השמונים, הורשע פטישי באונס ומאסרו הנוסף פגע בקריירה המוזיקלית שנפתחה בפניו. ב-1996, יצא אלבומו השני, "מתוך ההריסות", שמתאר את המשך חייו במעגל הפשע, לצד החרטה שמלווה אותו- בשירים "מה שבניתי הרסתי", ו-"בבוץ של החיים".



















ב-1981, שנה לאחר אלבום הבכורה של פטישי,
"הד-ארצי" מיהרה לענות באלבום כלא משלה: "שושי באגף שבע".
אלבום זה מבוסס על סיפור חייו של דוד שושי,
שהיה אז אסיר בכלא באר-שבע.
מילות השירים חוברו ע"י דודו אלהרר ולמעשה, מתחקים אחר המסלול שכל אסיר ממוצע עובר בדרכו לתא- "הצעת עבודה", "חקירה וקריאה ראשונה", "בית המשפט", "עובדת סוציאלית" ו-"בלדה לזמן הארוך".
הלהיט הצנוע היחיד מתוכו היה דווקא השיר הקליל, "פסוליה",
על שם המנה הקבועה שהוגשה לאסירים.
קרדיט השירה ניתן ל-שושי ו-"חבורת הזמר של אגף 7", בהדרכת חנן יובל, שהלחין ועיבד את השירים. אלהרר העביר כחצי שנה סדנת תיאטרון לאסירים, והאלבום היה למופע הסיום. בניגוד ל-"מאחורי החומה", אלבום זה אכן הוקלט בין כותלי הכלא; ושושי מצא את מותו זמן קצר לאחר פרסומו.

קסם הצד האפל של החיים בישראל רק הלך והתפשט.
ב-1982, יצא לאקרנים הסרט "מתחת לאף" (יעקב גולדווסר), המבוסס על שוד אמיתי מתחנת משטרה. באותה שנה, הרצל אביטן ו-שמעיה אנג'ל, שפעלו ביחד ולחוד, כבר נחשבו ל-"אויבי הציבור" הבכירים ביותר. משפטו של אנג'ל סוקר על-ידי הפזמונאי יעקב רוטבליט, שמאוחר יותר ביסס את שירו "רחבת הריקודים" על הרומן בין שמעיה ל-שרה אנג'ל. וב-1985 פורסם הספר "המוח" מאת יצחק דרורי, מתכנן שוד הסניף המרכזי של "בנק הפועלים" בירושלים. הספר, שנכתב בעזרת העיתונאי אילן בכר, היה לרב-מכר. לאחרונה אף פורסם לו המשך, "המוח 2", המתעד מקרי שוד אחרים ש-דרורי אחראי להם.

למרות זאת, לא נשלפו עוד מהכלא תגליות חדשות
ומדי פעם, אמנים מוכרים ממשיכים להיקלע למדורי הפלילים.
אלי לוזון, למשל, נשלח בעבר לכלא בגין תקיפה וכשהשתחרר ב-1994, הקליט את "אל החופש". אך לרוב עבירות האמנים - אחזקת סם פה, העלמת מס שם- לא התלווה ביטוי אמנותי מחייב כלשהוא. ייתכן והדבר קשור לחומרת הענישה הנהוגה. הרי, כאשר אתה מקבל בסך-הכל מכה על היד, כמה כבר יכאב לך לצעוק?